בימים בהם המציאות עולה על כל דמיון ומיישרת קו עם סרטי אסונות הוליוודים, כשאנו נדרשים להיות ספונים בביתנו החיים משתנים בכל יום, הילדים שלנו נחשפים להמון מתח שעשוי להתבטא באלימות או התנהגות שונה מהרגיל.
רונן מטלון, בוגר מכללת אורנים במסלול גיל הרך, מנהל את הגן "רונן הגנן" בשיטת הגן הזורם מזה 14 שנה יחד עם אשתו מירי, מטפלת בהורים וילדים. הוא אחראי על קבוצת הבוגרים בגן, ושניהם הורים לארבעה ילדים.
"כששוחחתי עם ילדי הגן על נושא הקורונה הם הביעו חשש מעניין הבידוד שישאיר אותם לבד. הבדידות הזו דווקא יותר קשה לילד ביסודי או בחטיבת ביניים, ילד בגן מסתדר. אך המילה 'בידוד' או 'לבד' מהדהדת, הם לא רוצים להיות לבד", הוא מדגיש. "למרות שנראה לנו שהם מסתדרים עם מסכים, הם רק דרך להפיג את הבדידות".
איך מתווכים לילדים מתחת לגיל 3 את הנושא?
"הגילאים הצעירים פחות שואלים שאלות, הם פשוט חיים את המציאות", אומר מטלון. "ההתנהגות שלהם זוהי השלכה של מה שהם סופגים. הם מרגישים את המתח של ההורים וצריכים לפרוק אותו בדרך מסוימת", הוא מסביר.
לדבריו, חשוב להעביר לגיל הצעיר מסר של חופש. "לגיל הצעיר צריך לתת את הבמה לפרוק את המתחים ולדבר לידו כמה שפחות. 'כמו שבשבת לא הולכים לגן, גם היום אנחנו בחופש. ההורים לא הולכים לעבודה ואתה לא הולך לגן".
לדבריו, חשוב להיות קשובים ולדבר בגובה העיניים, במקום לסגור אותם או להכתיב כל מני חוקים. אז איך פורקים את המתח? "כדאי להביא לילד חומרים מתוך העולם שלו: לתת לו לצייר בצבעי ידיים, גואש, לשחק בבצק או בחימר. חייבים לצאת החוצה, ללכת ברגל, ללכת לגינה, לטייל, אבל פחות להתראות עם ילדים.
"זו הזדמנות להכיר את הטבע, לאסוף אצטרובלים או עלים שנשרו, ולעשות מזה יצירה. אפשר לקפוץ לים בימים חמים, לשחק בחול, לחפור בורות. זו עבודה תחושתית שנותנת לילד להביע את עצמו ולפרוק הכל".
ומה עושים עם ילדים מעל גיל 3?
"ילדים מגיל 3 ומעלה הם הרבה יותר קשובים וחדים. הם שומעים ומבינים הכול, אך דרך הפריזמה של הגיל שלהם", מסביר מטלון. "אחת הילדות בגן שלי קראה לזה 'קורונת ידיים' בגלל ששוטפים ידיים כל הזמן. הם מייצרים את הפרשנות שלהם. כשהם מרגישים במתח ולא מצליחים להבין בדיוק, זה מכניס אותם לכאוס והם עצבניים יותר, קשה להם להבין ולהכיל את הדבר הזה".
לכן, בגילים אלה חשוב שההורים יתווכו את המציאות בכנות ובזהירות. ההורים צריכים להיות המבוגר האחראי שפותח את הדברים, אך מסתכל גם על הצד החיובי. "אי אפשר להגיד שאנחנו בחופשה כי המשמעות של חופש בשבילם היא נסיעות, טיסות ובתי מלון. הם מבחינים שהכל סגור ושנשארים יום שלם, שפתאום ההורים הפכו לגננת. אי אפשר לעבוד עליהם או להסתיר מהם".
אז מה כן אפשר לומר? "זה תלוי בילד וביכולותיו הוורבליות, אך כדאי לשבת עם הילדים ללא הסחות דעת ולהסביר שמשהו קורה, שיש 'וירוס'. הדיוק במילים פחות חשוב; אפשר לשאול אותם אם הם זוכרים שהיו פעם חולים וקיבלו וירוס, לשקף להם דבר שהם חוו בעצמם", הוא מסביר. "משם צריך להמשיך בזה שנהיה בבית, נעשה יצירות ונצפה בסרטונים. חשוב להדגיש שזו הזדמנות לבלות ביחד". כך או כך, רצוי להימנע משיח על מספר החולים או המתים כדי לא להפחיד אותם, ואת המפגשים עם סבא וסבתא להעביר לשיחות טלפון.
מה אפשר לעשות עם ילדי הגן הבוגרים יותר?
"יש באינטרנט המון סרטונים של פעילויות ספורט שאפשר לעשות ביחד", מציע רונן. ואפשר להוציא גם את כל המשחקים של פעם: חישוקים, כדור נר לבקבוק, משחק הכיסאות ומשחקי חברה אחרים. "אפשר להפוך את הבית לקרקס, לשמוח עם הילדים ולא להיכנס לאווירה מדוכדכת.
בכל מקרה, חשוב לקרוא את הילד ולא להעמיס עליו. "אפשר לשחק במשחקי דמיון, לקרוא ספרים ביחד, להתחפש בתחפושות, להעלות הצגה ולצלם אותה. אפשר לקחת נושא כמו חתונה ולרוץ איתו במשך שבוע שלם, להחליט מי יהיה הדי ג'יי, איזה קישוטים נכין או את מי נזמין וכו".
איך יוצרים סדר יום קבוע ושומרים על שגרה?
"חובה לייצר סדר יום ולשמור על שעות קימה קבועות", מדגיש רונן. "אפשר גם לקום בשבע בבוקר ולהתלבש, לא ללכת מיד למסכים. אפשר לאכול, לצאת לטיול, לעשות יצירות וכל מה שמחליטים לעשות יחד. חשוב להבין שחייבים לבנות סדר יום עם שעות מדויקות כמו בגן ילדים, תוך שמירה על גמישות. בגלל שנמצאים יותר בבית עלולות להיות יותר פציעות ביתיות, וחשוב לשים לכך לב. המציאות דפקה על החלון וצריכים להיות כל הזמן קשובים למשפחה הגרעינית שלנו".
"ילד בגיל הרך רגיל להיות בחברה ולשחק עם חברים. עכשיו כשהם לא הולכים לגן אלא נשארים בבית, צריך ללמד אותם שגם להיות לבד זה בסדר", הוא מציע. "זה כיף שאנחנו יכולים לדבר לעצמנו, או לעשות דברים בשביל עצמנו כמו לעיין בספר. צריך לתווך להם שהלבד הזה הוא לא לנצח ולפוגג את הפחד ממנו. ילדים מתבלבלים וחושבים שלבד משמע שאתה לא קיים, ואת זה צריך למוסס".