נראה שאימצנו ספורט לאומי חדש, להיות חכמים בדיעבד. הכתובת הייתה על הקיר עם מחאת האתיופים כמו שגם יכולנו לנחש שאנחנו הולכים לקראת בחירות נוספות, והיינו צריכים לזהות את התפוצצות בועת הנדל"ן וכמובן שניתן היה לזהות את סימני ההתעללות של הגננת המתעללת. או, כמה נורא, הגננות והמטפלות המתעללות מעפולה, דרך ראש העין ועד גוש עציון.
מהצד זה אמנם נשמע כדרך פשטנית למדי להתמודד עם המציאות המורכבת שברוב המקרים אינה ניתנת לניבוי מראש אבל אין באפשרותה של המערכת הקוגניטיבית שלנו לחמוק מזה כי האפשרות השנייה היא להודות שהעולם הוא מקום מורכב מדי אפוף חוסר וודאות וחוסר יכולת לנבא את העתיד. אפשרות זו אינה קיימת מבחינת מוחנו. הקושי הפסיכולוגי הגדול ביותר שקיים הוא לשאת חוסר וודאות. אנשים יעדיפו תוצאה שלילית בטוחה מאשר להתמודד עם חוסר וודאות, ולכן אנו רואים תופעה זו של חוכמה שבדיעבד – מנגנון הגנה המסייע לנו להכחיש את העובדה שישנם מצבים בהם לא נוכל לצפות את העתיד.
על פי הטיית החכמה בדיעבד שנקראת גם הטיית ראיה לאחור (Hindsight bias) אשר מתועדת בספרות ובמחקרים רבים, אנו מעריכים את הסבירות להתרחשותו של אירוע מסוים, לאחר שזה כבר התרחש, כגבוה יותר ממה שהוא באמת. גם כאשר שוק המניות עולה נמצאים פתאום הרבה מאוד סימנים טכניים המראים מדוע השוק חייב היה להעלות. כך, לאחר שנחשפה פרשת הגננת המתעללת, הייתה נטייה של כלל ההורים המעורבים להאשים את עצמם באמירות מעין: "היינו צריכים לדעת", "הסימנים היו על הקיר" , במילים אחרות, יכולנו לנבא את האירוע אך בחרנו להתעלם מהסימנים.
במצבים של חוסר וודאות (אין מידע על הבחור שאנו יוצאים איתו, אין מידע על הגננת, אין מידע על המרואיין לעבודה), אנו מגבשים רושם בעוד המערכת הקוגניטיבית שלנו פועלת כל הזמן מאחורי הקלעים כדי לאושש או להפריך את ההשערות שלנו. ככל שהנושא שעל הפרק מקבל משקל רב יותר, המערכת עובדת יותר קשה ומשקיעה מאמצים מרובים בתהליך. המערכת תעבד כל סימן כדי לבחון האם הוא מאושש או מפריך את ההשערה הראשונית. למשל בדייט ראשון אם הוא מציע לאסוף אותי מהבית מעלה את ערך שלו ולעומת זאת, אן לא התעקש לשלם מוריד. מוחנו פועל ליצר מודל מנטאלי מתוך רסיסי המידע. המודל המנטאלי עוזר לנו לצפות את האירועים הבאים.
סימנים מקדימים
הגן של כרמל מעודה, הגננת מראש העין, היה פעיל במשך חמש שנים, עצם העובדה שהגן היה פעיל יותר משנה, מספק אישוש על פיו – אם משהו היה לא בסדר בגן הזה, מישהו כבר היה עולה על זה לפניי. עדות נוספת שנשמעה מההורים הייתה ש"הילדים שלנו חיבקו אותה כל בוקר", או "הילדים הלכו בבוקר בשמחה לגן, כשלקחנו אותם היו באים בשמחה".
מניתוח העדויות עולה שהיו לא מעט סימנים חיוביים בהשוואה לשליליים שהיטו את הרושם בכיוון החיובי. גם סימנים שנתפשו כשליליים בזמן אמת היו נתונים למספר פרשנויות, לכל סימן היה ניתן לספק הסבר חלופי פחות שלילי. ניתן לראות עדויות לאמביוולנטיות בעדותה של אמא של ילד בגן:
"ידענו שיש לה חינוך נוקשה, במירכאות. יש לה את החוקים שלה, והילדים עושים כל מה שהיא אומרת אבל מצד שני מאוד אהבו אותה אז לא היו לנו חשדות. היא אמרה לו לאסוף והוא מיד אוסף. הילד לא הראה סימני מצוקה".
עדות זו מראה שהסימנים החיוביים מוערכים ומושווים לסימנים השליליים אך הבעייתיות עם הסימנים השליליים היא שמכיוון שלא ניתן תמיד לקבל תשובה מפורשת מהילד, כל סימן יכול להתפרש באופן שונה וכל הסבר שלילי ניתן להביא מולו הסבר חיובי המניח את הדעת כפי שתיארה אחת האימהות: "אני סייעת בגנים, אני יודעת מה זה ילדים, ילד יכול לבכות בצרחות כאילו מתעללים בו ולא מתעללים בו. הילד שלי אחרי פסח לא רצה ללכת לגן אבל ידעתי שבגלל חופשת פסח בדרך כלל ילדים חוזרים ברגרסיה. אבל הילד שלי מאוד אהב אותה".
