ביום ראשון חוזרים הילדים לגנים, וההנחיות לעת עתה, בעיקר לילדים בגילאי 3-6, הן קפדניות ושמות דגש על ההיגיינה, במטרה למצוא את הדרך לשמור על הילדים מפני הקורונה. מטרה הכרחית ללא ספק, אך יש עוד נושא חשוב מאוד שאליו חייב להתייחס: מצבם הנפשי של הילדים.
ההנחיות לגילאים הללו הן ברורות יחסית, גם אם לא ברור כיצד אפשר ליישמן: הפעילות בגן תתקיים בכל המרחבים בו זמנית על מנת לאפשר ריחוק ככל האפשר בין הילדים; המפגשים יעשו כאשר הילדים יושבים רחוקים האחד מהשני ככל הניתן; על כל ילד להביא ארוחת בוקר בקופסה ומפית שאותה יוכל לפרוס על השולחן בשעת הארוחה; תתקיים הקפדה יתרה על היגיינה אישית לפני תחילת הפעילות, במהלכה ובסיומה; הילדים יאכלו את ארוחותיהם כשהם ישובים בשולחנות נפרדים זה מזה - יש להימנע מכיבוד משותף; יש לאכול על מפית נקייה ולא ישירות על השולחן.
מה זה עושה לילדים שכך אמורים לבלות את ימיהם במקום שבו הם לומדים, מתפתחים, ובעיקר מכייפים וחווים חוויות? ילדים שהגן הוא מעין "בית שני" עבורם - שבו הם משחקים, נפגשים עם חבריהם ועם הגננות האהובות עליהם. האם אנחנו עלולים ליצור, אם לא נהיה זהירים מספיק, דור של ילדים שיפחד מקרבה, ממגע? שיהיה סטרילי? ומה אנחנו, כהורים, יכולים לעשות כדי לשמור על הילדים שלנו?
לאפשר לילד להביע את החששות שלו
"תקופת הקורונה היא תקופה מאתגרת בכל המובנים: המשפחתיים, הכלכליים והאישיים, ומוקדם עוד לדבר על השלכותיה במובן הפסיכולוגי", אומרת אורית מלר, פסיכולוגית קלינית במרפאה לבריאות הנפש ילדים ונוער של המרכז הרפואי הלל יפה. "התקופה הזו מאתגרת גם את יכולת ההסתגלות שלנו. בימים אלה האתגר הוא להסתגל לשגרה חדשה שהיא מין 'מצב ביניים': חזרה חלקית למסגרת, מפגשים תוך ריחוק חברתי ועוד", מוסיפה מלר.
"ההורים הם דמויות ההתקשרות המשמעותיות ביותר עבור הילד, והדרך שבה יתווכו את המציאות החדשה היא קריטית עבור ילדיהם. כמובן שיש חששות וחוסר ודאות וצריך לתת לאלו מקום בשיחה ולגיטימציה. יחד עם זאת, יש להסביר ולהרגיע אם עולים פחדים של ממש: להדגיש שמדובר ב'זהירות' ולא ב'פחד', להסביר שמדובר בתקופה, שזה אכן קשה ומורכב, אבל אנחנו מסוגלים, לעודד את הילד לסמוך על המבוגרים בסביבתו החינוכית, ולהפיג תחושות של אשמה (למשל, 'מה יהיה אם אטעה ואגע בילד אחר?').
האם ילדים בגילאים האלו אכן מסוגלים להבין את ההנחיות הללו?
"התוכנית דורשת כמובן היערכות לוגיסטית מקדימה ומציאת פתרונות יצירתיים. הסביבה הפיזית של הגן צריכה להיות מותאמת למגבלות החדשות. הילדים צריכים 'עוגנים פיזיים' כדי להתמקם במרחב ובגבולות הפיזיים הקיימים, כדוגמת הסימונים שיש על הרצפה בתורים בחנויות. ברמה הפרקטית עלולים להיווצר קשיים. ילדים בגילאי 4-6 נמצאים בשלב התפתחותי שבו היכולת הקוגנטיבית שלהם והחשיבה היא חד ממדית ואגוצנטרית. כמו כן, הם מתקשים 'לצאת מעצמם' ולהתבונן על סיטואציות מנקודת מבט של הזולת. בנוסף, יכולת הוויסות בגילאים אלה עדיין לא בשלה, וילדים רבים מפגינים התנהגות אימפולסיבית.
"בגילאים אלה הילד מתחיל להיחשף לעולם החברתי, לקבוצת השווים. המשחק החברתי מתפתח והרצון והצורך בפעילות ומשחק עם בני הגיל תופס תאוצה. בגלל כל הסיבות האלה, סביר שאם יתנו לילדים 'יד חופשית' בהתנהלות בגן הכללים לא יישמרו. לכן כדאי שתהיה נוכחות מתמדת של איש צוות חינוכי שיזכיר וידגים - והכול בעדינות ובנועם. כמובן שככל שהילדים מתקרבים לגיל 6 היכולת שלהם להפנים את הכללים החדשים עולה".
אז מה עושים? איך שומרים שהילדים יישארו ילדים?
