"אני גננת שנים רבות. יש אצלי בגן 30 ילדים, ואני מרגישה שכבר הולך ונהיה כבד וקשה יותר ויותר. כרמל מעודה עשתה דברים נוראיים, אבל אני גננת טובה", זועקת לילי גרוס, בעלת "גן הפצפונים" מנשר שייסגר השנה.
נדמה שלפני שלושה שבועות יצאו כל השדים החוצה. פרשת כרמל מעודה וההתעללות בגן "בייבי לאב" בראש העין, ביחד עם שורה של מקרים שנחשפו מעפולה ועד גוש עציון, הביאה למחאה נגד חוסר הפיקוח על גני הילדים הפרטיים. אלא שמהצד השני נמצאות שורה ארוכה של גננות שכבר לא עומדות בפני הלחץ של ההורים, והחליטו שעדיף למכור את הציוד ולהמשיך הלאה.
"אני כואבת את כאבם של ההורים, אבל זה קשה", אומר גרוס. "האימהות הצעירות חרדות. הרבה לא עובדות. זוהי עבודה שצריכה לעבוד מהלב. הגננות היום הולכות לאיבוד ולא יהיו יותר גנים בדרך הזו, עוד כמה שנים יסגרו הכל והילדים יהיו בויצו או בנעמת. לא ששם הכל בסדר".
גרוס סוגרת את הגן בעקבות בעיות בריאות שהובילו לאשפוז ממושך בבית חולים. היא מדגישה שוב ושוב שהיא מבינה את החרדות של ההורים, שלא יודעים מה עובר על ילדיהם במהלך היום, אבל מבהירה שעבורה כל ילד שהיה בגן שלה הוא כמו בן משפחה. מצלמות, להערכתה, הן לא הפתרון לגננות מתעללות. עם זאת, היא מדגישה שהיא בעד התקנת מצלמות לשם מעורבות ההורים ולא להתערבות, שכן דבר זה יוכל להרגיע את ההורים המודאגים.
"מצלמות לא יבטיחו להורים שהכל יהיה בסדר. המצלמה האמיתית היא הדרך של הגן, הדרך השל הילדים בגן ושיתוף הפעולה עם ההורים. אנחנו הגנות מחבקות, כואבות ומבינות אבל נעשה עוול לציבור שלם בגלל מעודה. בגלל מטורפת אחת חושבים שכל אחת ככה".
"מדווחת לאמא על כל שריטה"
המקרה של מעודה נגע בעצב חשוף גם אצל מי שאמונות על הטיפול בילדים. חנית אמויאל, בעלת משפחתון מבאר שבע, לא יכולה לעצור את הדמעות כשהיא מספרת שבתה הגדולה עברה התעללות בגן הילדים.
"כל המקרים שנחשפים לאחרונה מחזירים אותי אחורה לפני 10 שנים", היא מספרת. "הייתי אם טרייה, והכנסתי אותה למשפחתון שרק נפתח. היו מזעיקים אותי לגן כמעט כל יום שהילדה נחנקת. היא הייתה כחולה סגולה ובלית ברירה בגלל המצב נשארתי איתה שבוע שלם בבית אבל איתי היא תמיד הייתה בריאה. יום אחד חזרתי אותה בחזרה לגן עוד לפני שנכנסה לגן היא נחנקה והבנתי שמשהו לא טוב קורה כאן ומאותו יום ברחתי". המשפחתון ההוא נסגר לאחר שנה.
את המשפחתון שלה פתחה אמויאל בעקבות לידת בנה האמצעי לפני כחמש שנים. אם יש משהו שהיא מקפידה עליו, הוא על בטיחות הילדים. "הורה צריך לשים אצבע על הדופק כי אם הילד חוזר עם מכות כאלו כמו שראיתי בתמונות זה צריך להדליק נורות אדומות. כשהילד מקבל מכה באותו דקה צריך לדרוש מה קורה לילד ולהבין. שריטה אחת של ילד אצלי ואני מיד מדווחת לאמא. חמש שנים ואף פעם ילדים לא חזרו עם מכות".
את עבודתה עם הילדים מתארת אמויאל כמלאכה של אהבה. "אני קמה בבוקר בשמחה, מקבלת אותם בשמחה, מנשקת, תראי כמה אהבה, הבית שלי פתוח". אלא שגם בה פגעה אווירת חוסר הביטחון, והיא שוקלת לסגור את המשפחתון לגמרי. "כרמל מעודה פגעה גם בנו. יש גננות שנותנות את הנשמה, חבל שהילדים נפגעים כי לאנשים כבר קשה לסמוך על אחרים וההרשמה פוחתת".
אמויאל מודה שגם היא לא בוטחת לגמרי במפעילות של מוסדות אחרים, ואם תצא לעבוד תרצה לקחת את ילדיה איתה. פיקוח, לדעתה, הוא מבורך, אבל לא בלי תמיכה כלכלית. "חוק הפיקוח דבר מבורך אבל חשוב שיהיה פה עזרה כלכלית מהממשלה כי רוב הגנים הפרטיים יסגרו. אנחנו פשוט ניפול תחת העומס הכלכלי ולא נחזיק מעמד. זה דורש המון כסף. אני חושבת שהממשלה צריכה לעזור ברצינות לעסקים הקטנים ולמשפחתונים".