אנחנו מודעים לנטייה הזו שלנו לשליליות, ובמילותיה של אחת האימהות "להיכנס לסרטים" ומודעות זו גורמת לנו לקחת כל סימן שלילי בפרופורציות וסף הרגישות יורד ובמילותיה: "אני באה מהתחום ואני זאת שתמיד הייתי אומרת לא לשפוט, צריך לראות בעיניים, לראות הוכחות ולא להגיד סתם כי אנחנו בתור הורים נוטים להגיד הילד ככה ומיד נוטים להיכנס לסרטים".
המוח שלנו אוהב לחפש הסברים, כאשר מספקים לו אותם, השאלות והתהיות כלל לא עולות. ההורים טוענים ששיטת הפעולה של הגננת הייתה לספק הסברים מניחים את הדעת עוד בטרם ההורים הגיעו לשאול את עצמם שאלות, כך מספר אביה של אחת הילדות בגן, "הייתה לגננת שיטת פעולה שהיום אנחנו מבינים שהייתה אצל כל ההורים. היינו מקבלים באמצע היום הודעת טקסט עם תמונה, 'הילד נפל, קיבל מכה מחפץ'. היא פשוט הייתה דואגת לתת את התשובות לפני שהילד יגיע הביתה עם הסימנים ואנחנו נצטרך לשאול את השאלות".
איך הילדים לא צעקו חזק יותר?
ילדים נוטים לחלק את העולם לקטגוריות ובעבור כל אספק בחיים הם יוצרים קטגוריה, מודל מנטאלי המאפיין את הקטגוריה. למשל כאשר ילד לומד מהו כלב, הוא יקרא לכל החיות כלב או הב הב. הם מתייגים כל אירוע בחיים לתוך קטגוריה מסוימת ולומדים את כללי הקטגוריה.
תארה זו בצורה יפה אחת האימהות – "הילד שלי שם מגיל 3 חודשים וחצי. ילד מתעדכן לפי מה שהוא מכיר, זה מה שהוא מכיר, זה מה שהוא רואה, ככה הוא לומד להתנהל. הוא לא מכיר משהו אחר. הוא יודע שאמא באה לקחת אותו בחמש ובבית יש חיבוקים ויש נשיקות".
אחת האימהות מסבירה זאת במילים שלה – "מה שהבנתי מהחקירה זה שהיה שם כנראה 'אגרוף וחיבוק', זאת הייתה השיטה. ילדים קטנים לא באמת מבינים, המקום הראשון שהם מקבלים בו את החינוך זה הגן. לקבל אגרוף ואחר כך חיבוק ו'אני אוהבת אותך', זה גרם להם להבין שככה זה כנראה דרך החיים, שככה מתנהלים בגן".
כך הילד לומד שהתנהגות אלימה היא חלק מההתנהגות הנהוגה בגן ולא מסוגל להבין שהתנהגות זו אינה מקובלת ולכן גם ילד שהולך בשמחה לגננת ומראה לה אהבה לא בהכרח יכול לשדר לנו אם משהו לא בסדר. המודל המנטלי שהתפתח מסייע לעצב את התנהגות הילדים בעתיד ולהגדיר את הגישה שלהם לפתרון בעיות ולהתמודדות עם מצבים שונים. אחת האימהות סיפרה ש"בשנה האחרונה ראינו שהילד נהיה אגרסיבי, נהיה עצבני, אבל אמרתי הוא מתקרב לגיל שנתיים, זה חלק מהתהליך, יש לי ילד גדול אני מכירה את ההתפרצויות והוא לא יודע לדבר והוא מנסה להביא את עצמו בכל מיני דרכים אם זה להרביץ, אם זה להתעצבן כשלא מבינים אותו".
שימו לב לעדותה של אמא שילדה היה בגן על כרמל מעודה: "על פניו היא הצטיירה כגננת מאוד טובה. היא באה לבקר אותנו באוגוסט כי התגעגעה והייתה שולחת להם הקלטות קוליות בערב, סתם כי הם חיממו לה את הלב. אבל בסרטונים שראיתי במשטרה היה הכול חוץ מאהבה. האהבה הייתה רק הצגה להורים"
הורים נוספים העידו גם הם על חזותה החביבה של כרמל. אישיות האדם היא דבר מאד מורכב והמוח שלנו מאד אוהב לחשוב בשחור ולבן, מאד קשה לנו להכיל מורכבות או את עצם העובדה שאישיות האדם יכולה להכיל מספר רבדים ולא ניתן להפריד אותה לטוב ורע.
לא ניתן להקל בחומרת מעשיה של כרמל מעודה, אך יכול וההסבר לסתירה בין מה שראו ההורים לבין מה שחוו הילדים היו למעשה צדדים שונים באישיותה שבאו לידי ביטוי באינטראקציה עם ההורים והילדים.
