הגן שלנו חזר לעבור היום. יצאתי מהבית ב-6:45, וחזרתי עכשיו, בשמונה וחצי בערב. רגע לפני שנכנסתי הביתה, שמעתי שיחה של הורים על גן הילדים שלהם: "אנחנו צריכים לדפוק אותם", "לזיין את החזירות האלה", "אני אעשה לה בית ספר". עצרתי מולם, ולרגע שקלתי להתחיל לענות ולהתווכח, אבל ירדתי מזה. אני תשוש מדי מכדי לדבר את האמת שלי - איזה עצב.
העולם במשבר, המדינה במשבר, אנשים במשבר. הרבה מאוד חרדות מתנקזות לנקודות לחץ שעוד שנייה מתפוצצות ובראשן מערכות החינוך. בשנים האחרונות התקשורת הטעינה את ציבור ההורים בכל כך הרבה חרדות, וכמו בלון שהתנפח עד הקצה כל מה שהיה צריך זה רק את הסיכה הזאת כדי שהכול יתפוצץ. אני לא שופט את ההורים. הם מודאגים ובצדק. אין אינסטינקט יותר חזק בעולם מהצורך של הורים להגן על הגורים שלהם - רק שעכשיו נשאלת השאלה מפני מי?
את הצד השני אף אחד לא הראה. אף אחד לא עשה כתבות על אנשי ונשות החינוך שהופכים עולמות בשביל הילדים. אף אחד לא דיבר על כך שכל תהליך הרגולציה על גני הילדים תקוע בכלל בגלל תחום הרישוי והבניה, ועל המחיר שעולה להוציא היתר לשימוש חורג כדי לקבל הכשרה כגן ילדים. איש מהפוליטיקאים לא חרט על דגלו את נושא הטיפול בחינוך.
אף אחד גם לא טרח לנסות ולהבין איך זה קרה שגני ילדים פרטיים עולים כל כך הרבה כסף. הכי קל להאשים בכך את גני הילדים הפרטיים, כי זה קל, אבל מי שרוצה רגע לנסות ולאתגר את עצמו הנה טיעון כלכלי: כל מי שיש לו מושג בסיסי בכלכלה יודע שמחירים הם תגובה של השוק למצב. אז אפשר לשאול למה גנים יקרים, ולענות שהסיבה היא כי יש יותר ביקוש מהיצע, אך השאלה היותר מורכבת ומעניינת שכדאי לשאול היא - רגע, אז למה ההיצע לא גדל? כלומר, אם גני הילדים הם כל כך יקרים ורווחיים, איך זה שלא נכנסים עוד שחקנים לשוק והמחיר יורד? ממממ... יש מצב שזה לא כזה משתלם?
(ספויילר...יש מצב)
רגע לפני שאתם מתפוצצים עליי, תנו לי רק לשים כוכבית קטנה בצד. מה שקורה בגני הילדים הפרטיים הוא הפקרות, וגננות כמו כרמל מעודה צריכות לשבת בכלא. יש גם המון בעלי ובעלות גנים לא הוגנים שלא ראויים לעסוק בחינוך, ושאני מאוד מאוד אשמח להוקיע אותם מהתחום שאני מבקש להתגאות בו. אבל זכרו שיש כל כך הרבה גננות וגננים שהם מדהימים ואדירים ומנהיגים. מדברים על זה קצת ולא מספיק בקול, מול השאגות וההסתערות בפייסבוק ובוואטספ על גני הילדים. כשעבדתי בקריאייטיב אף אחד לא איים לשרוף אותי אם הצעתי לו עסקה שלא מקובלת עליו, שם זה אסור, אבל בחינוך, כך מסתבר, זה מותר. בשנה האחרונה הביאו לידיעת הציבור בעיקר שתי סוגי כתבות הנוגעות לנושא החינוך: על ילדים שחוטפים מכות ועל מחנכות שחוטפות מכות. ואני אומר, צריך לעצור את זה - עכשיו!
כולם במלחמת הישרדות. ההורים שאוכלים חצץ בארגזים, הגננות שטמטמו להן את המוח ונמצאות בהתקפי חרדה, בעלי העסקים, המובטלות והמובטלים. גם מחלוקות אפשר לנהל עם קצת קלאסה. זה בדרך כלל משיג גם תוצאות טובות יותר.
אם הייתי יכול לחזור שוב ולעבור מול האבא ההוא שקילל וטינף ואיים באלימות הייתי אומר לו : Be careful what you wish for. זה לא איום, זו הצעה. אז יכול להיות שתרגיש קצת שנדפקת, אבל האדם שעומד מולך עושה הכול כדי שלילד שלך יהיה טוב, ומנקה לו את הטוסיק חמש פעמים ביום, ומנגב ממנו את הרוק באהבת אין קץ (ואם הוא לא - פשוט קח את עצמך משם ולך). אני אומר לכם מידיעה - אנשים מתחילים לברוח מהתחום מרוב פחד, חרדות וביקורת. אז מי שרוצה לפגוע בגן שלו או בגננת שלו שיזכור שברגע שהוא עושה את זה הוא פוגע יותר מכל דבר אחר בעצמו.
צחי חנניה הוא יזם חינוכי, בעלים משותף ומנהל "גן ילדי הטבע הדמוקרטי"