כל הורה לילד קטן מכיר היטב את הנוהל: בכל בוקר הוא נותן לילד נשיקה, מוריד אותו בגן וממשיך הלאה ליום עבודה. האימהות שפגשנו, לעומת זאת, בחרו לגדל את הילד בעצמן, אבל הן עושות את זה בתוך מסגרת של גן. "גני האמא" האלה, כפי שהם מכונים, פותחים את שעריהם לכל הורה, סבתא או אפילו מטפלת, שמעוניינים להגיע ביחד עם הפעוט למסגרת יומית שבה יהיו אחראים לטיפולו.
וכך זה עובד לדברי חמוטל פרחי, מנהלת "פעלולים", בית להורים ולעוללים: "המקום פעיל 5 ימים בשבוע, יש בו צעצועים, מתקנים ובכל יום מתקיימת פעילות חווייתית בשעה קבועה. מגיעות אלינו אימהות שבוחרות להישאר עם הילדים בבית, אך מחפשות עבורו מסגרת קבועה ואיכותית. כל אחת מהן דואגת להביא לילד אוכל שמתאים לו, ולנהל את סדר יומו, את זמני השינה והאכילה שלו, ויכולות להגיע בשעה שמתאימה להן וללכת מתי שמתאים או כשהגיע הזמן של הקטן לישון. מעבר לכך, האימהות האלה יצרו מעגל חברתי מקסים גם בינן וגם בין הילדים כמובן. אפשר לומר שבמידה מסוימת החוויה החברתית שהילדים חווים כאן מכינה אותם למסגרת בשלבים מאוחרים יותר, כך שכולם מרוויחים".
בכל זאת, אני מניחה שמדובר בנשים שלא עובדות. זה מתאים רק למי שיש לו כסף?
"בהחלט לא. לגן שלנו מגיעות גם אימהות שבחרו לוותר על הקריירה, להאט את קצב החיים ופשוט להקדיש יותר זמן לילדים. אני חושבת שמסגרת כזאת מתאימה לכל כיס. אחרי הכל, גם נשים רבות שעובדות מחוץ לבית, נאלצות לבזבז את רוב שכרן על הוצאות של גנים, וגם לעיתים על מטפלות בשעות אחר הצהריים, כך שחיסכון זה לא תמיד העניין פה. מעבר לכך, יש נשים שבוחרות במסגרת כזאת, ומראש מעדיפות לחסוך בהוצאות אחרות".
נעמה מקדימה (השם המלא שמור במערכת), אמא לאיתי בן השנתיים, מסבירה שעבורה מדובר בבחירה ההגיונית ביותר: "זה לא טבעי ולא נורמלי בעיני לאפשר למישהו זר לדאוג לצרכיו הבסיסיים של הפעוט, בייחוד כשמדובר במי שעדיין לא מסוגל לבטא את רצונותיו".
"לא חסרים מקרים של גננות מתעללות", מוסיפה דורית בר מתל אביב, אמא לאלה בת שנה וחצי. "המחשבה שמשהו נורא כזה עלול לקרות לקטנה שלי, מעוררת בי אימה, ולכן בחרתי להישאר לצידה כל עוד היא זקוקה להגנה".
גם עינב בורשטיין מקריית אונו, אמא של אמה בת 11 חודשים, לא מתכננת לשלוח אותה לגן רגיל בלעדיה, לפחות בשנה הקרובה: "מצד אחד חשוב לי שתחווה גירויים, הנאות, שתראה ילדים אחרים ותלמד לנהל אינטראקציות. מצד שני, אני חושבת שילד בגיל כזה זקוק לאמא לצידו. אז נכון, יש שיגידו שבגן רגיל הילד לומד להיות עצמאי יותר, אבל מבחינתי זה רק 'נייס טו האב'. בראש סדר העדיפות שלי עומדים החום והאהבה, שחשובים פי כמה, מכל רווח אחר שילד יכול לקבל במסגרת עצמאית יותר. 'גן אמא' מאפשר לי להרוויח מכל העולמות – אני יכולה לבלות עם אמה במקום שבו היא הכי נהנית, וגם אני יוצרת קשרים חברתיים על הדרך. והכי חשוב: הקטנה זוכה לאהבה ולטיפול כמו שרק אמא יודעת להעניק".
החלטה מודעת או חוסר רצון להתמודד?
לא כולם בטוחים שמדובר בסידור ששני הצדדים מרוויחים ממנו. "אנשים מקבלים החלטות כאלה מכל מיני סיבות", אומר ד"ר יונתן קושניר, פסיכולוג קליני מומחה בהפרעות חרדה ובעיות שינה בילדים ומבוגרים. "חלק מההורים בוחרים במסגרת כזאת, לאחר שהחליטו שזוהי הדרך הטובה ביותר לגדל את הילד. הבעיה מתעוררת, כאשר לעיתים בחירות מהסוג הזה נעשות מתוך חוסר רצון להתמודד עם חששות ההורה לגבי מסגרת נורמטיבית. אמנם הסיכון שהילד יחווה קשיים יוצאי דופן או מצוקות בגן ללא השגחה תמיד קיים. עדיין, ברוב המקרים ההתאקלמות עוברת בהצלחה, והילד לומד להתמודד עם פרידה, ורוכש כלים חשובים לעצמאותו. לכן, מצב שבו הורה בוחר במסגרת מגוננת יותר מתוך פחד, עשוי להוות מכשול בפני הילד, שנמנע אף הוא מלהתמודד עם כישלונות, פחדים וקשיים, ולעיתים מתקשה כאמור, לרכוש כישורים שהיה יכול לרכוש, אם היה מתנהל במסגרת של גן ללא השגחת הורה".