הסכנה שבתופעה
חשיפת המקרים הרבים ומידת חומרתם בתקופה האחרונה הותירה הורים רבים עם חששות וסימני שאלה. הגן של כרמל מעודה היה פעיל במשך שנים לפני שהתקבל דיווח על המתרחש שם. במקרה זה וגם במקרים האחרונים שנחשפו, ההורים והמשטרה למדו על ההתעללות, היקפה וחומרתה מהצילומים שתיעדו את המתרחש. המסקנה שלמצלמות אין אפקטיביות, כי הרי הכול התרחש תוך ידיעת קיומן, דומה למסקנה שעדיף שבכספומטים לא יותקנו יותר מצלמות שכן מקרי התרמית התגלו כאשר היו מצלמות מותקנות במקום. במקומות בהם לא מותקנות מצלמות, אין דרך לדעת מה מתרחש כשהדלת נסגרת. ישנן תופעות וסימנים אשר יכולים לנבוע עקב שימוש באלימות מילולית או פיזית כלפי ילדים, אך גם יכול להיות שההסבר להם הוא בכלל שלב התפתחותי או נפילה שגרתית כשההתנהלות בגן הייתה תקינה לחלוטין. כל עוד אין וודאות לגבי מה שמתרחש מאחורי הדלת הסגורה, לא ניתן להעריך האם מדובר בתופעה או שקיימים מקרים חריגים בלבד.
עולה, שלהורים אין יכולת לבסס ידיעה מלכתחילה (כלומר, לא רק חשד). לא רק מצד ההורים, אלא גם החברה חובתה למנוע התעללות בחסרי ישע. החברה לא יכולה להסתמך על אינטואיציה של הורים (שגם היא, יכולה להתברר כמוצדקת רק בדיעבד עם הוכחות חיצוניות) ולא על דיווח של גורמים פנימיים, אשר פעמים רבות חוששים למקום עבודתם, מגלים נאמנות למערכת או אפילו סתם מגלים שחיקה ואדישות.
במצב זה, בו ניתן לדעת בוודאות האם התרחשה התעללות או לא, רק בדיעבד ובקיומן של הוכחות ברורות, נדרש מנגנון שיספק וודאות וביטחון וזאת ניתן להבטיח רק באמצעות שקיפות ופיקוח פעיל ואובייקטיבי.
פיקוח אפקטיבי יכול לבוא באמצעות גורמים מפקחים אמינים שיגיעו ללא תיאום מראש, הנהגת מדיניות דלת פתוחה כאשר להורים יש גישה חופשית לגן באמצעות קוד והתקנת מצלמות שיאפשרו ניטור און ליין ובדיעבד על ידי גורם חיצוני. גנים רבים כבר נוקטים באמצעים אלה מתוך גישה הרואה את הצוות וההורים כבעלי אינטרס משותף לשקיפות ולשיתוף. אולם, נראה שלא ניתן להשאיר אפשרות זו כוולונטרית בלבד שכן קשה לצפות ממי שאינו נוהג כשורה שיתנדב לשקיפות.
עצם קיומו של פיקוח לא מוריד מאחריות ההורים, מעורבות הורית בחיי הילדים תאפשר קיומה של תקשורת טובה עם הילדים ועם הצוות, זיהוי של דגלים אדומים ופתרון בעיות תוך ראייה מערכתית של צרכי הילד. כשעל כף המאזניים מונחת סכנה מוחשית לחסרי ישע, נקודת האיזון הקיימת חייבת להשתנות ויש להסיט את המשקל לעבר ההגנה על התינוקות והילדים ומניעת הישנות מקרים כאלה בעתיד.
אל תאשימו את עצמכם
לבסוף, אל תאשימו את עצמכם, לא היה שום דבר שיכולתם לעשות בזמן אמת וגם לו היינו מכשירים רובוט לבצע את ההערכה באמצעות שקלול הסימנים החיוביים והשליליים, הוא היה מגיע לאותה מסקנה, בפרט לאור העובדה שאישיות האדם היא מורכבת ויכול להיות שהיא באמת ובתמים אהבה את הילדים.
חשוב מכך שתחזרו לבטוח בעולם ולא תכלילו את מה שקרה לכל הגננות. אין ספק שהחושים לאחר המקרה יהיו יותר מחודדים אבל יש להימנע מלהעביר חרדות וחששות אלו לילדיכם. זה הדבר האחרון שהם צריכים מכם עכשיו. הילדים זקוקים לחום ואהבה והתנסות מתקן שתגרום להם לייצר מודל חדש לאינטראקציה עם גננת. חשוב שתבינו, למרות חוסר האונים שלהם, ילדים זה היצור הכי שורד בעולם ובשלב בו הם נמצאים, אם תטפלו נכון, הנזק יהיה מזערי.
לירז מרגלית היא ד"ר לפסיכולוגיה, מתמחה בקבלת החלטות וקוגניציה, בעלת ניסיון כפסיכולוגית ילדים. ללירזטור קבוע במגזין הבינלאומי Psychology Today ובמגזין העסקי Entrepreneur.
עדי ויצהנדלר היא בעלת חברת ייעוץ אסטרטגי, אמא לשניים.