"התפקיד של ההורים כאן הוא מכריע. כאשר התקבלה ההחלטה שהילד חוזר לגן, חשוב כמובן שהילד יידע מכך. בנוסף, חשוב שגם במקביל ההתנהלות בבית תתחיל לחזור לשגרה, למשל מבחינת חזרה לשעות שינה וערות. אפשר גם להראות סרטונים מהגן, עבודות שהילד הכין, שיחת וידאו עם הגננת, או להיעזר בכל אמצעי המחשה אחר על מנת לייצר מחדש את הרצף שנקטע בחוויה של הילד. כדאי לאפשר לילד להביע את החששות שלו, במידה וקיימים, לשאול שאלות. הורים יכולים לתת מענה על מנת להפיג את חוסר הוודאות במידת האפשר (מי מהצוות יקבל את פני הילד ביום הראשון, מי מהחברים יהיה בקבוצה שלו).
"חשוב מאד לזכור שילדים הם סתגלתניים מטבעם ויכולים אף להפתיע ביכולת שלהם להתאים את עצמם למצבים חדשים ומשתנים. לעיתים ההורים הם אלה שעלולים לייצר חרדה מיותרת אצל ילדם, וכדאי להיות מודעים לכך".
איפה יותר טוב אם כך - בבית או בגן?
"התשובה היא ספציפית עבור כל ילד וילדה, תוך שקלול הנסיבות הייחודיות. בראש ובראשונה - סיכונים בריאותיים, שנית - שקילת אלטרנטיבות: במידה ולא ילך לגן, אילו אפשרויות אחרות ניצבות בפני המשפחה? שלישית - הפסיכולוגיה הספציפית של הילד: היכולת שלו לשמור על רצף (זוכר את הגן, מחכה לחזור, מתגעגע), יכולת ההבנה שלו את המצב, האם הוא בוגר או ילדותי לגילו, האם הוא מראה מצוקה או חרדה סביב החזרה למסגרת. ההורים הם אלה שמכירים את ילדיהם, ובמידת הצורך יכולים להתייעץ עם הצוות החינוכי של הגן".
"חשוב מאד לזכור שילדים הם סתגלניים מטבעם ויכולים אף להפתיע ביכולת שלהם להתאים את עצמם למצבים חדשים ומשתנים. לעיתים ההורים הם אלה שעלולים לייצר חרדה מיותרת אצל ילדם, וכדאי להיות מודעים לכך"
אורית מלר
"כשימצאו חיסון נעשה מסיבת חיבוקים"
"אם אנחנו מדברים על תקופה קצרה של שלושה חודשים אז אני מעריכה שלא יהיה נזק, אולי זיכרון לתקופה", אומרת ד"ר תרצה יואלס מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומהמרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה. "מה שמזיק זו האווירה המלחיצה עד היסטרית סביב הקורונה או סביב שמירת המרחק. הילדים קולטים יותר את הלחץ של המבוגרים, את האיסור שאנחנו 'מפילים' עליהם לפעמים, בלי שהדבר ברור להם מספיק, ומגיבים לכך יותר מאשר לעצם האיסור. אני לא מאמינה שאנחנו נייצר דור שמפחד מקרבה, אבל בהחלט צריך שפסיכולוגים יהיו בתמונה על מנת לתת כלים להורים ולגננות. צריך גם לזכור כי בבית הילדים יכולים להתחבק ולגעת, אז אפשר לפצות שם על החוסר שבגן".
האם ההנחיות הללו ישימות?
"הנחיות לשמירת מרחק בגיל הרך הן כמעט בלתי אפשריות. אנחנו נמצאים בלב ליבה של תקופה שהמהות בה היא אינטראקציה בין חברים. מרבית הילדים מכוונים לאינטראקציה כזו והיא על פי רוב כוללת הרבה מגע גופני. ביומיום הרגיל של הגן יש לעתים ילדים שחווים את הקרבה הזו כ'יותר מדי' וישנם ילדים שממש זקוקים לה. לילדים בגילאי 3 שמירת מרחק קשה יותר, גם אם מסבירים להם, וברגעים שהדעת שלהם מוסחת או כאשר הם בלב לבו של משחק, סביר להניח שלא יצליחו לשמור על מרחק. בכלל דרישה כזו דורשת רמה מסוימת של דריכות עד שהיא תהפוך ל'טבע שני'. למעשה אני צופה הרבה מתח בשלב הראשון סביב הניסיון לשמור מרחק, כשחלק לא מבוטל של הילדים יתקשו לווסת את עצמם ללא מגע פיזי ממבוגר משמעותי כאשר יהיו במצוקה.