מירה הורביץ, פסיכולוגית קלינית בכירה ב"מרכז שניידר לרפואת ילדים", מחזקת את הדברים: "רבים מאתנו שואפים 'לייצר' ילדים עצמאיים, סקרנים, פעילים ובטוחים בעצמם. עם זאת, קשה לנבא את הפעולות ההוריות המדויקות שיש לבצע, על מנת לגרום לשאיפות אלה להתממש. הסיבה לכך היא שילדים, מעצם טבעם – שונים בטמפרמנט, ברגישות, בעוצמות, בקצב, וגם אנחנו - ההורים, שונים מאד מבחינת הערכים, הציפיות, התגובות והסביבה שאנו מייצרים.
לדברי הורביץ, לפי הנורמות המקובלות בתרבות המודרנית, ילדים אמורים להשיג יכולת לעצמאות באופן הדרגתי, כבר בשלב מוקדם מאד בחייהם. יכולת זו מושגת באמצעות מעברים שהם כורח המציאות, כגון מעבר מהנקה לבקבוק, פרידה מחיתול ועצמאות בעשיית צרכים ויכולת לשהות לבד כאשר הדמות המטפלת אינה בטווח ראייה. "בכל מקרה, זה לא תמיד 'שחור או לבן' - ילד שנגמל מבקבוק מוקדם יחסית למשל, ומצליח לבצע פעולות מסוימות בעצמו, עשוי דווקא להתקשות לחוות פרידה, ולהפך – ילד שמתקשה לגלות סימני עצמאות בתחילת הדרך עשוי להפתיע, ולהסתגל למסגרת חדשה יחסית בקלות", היא אומרת.
הורביץ מסבירה ש"גן אמא", יכול להוות פתרון טוב, בהנחה שיודעים להשתמש במסגרת כזאת למטרות מתאימות. "הרעיון הזה יכול להוות פתרון נפלא עבור הורים שיכולים להרשות לעצמם את העניין מבחינה כלכלית, או עבור מי שממילא תכנן להישאר בבית עם הילד למשך תקופה ארוכה, ומעוניין להעשיר את החוויה באמצעות פעילויות מודרכות ובקבוצת ילדים. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שרעיון מהסוג הזה לא מהווה פתרון להתמודדות עתידית עם פרידה. למיטב ידיעתי, לא הוכח שעצם הדחייה של התמודדות לגיל מבוגר יותר, מקלה על הקשיים הכרוכים בה, השאלה היא יותר כיצד מתנהלים במהלך הזמן הזה".
אם בתקופה הזאת, האם (או כל דמות מוכרת אחרת שמטפלת בילד), מאפשרת לו להיחשף למגוון חוויות, להיענות לצרכיו ההתפתחותיים, להעניק לו מרחב לגילוי סקרנות ולמידה, והיא אף משהה את נוכחותה מדי פעם כדי לאפשר לו זאת, הורביץ לא רואה בעיה עם העובדה שהחוויות האלה מתקיימות במסגרת שהות משותפת בגן.
"לעומת זאת, אם הגן המשותף משמש עבור האם הזדמנות להעמקת תחושת השליטה במתרחש, אם היא דואגת להקל על הילד ולפלס את דרכו בכל מצב, להתערב באינטראקציות חברתיות, לבצע עבורו משימות שקשות לו, או למנוע ממנו בכל מחיר לחוות תסכול – במצב כזה, אני חוששת שהיא עלולה לפגוע בהתפתחותו הטבעית, ללא קשר למסגרת הגן או לכל מסגרת אחרת שבה הוא שוהה", היא מסבירה.
דגנית בן ניסן, פסיכולוגית ראשית ב"מכון להתפתחות הילד שניידר", מסכימה עם הדברים וטוענת שמעבר לכך, מסגרת כזאת עשייה להוות פתרון גם עבור ילדים שמתקשים יותר: "ילד שחש בקשי בסביבה זרה או ילד שנוהג להסתגר יותר בעצמו, עשוי למצוא דווקא בגן מהסוג הזה מסגרת מתאימה יותר, כאשר האם לצדו, עוזרת לו להתמודד עם חוויות, מעודדת אותו ומתווכת בינו לבין העולם החיצוני. מעבר לכך, גם ההורה שמגיע עם הפעוט ל'גן אמא', פעמים רבות מוצא בו מקום תומך וחברתי, שעונה גם על צורך חשוב שלו, וזאת בהחלט נקודה למחשבה".