אומרים שעבור הילד הראשון מדפיסים ומקשטים אלבום תמונות מושקע, לילד השני יש כבר כמה תמונות בתפזורת, והתמונות של השלישי קיימות רק באינסטגרם. אמא אוסטרלית לשישה מוכיחה שלפעמים זה עובד אחרת, ואצלה כל ילד רק הגדיל והעצים את הצורך לתעד, והיא הפכה לצלמת משפחתית שמתעדת ילדים ורגעים קסומים, כאשר ששת הילדים הפרטיים שלה הם כמובן דוגמני הבית.
״אני אוהבת לצלם את הילדים שלי, ומאז שלקחתי לידיים את המצלמה, לא הפסקתי לצלם אותם. התמימות של ילדים, וההבעות שלהם, אני אוהבת לצלם ילדים לא כשהם מחייכים, וברוב התמונות של הילדים שלי שתליתי בבית הם לא מחייכים, אבל יש הבדל בין הבעה שלווה ואמיתית לבין הבעה עצובה, והכל עדיף מחיוך מאולץ. ילדים הם יצורים שמחים מטבעם, אבל הם גם עמוקים כמו אוקיינוס. אני מרגישה שזו אחריותי לצלם ילדים גם ברגעים אחרים שלהם. החיים שלי מטורפים ויפים. שישה ילדים זה מאוד רועש ועמוס, אבל הם המתנה הגדולה של חיי. כשאני מצלמת אותם אני גם נשארת עם זכרונות יפים וגם ממלאת את היצר האמנותי שלי״.
1. תנו לילדים להוציא את הפוזות המזוייפות מהסיסטם בהתחלה. תתחילו ברגוע, כמה הוראות פשוטות, שירגישו בנוח. 
2. תשתטו. תרוצו, תקפצו, תצחקו. תתחברו לילד שבכם והילד יתחבר אליכם וכל השאר כבר יקרה מעצמו. 
3. אני לעולם לא אומרת לילד לחייך. התוצאות מבקשה כזאת לנצח יהיו קפואות ומאולצות.
4. שמתי לב שמיד לאחר צחוק גדול, לילדים יש רגע רציני ואינטנסיבי שכדאי לתפוס. הם לא מחייכים אבל השמחה עוד נמצאת בהם.
5. לפעמים, כשבכל זאת הכל קפוא, אני מבקשת מהילדים לנער את כל הגוף כמה פעמים, לקפוץ במקום, לשאוג כמו אריות. זה עוזר.
6. אם ילד נתקף בביישנות, אני מבקשת ממנו לנשום עמוק ולשחרר את האויר לאט לאט דרך חרך קטן בשפתיים. כך הפנים משתחררים, ובעיקר השפתיים שנוטות להיחתם ולגרום לתחושת אי נוחות בתמונות.
7. ילדים לעולם לא יעשו בדיוק את מה שתכננתם. היו גמישים ולכו עם האישיות ומצב הרוח שלהם. אנו רוצים ליצור תמונות שמשקפות אותם בכנות. אני מנסה להנציח כמה שיותר צדדים באישיות שלהם, וכשאני מצליחה, התגובה של מי שמכיר ואוהב אותם היא לרוב: ״אוי, זה כל כך הוא!״
עוד במשפחה:
>> סיוט חג המולד: גם השנה ילדים מפחדים מסנטה קלאוס
>> ארה"ב: אישה מסרה את התינוקת שלה לזרה ברחוב וברחה
>> מה הילדים שלנו באמת רוצים מאתנו?