"אני רוצה רגע להסביר את המעגל, השהות בגן יכולה לעורר מצוקות שונות סביב נושאים שונים, כמו מגדל שהילד בנה והתפרק, צעצוע שהוא רוצה וכרגע נמצא אצל ילד אחר ועוד. מצוקה על פי רוב גורמת לחוסר ויסות אצל הילד הבא לידי ביטוי בבכי, כעס, התנהגות תוקפנית, נסיגה והתכנסות. הגוף בזמן מצוקה מפריש הורמון שנקרא קורטיזול. ויסות מושג או על ידי חיבוק, הגורם לפרשת אוקסיטוצין שמנטרל את הקורטיזול, ואז - איזה יופי נרגעים, או על ידי חיבוק וירטואלי שבו הגננת באמפתיה מרגיעה את הילד, ומציעה לו אלטרנטיבות אטרקטיביות שעוזרות לו להירגע. חשוב בתקופה זו לתת לגננות כלים, כמו למשל תנועת חיבוק מרחוק ומילים מרגיעות, או אולי רגע לעצום עיניים לדמיין חיבוק, לשיר שיר שאוהבים יחד וכו'.
"צריך גם לזכור שהילדים שלנו לא בסיירת מטכ"ל, ועל כן יהיו מצבים שבהם המרחק הפיזי לא יישמר. אני מציעה לנשום ולא לצעוק או להיבהל, אלא לשוב ולהזכיר להם את הסיבה למרחק ולהחזיר להם את המוטיבציה והשותפות לשמירה עליו. עוד חשוב לנסות ולהסביר שהמצב הוא זמני ולא תמיד זה יהיה ככה, כי ימצאו חיסון ואז נעשה מסיבת חיבוקים".
"אני צופה הרבה מתח בשלב הראשון סביב הניסיון לשמור מרחק, כשחלק לא מבוטל של הילדים יתקשו לווסת את עצמם ללא מגע פיזי ממבוגר משמעותי כאשר יהיו במצוקה"
תרצה יואלס
מה אפשר לעשות כדי להקל על הילדים ולמנוע נזקים נפשיים?
"תקשורת והסברים והפיכת העניין לנגיש, מדובר ומוסבר. ישנן דרכים יצירתיות להסביר את הדברים לילדים, כולל הצגה שהם יכולים לעשות - וכך אפשר להפוך אותם לשותפים לעניין. העיקרון לא להלחיץ אלא להרגיע דרך אינפורמציה נכונה".
האם עדיף לילדים להישאר בבית במצב זה?
"הייתי רוצה להגיד כן אבל אני מבינה את הצורך הכלכלי של ההורים והמצוקה שהם נמצאים בה. אז עדיף מבחינתי לשכל אנשי המקצוע בתחום ויש הרבה וטובים שיתאגדו למתן פתרונות. זה לא חכמה להגיד על הכול לא. זה גם לא מציאותי, וזה גורם לכך שאנשים עושים את מה שהם רוצים בגלל המצוקה שלהם. אני מציעה לחשוב ולהתאמץ כדי למצוא פתרונות הולמים שלוקחים בחשבון את מצבם הרגשי-חברתי של הילדים ולא רק הבריאותי".
האם עלול להיווצר נזק לילדים שנמצאים בגן שההנחיה העיקרית בו היא לשמור על היגיינה?
"ישנם ילדים שמגיעים לסיטואציה הזו עם סוג של איסטניסטיות, או חרדה מלכלוך, בלי קשר לקורונה. זה יכול להיות מהבית או בגלל איזו שהיא בעיה חושית או טמפרמנטית. ילדים אלא יכולים או ליהנות מהמצב החדש כי כולם שומרים על הניקיון, או יכול להיות שהחרדה דווקא תעלה. על כן גם כאן חשוב שיהיו אנשי מקצוע זמינים שידעו לראות את הילד ולעזור לו ולהוריו. כמו למשל איש מקצוע בגן.
"הכול כנראה תלוי בדרך שבה הגננת וההורים יתנהלו בגן. אם הדברים נעשים על מי מנוחות תוך כדי הסבר ובלי לחץ, גם כאשר הדברים לא מתמלאים ב-100 אחוז, אז האווירה הרגועה היא שתשפיע. אם יהיה לחץ והמבוגרים ישדרו לחץ הילדים יסבלו ויכנסו למצוקה וזה ישפיע על ההתנהגות שלהם. לחץ יכול לגרום להימנעות מלגעת בדברים ולשחק. מצב כזה פוגע נפשית בילד מאחר שהשפה המרכזית של ילדים בגיל הזה היא שפת המשחק".
"לא חושבת שאפשר לאכוף דבר כזה"
"אנחנו פותחים את הגנים בשמחה גדולה ובהתרגשות וגם עם קצת חששות", אומרת א', מנהלת גן עירייה בגילאי 5-6 במרכז הארץ. "ריחוק חברתי בגן מוגדר כך שאין לילדים אפשרות לשחק אחד עם השני. כל ילד צריך לשחק במשחק אחר. אני לא חושבת שאפשר לאכוף דבר כזה. מה שאני רואה לנכון הוא שזוג ילדים ישחקו יחד במשחקים שאותם אגדיר מראש ובמרחק אשר ישמור עליהם. כל ילד יהיה עם סלסלה של אותו המשחק אבל בקופסא אישית".
אם ילד בוכה? מותר יהיה לגננות לחבק אותו?
"במתווה אסור - בפועל זה יקרה. אין בכלל עניין מה מותר ומה לא. אצלי בגן זה קורה. אנחנו לא נוותר על החיבוק".