סיפורי ההתעללות והאלימות בגני הילדים הולכים ונערמים לפתחנו. שם סייעת מקללת, פה גננת מרביצה, ובצד השני ישנם פעוטות תמימים שחווים טראומה בגיל הרך. אבל התעללות לא שמורה רק לילדי הגן. בגילאי בית הספר אלה ילדים אחרים, לרוב בני כיתה, שהופכים לביריונים ומתעללים בחלשים מהם. חוויות ילדות עשויות ללוות אותנו בכל ימי חיינו, ובטח אם מדובר בגילויי אכזריות. ילדים נוטים גם להגיב באופנים שונים להתעללות. רובן הגדול מתבייש ומעדיף להדחיק את האלימות המילולית או הפיזית, אבל הדחקה בילדות אין פירושה שהטראומה לא תחזור לדפוק בדלת בגיל מאוחר יותר.
לאחרונה העלתה שרון מזרחי, בת 23 מנס ציונה, פוסט פייסבוק שהפך ויראלי. שם היא מגוללת את הטראומה שהיא ומשפחתה עברו כששרון הייתה פעוטה רכה בת שלוש. "לאור מה שקרה עם כל הגנים בזמן האחרון והרצח המזעזע של המלאך יסמין, אני מרגישה צורך לספר משהו", פתחה שרון את הפוסט שלה. "אז ככה: אמא שלי עובדת בגן עירייה והיא ראתה מקרים של הגננת של הצהרון שבהם הייתה אלימות כלפיי הילדים – צעקות ועונשים. ושתבינו, אלה ילדים בני גיל 3-4 שכבר יכולים לדבר ולספר מה עובר עליהם בגן, אבל מרוב שהם פחדו ונרתעו מאותה גננת אז החליטו לשתוק. אמא שלי החליטה לעשות לזה סוף, כי מי כמוהה מבינה ויודעת כמה זה נורא להתעלם מאלימות כלפי ילדים קטנים וחסרי ישע – היא גם עברה זאת איתי כשהייתי קטנה, והיא ראתה מגדר הגן איך הגננת מושכת אותי בחוזקה. היא החליטה לעשות מעשה והלכה והתלוננה על אותה גננת, והעירייה 'הנכבדת' נתנה כמה ימי חופש לאותה גננת והחזירה אותה לעבודה".
בהמשך מספרת שרון שאמה החליטה ללכת ישר להורים ולספר להם מה עובר על ילדיהם בגן. ההורים המזועזעים לא שתקו. "הם הלכו ועשו טרור בעירייה אז העירייה החליטה להעביר את הגננת גן, שזה אומר שהיא תמשיך ללכת ולהתעלל בילדים", ממשיכה שרון. "לאחר כמה ימים המפקח הראשי קרא לאמא שלי ופקד עליה לא ללכת להורים ולא להתלונן על הגננת! שמהיום יסתכלו ויבחנו אותה יותר. פשוט בושה וחרפה!! ועוד אומרים שבגני עירייה יש יותר פיקוח!! הורים יקרים תשמרו על הילדים שלכם מכל משמר, גם בגני עיריה שכביכול יש פיקוח מעלימים עין".
שרון הייתה רק בת שלוש כשחוותה אלימות, ובעקבות המקרה אמא שלה החליטה להפוך לסייעת בגני ילדים. כיום, גם 20 שנה אחר, היא יודעת שזה היה אירוע מכונן ומשמעותי בחיי משפחתה. "אמא שלי הרגישה שמשהו לא בסדר, לא פועל כשורה", מספרת שרון, "היא שמה אותי בגן והלכה מאחורה להשגיח ולהציץ דרך הגדר. היא ראתה שהגננת מושכת אותי בחוזקה ביד ואני בוכה. היא הלכה והתלוננה על הגננת".
היום שרון היא אמא בעצמה, והיא ואמה דואגות מאוד מהמצב השורר בגנים. "אמא שלי לא רוצה שארשום את הבן שלי לגן. היא דואגת ואומרת שהיום אין סבלנות לאף אחד. היא מפחדת שיכו אותו ויתעללו בו. אני אשב בבית ואוכל פת לחם רק שהילד שלי יהיה בריא ושלם. אני נרתעת מלרשום אותו לגן. אני לא יודעת מה הולך במדינה שלנו, אבל הגיע הזמן שלא כל אחד יוכל לגדל את הילדים. ילדים בני שלוש מפחדים להגיד להורים שהם מפחדים מהגננת".
