האיברים הפרטיים של הילדים, שאפשר לכנות אותם גם איברי הרבייה או המין, אבל אותם משמשים בעיקר למטרות פיפי, קקי ובדיחות, מכונים בעגה המקצועית ׳פין׳ ו׳פות׳. רוב ההורים מוצאים שהשמות הללו נוקשים ודידקטיים מדי לתיאור חלקי הגוף של הקטנטנים שלהם, וכך נוצר עולם שלם של כינויים. בעוד ה׳בולבול׳ וה׳פיפי׳ שולטים ביד רמה בז׳רגון של הצעירים, נחמד לגלות שיש עוד אפשרויות בעולם.
אצל הבנות הנושא סבוך יותר. כמו אצל הבנים, יש הרבה אמהות שמעוניינות שהילדות שלהן יגידו ׳פות׳, ויתיחסו לחלק הגוף הזה בדיוק כפי שמתייחסים לכל איבר אחר, כמו יד או רגל, ואחת כמה וכמה אינן מעוניינות שיכנו אותו ׳פיפי׳ על שם ההפרשה שיוצאת מתוכו, כי זה בעיניהן גרוע אפילו יותר מכינויי החיבה התינוקיים. לצד אלה, מצאו אחרות שמות יצירתיים, ביניהם: פותפות, פושפוש, תותי, תותה, פסטליקו, למטה, פוצי, פונצי, פישפיש ועוד.
מתברר שאחת הסיבות להתקבעות הזאת של השם ׳פיפי׳, גם עבור פין וגם עבור פות, נטועים בתרבות הישראלית עמוק, בספר הילדים שכל ילד עושים בעזרתו גמילה כבר ארבעים שנה, ׳סיר הסירים׳ האיקוני והמקסים של אלונה פרנקל, בו, כחלק מסקירת איברי הגוף של נפתלי או ציונה, מופיע המשפט: ׳ופיפי לעשות פיפ׳.
>> "אני גאה שהבת שלי יודעת מה זה פות"
"דווקא פין לא זורם לי ובולבול כן"
״ממש התפלאתי שבסיר הסירים כתוב פיפי ולא פות!״ כתבה אחת האמהות, ״לפות אני קוראת פות. יש אימהות שזה מפדח אותן, ויש הורים שזה ממש בלתי אפשרי לידם ולא ברור את מי האדמה תבלע קודם, אותי אותם או את הילדה. דווקא פין לא זורם לי ובולבול כן. אבל גם על זה אני עובדת על עצמי לומר פין כי זה מה שזה".
״השאלה ׳שורף לך בפיפי?׳ זו ממש שאלה מכשילה,״ מוסיפה אם אחרת. ״כי יש הבדל גדול בין צריבה במתן שתן לבין צריבה באיבר הפות. וחשוב מאוד לדייק.״
״למה לקרוא לאיבר הזה, החשוב מאין כמוהו, בשם שמרמז על פסולת/ בושה/ מבוכה?״ מצטרפת אם שלישית לקונצנזוס הפות. ״נסו לחשוב מה אנחנו משדרות לבנות שלנו ואיך זה ישפיע על ההתייחסות שלהן לאיברי המין שלהן, גם בעתיד. אני בטוחה שאנחנו עושות את זה פשוט כי ככה עשו איתנו, אבל זה מעורר מחשבה לגבי מסרים על ההתיילדות המופרזת שיש לאיבר גוף שיש בו מקור להנאה גופנית מוחשית. להשתין זה נורא כיף, וגם אורגזמה זה סבבה. לא היינו אומרות רגלוש או כתפי, נכון? כי זו רק רגל וזה רק כתף, אז למה צריך כל מיני מושמושים כשמדובר בזה?״
״הילדים מקבלים היום במערכת החינוך שני מסרים מבלבלים״. אומרת מדריכת ההורים קתרין ברוני, מדריכת הורים שכתבה ספר בנושא החינוך המיני, וקצת נמאס לה מהדיון הזה. ״זה קורה בעיקר מתוך חשש מתקיפות מיניות, אבל מצד אחד מלמדים אותם להצניע את ׳החלקים הפרטיים׳ שלהם, ושאסור לאיש לגעת בהם שם, ומצד שני דורשים מהם לכנות את האיברים הללו בשמות קליניים, במקום בכינויים שלימדו אותם בבית. ההחלפה הזאת של השמות מייצרת הזרה. יש אג׳נדה מאוד חזקה של מחנכים ויועצי הורים לשים בפי הילדים היום את המילים ה׳נכונות׳, אבל בעיני מה שחשוב באמת הוא לא השם. מבחינתי שיקראו לזה בכל שם, זה חסר משמעות. חשוב לשמור על ערוץ תקשורת פתוח, בו לא מתביישים לדבר על האיברים האלה או על כל איבר אחר, בו תמיד אפשר לשאול שאלות ולספר דברים. בשביל ליצור פתיחות צריך קודם כל להראות פתיחות, ואמא ואבא צריכים להוות דוגמה אישית״.