לפני מספר שנים ניהלתי מעון ששייך לרשת שנמצאת בפריסה ארצית ומפוקח על ידי משרד העבודה והרווחה. כמוסד ציבורי מוסדר המעון עומד בכל רשימת הנהלים הארוכה שנוגעת לתחומי בטיחות, ביטחון, בריאות, חינוך ואתיקה וכמובן מקבל ליווי פדגוגי-חינוכי ופיקוח מטעם הרשת אליה הוא שייך.
אז כמו שאפשר להבין היו לנו תקנים, נהלים ופיקוח מכל כיוון - אפילו ביקורות פתע. מעולם לא פחדתי מהדברים האלה, להפך, הייתי נוהגת להגיד להורים – תבואו מתי שאתם רוצים – אבל רק שהילדים לא יראו אתכם, תעמדו מאחורי הדלת, תעמדו מאחורי העץ. מצידי, תעלו רחפן. רק שלא יראו אתכם!
וההורים, אחחחח, ההורים היו מבחינתי תמיד החוליה החלשה בסיפור הזה.
זה כמובן טבעי כהורים להנחות את הצוות ולהסביר להם שהילד רגיש לקור, חום, מים מהברז או לא אוהב לגעת בצבע צהוב, זה חלק מהעניין הזה של תקשורת פתוחה וזרימת מידע והבסיס למודל המשולש שבו דגל המעון כשהילד הוא במרכז, אבל, בחייכם, תבחרו את המלחמות שלכם. זה שהחלפנו לילד בגדים ולא שמרנו על הסט – זה לא סוף העולם!
חלק גדול מהזמן שלי כמנהלת מעון הוקדש להורים. וכמו בכל קבוצה, תמיד יש את הכוכבים - אלה שאף פעם לא יהיו מרוצים. הם גם משום מה בטוחים שאם הם ידברו בטון רגיל - המסר לא יעבור ולכן הם חייבים לצעוק. "יצאו לחצר/למה לא יצאו לחצר? למה כשבאנו הילדה ישנה/ למה היא לא ישנה? למה היא אוכלת הרבה/ היא לא אוכלת. וצריך המון סבלנות להכיל אותם, ולשים להם גבולות ולסייג את הדברים.
וכך היה כששמעתי צרחות בפרוזדור יום בהיר אחד, לא הופתעתי כשראיתי סביב מי המהומה. ושוב היא התלוננה על הילדה שמשום מה ישנה בפינה. ושאלתי את המטפלות שהסבירו שלפעמים הילדים עייפים תופסים איזה פינה לנוח בה, וניסיתי להרגיעה אותה והיא צעקה וצעקה, וכבר לא יכולתי לשמוע אותה ונאטמתי.
כן, זה קורה. ולמחרת היא הגיעה שוב וצעקה שוב וכבר לא הייתה לי סבלנות אליה. כי היא כל הזמן צועקת, וכבר לא יכולתי להבין על מה היא צועקת. והיא אמרה לי אני רוצה שתבדקי במצלמות. בהתחלה, התנגדתי כי כבר ידעתי שהיא תמיד מנפחת ומגזימה. אבל כשהצלחתי לשמוע את המחשבות שלי, הבטחתי לה שאבדוק.
במעון הזה, הותקנו מצלמות ביטחון, המצלמות הותקנו שם שנתיים לפני כן בגלל גל של פריצות של נערים ואנדליסטים. לכן קיבלנו החלטה להתקין מצלמה בכל חדר במעון ובחצר שתי מצלמות. המצלמות היו במעגל סגור ולא היו מחוברות לרשת ולהורים לא הייתה גישה אליהן.
אז ישבתי וצפיתי. הרבה זמן. וברגע אחד שמעט היה ניתן לפספס קלטתי משהו מוזר – אחת המטפלות, בזמן השכמה של הילדים משנת הצהריים פשוט מושיבה את הילדים ואוספת את המזרון. לא מעירה אותם. פשוט מגלגלת אותם לרצפה ועוסקת בזריזות בסידור המזרונים.
קשה להסביר כי זה לא גדול ודרמטי כמו הסרטונים של כרמל מעודה. זה נראה במבט מהיר קטן וחסר חשיבות. חזרתי אחורה וצפיתי שוב. לא מעירה את הילדים אלא מרימה אותם ומושיבה אותם בזמן שהם עדיין ישנים. טק. ואז חלק מתאוששים וחלק נשפכים חזרה לשכיבה על הרצפה.
לכאורה יכולתי להגיד לעצמי שזה משהו קטן, יכולתי לגשת למטפלת ולהגיד לה אל תעשי ככה יותר וזהו. אבל הסתכלתי אחורה בסרטונים, וגיליתי שיש כאן דפוס התנהגותי. באחת ההקלטות ראיתי שהיא ממש מושכת את המזרונים מתחתיהם בזמן שהם ישנים. עורמת את המזרונים בזמן שחלק מהילדים מתעוררים ממגע הרצפה וחלק עדיין ישנים בזמן שהיא ממשיכה בעיסוקיה.
כמובן שדיווחתי לממונים עלי והיא הורחקה מיידית מהעבודה עד לבירור וכל הגורמים היו מעורבים. יידענו גם את ההורים שבחרו שלא להגיש תלונה במשטרה.
אבל מוסר ההשכל הוא שללא המצלמות לא היינו מצליחים להגיע לחקר האמת. כי כל המטפלות שראו -שתקו. אני כמובן לא ראיתי. אבל בחיי שהיה קשה להאמין לאמא. לא כי לא אמינה, צעקנית ו"נודניקית", אלא כי הנטייה שלנו היא להאמין שהכול בסדר. הרי אי אפשר להסתובב כל היום ולחשוד בצוות. הם לא יצליחו לעבוד ככה.
אבל מצלמה, היא רואה הכול, אי אפשר לזייף התנהגות כל כך הרבה זמן. והמצלמה הזאת בפינה הרחוקה, היא איפסה אותנו, את כולנו בצוות.
זה לא אומר שצריך לרשת את הגן (כמו באח הגדול), אבל חשוב שיהיה תיעוד בעבודה עם חסרי ישע. ומצלמת אבטחה היא הפתרון המתבקש. גם עבורנו, הצוותים, הפתרון הזו יכול לשמש כהגנה. ומי שאין לו מה להסתיר לא צריך לפחד מזה.
הכותבת היא מנהלת גן בפיקוח לגילאי 3 חודשים- 3 שנים