חרם בית ספרי במשך שנתיים
גם ילדים שעברו התעללות בגיל מאוחר יותר מחברים לספסל הלימודים, עדיין סוחבים איתם את הפצעים. יעל אזולאי, 28, מספרת שעברה חרם בכיתה ד' מטעם הבנות בבית ספרה. "באמצע השנה התחילו גניבות של כל מיני דברים בכיתה. שתי בנות החליטו שאני עשיתי את זה, למרות שכמובן שלא", מספרת יעל. "המורה אמרה לתלמידות הכיתה לא לדבר איתי ובמשך למעלה משנתיים סבלתי מחרם".
גם אחרי שעות הלימודים יעל לא הצליחה לתפקד ולמצוא חברות חדשות. היא הייתה שייכת לתנועת הנוער בני עקיבא, ובעקבות החרם נאלצה לעבור שבט.
איך זה משפיע עלייך כאמא?
"נהייתי אחת כזו שקודם כל חייבת לפסול בן אדם. אני חייבת להיות כלבה לפני שיהיו אליי מגעילים. אני פוסלת אנשים ורק אחרי זה מצליחה להיפתח ולהיות חברה. היינו בג'ימבורי לפני כמה ימים, והיו שם כמה ילדים שלא שיחקו עם הבת שלי, ישר בכיתי לבעלי. אמנם היא בת שנה, אבל אני חייבת שיהיה לה הרבה חברים. תמיד אני בודקת שאוהבים אותה ומשחקים איתה".
שני שמעוני, בת 30 מקרית אתא, חוותה גם היא התעללות והשפלה בגן. זה קרה כשהיא הייתה בת שלוש, ואחיה הקטן נולד. "בהתחלה לא הסתגלתי למצב החדש, זה היה לי ממש זר. התגובה שלי, של ילדה בת שלוש, הייתה לנשוך ילדים אחרים בגן. ברור שזה היה מחוסר אונים", מספרת שני. אבל הגננת שלה לא ממש ידעה מה לעשות עם הילדה הנושכת, ובטח שלא ניסתה לחקור מה מקור ההתנהגות. אז היא החליטה להעניש אותה בדרך בלתי נתפסת. "היא אמרה לכל ילדי הגן לבנות לי מלונה הכריות של הפינת בובות", נזכרת שני, "היא ביקשה ממני לנבוח כמו כלב. כל המפגש של הצהריים היה סביב זה, כמה שיותר להשפיל אותי. אני רואה לפעמים את הגננת ברחוב, היא עדיין גננת אבל אני לא מסוגלת להגיד לה שלום. זה משהו שנחרט לי לכל החיים. זה משהו שפוגע בך לכל החיים. אני בת 30 אבל אני בהחלט זוכרת מה הרגשתי".
איך זה משפיע על האימהות שלך?
"היום אני אמא מאוד חרדתית. נדפקתי לכל החיים. אני שואלת וחולבת כל הזמן את הבת הגדולה שלי, שהיא בת תשע. הילדים שלי נכנסים לגן רק בגיל שנתיים וחצי, אני מנהלת פרויקטים בהייטק אבל מצליחה לעבוד מהבית, ורק בגיל שהם באמת יכולים לדבר אני שולחת לגנים. אני בקשר מאוד חם גם עם הגננת וגם עם המורה. אני מהאימהות הניגס'יות כי חשוב לי מאוד להבין שהבת שלי לא נפגעת".
שני יודעת שתחום החינוך פשוט לא מתאים לכל אחת, וזה בהחלט מסר חשוב שהיא רוצה להעביר לכל מי שחושבים ללכת לטפל בילדים כל היום. "כשהייתי בת 18 למדתי הוראה לגיל הרך", היא משתפת. "אני באה מבית חרדי וזה היה המסלול של כולן. אבל ברגע שראיתי שאני לא מתאימה החלפתי מסלול. הרגשתי שאני אעשה עוול אם אני אלך לתחום לחינוך. הוראה היא לא ברירת מחדל, אלא תחושת שליחות".