החוקרים בודדו את הילדים, השאירו אותם לבדם בחדר עם צעצוע, וביקשו מהילדים לא להציץ בצעצוע במשך דקה שלמה. מהר מאוד הסקרנות התעוררה. 67.5 אחוזים מהילדים הציצו, ולא פחות מ-66.5 אחוזים מהם החליטו לשקר על כך. החוקרים מצאו שהילדים הגדולים יותר נטו פחות להציץ, אבל מצד שני, אלה שהציצו - שיקרו כולם על כך שעשו זאת. בניסוי נוסף נאמר לחלק מהילדים שאם ישקרו, הם יסתבכו ולחלק שאם יאמרו את האמת, המבוגר שמולם יהיה מאוד מרוצה מהם. בקבוצה הראשונה שיקרו שני שליש מהילדים. בשניה רק שלושים וחמישה אחוזים מהם.
״ילדים משקרים הרבה פעמים כדי להסתיר טעויות״, אומרת החוקרת הראשית ויקטוריה טלוור. ״הם מעדיפים להסתיר את העובדה שעברו על הכללים כי הם יודעים שהם עשויים להסתבך בשל כך. לכן לענישה אין השפעה משמעותית בתיקון ההתנהגות הזו. הענישה לא תגרום להם להיגמל מהטקטיקה הזו, של לשקר כדי להתחמק מצרה. הילדים מגיבים הכי טוב לבקשה מוסרית ברורה וחזקה מצד המבוגר, שדורש מהם כנות. ילדים קטנים מעדיפים לספר את האמת אם הם מרגישים שזה ישמח את המבוגר, והגדולים יעדיפו להיות כנים כי הם מפתחים בתוכם מוסר של מותר ואסור. הענישה לא מסבירה לילדים למה כדאי להם להיות כנים. אם ילד משחק בכדור בסלון ושובר את האגרטל והוא מודה בכך, על ההורים להבחין בעובדה שהוא סיפר את האמת. אולי הוא עדיין ישלם על הטעות שעשה, אבל אם יקבל חיזוק חיובי על הכנות הוא ילמד שמעריכים ומוקירים את ההתנהגות הזו שלו״.
טלוור מזכירה שבעולמנו, בו ההורות כל כך מודעת, אנו נוטים להזכיר שוב ושוב כמה שקרנות היא התנהגות שלילית, ופחות מדגישים את הכנות כדבר חיובי. ״כשילד כן איתנו, עלינו לשבח אותו על כך,״ היא מדגישה.
אל תנסו להפיל את הילדים בפח
שני דברים להסיק מכך: אחד, ילדים משקרים בתמימות בלי לקחת בחשבון את תוצאות השקר. והשני, לא לשאול אותם שאלות קיטבג. הרי אמא ראתה שהילדה מאופרת, למה לשאול אותה? שאלה כזו מפילה את הילדים בפח וכמעט תמיד תגרום להם לשקר. זה אנחנו, ההורים, שמפילים את הילדים בפח, אז בואו נחסוך להם את זה. לכבד את הילדה היה להגיב, לפי עוצמות הרגשת האם: היא היתה יכולה להגיד "אני רואה שאת מאופרת ואת יודעת שאני לא מרשה זאת. לכן אני אוסרת עלייך ללכת לחברה הזו במשך חודש שלם". נגיד. או "אני רואה שאת מאופרת וזה ממש מכעיס אותי. הידיעה שאני לא יכולה לסמוך עליך מאד קשה לי. אני נסערת ולא יודעת איך להגיב. אחשוב על זה". ובואו נחשוב על זה לפני שאנחנו יורים מהמותן.
אם אתם מרגישים שהשקרים של הילד מוגזמים, כרוניים ואפילו מסוכנים, יש צורך לעשות איתו שיחה רצינית ומובנית (שיחת "התערבות"). שיחה כזו תיידע את הילד לגבי מה אתם רואים ותתן לכם הזדמנות להביע את הדאגה שלכם. להלן כמה טיפים לגבי שיחת ההתערבות:
תכננו את השיחה מראש. חישבו מה אתם עומדים להגיד לו. עשו זאת עם בן/בת הזוג, ואם אתם הורה יחידני, בקשו מקרוב משפחה או חבר מבוגר שישתתף בשיחה. החליטו והשתדלו לא להגיב בצורה רגשית (בכי, כעס, מניפולציה רגשית, וכד'). חישבו על אילו התנהגויות של הילד אתם רוצים לדבר ובאילו תוצאות תנקטו אם התנהגותו לא תשתפר.
אל תטיפו ואל תתנו הרצאות. כאשר אתם תופסים את הילד בשקר, זכרו שלא יעזור להטיף ולהרצות, כי הילד פשוט מתנתק ומפסיק להקשיב (במיוחד לדברים ששמע איספור פעמים בעבר). הגידו בצורה רגועה ותמציתית משהו כמו: "אם תמשיך לשקר בנושא הלימודים, אלו יהיו התוצאות..." או "ברור לי שלא עשית XX. וזו התוצאה..." זיכרו שהתוצאה חייבת להיות משהו שאתם יכולים לקיים ולהתמיד בה, ומשהו שקשור להתנהגות.
היו ישירים וספציפיים ואל תסבכו את המסר. התמקדו בהתנהגות, והגידו לו שאתם רוצים לדעת מה קרה שגרם לו להחליט שהוא צריך לשקר לכם בנושא. זכרו כי אינכם מחפשים תירוץ לשקר אלא באמת לזהות את הבעיה בה הילד נתקל ואשר החליט לפתור בעזרת שקר.
השאירו את הדלת פתוחה. ייתכן והילד לא ירצה לדבר איתכם על הבעיה שלו בפעם הראשונה שתעלו את הנושא, אבל אם תישארו נייטרליים ופתוחים ותמנעו מלתקוף אותו, תוכלו ליצור אוירה בטוחה ולהשאיר דלת פתוחה על מנת שהילד יוכל לספר לכם את האמת, אם בשיחה הראשונה ואם בהמשך.
כאשר תופסים ילד משקר - מומלץ לא להגיב על המקום. קחו זמן להירגע, דברו עם בן או בת הזוג שלכם או חברה טובה, תנו לעצמכם זמן לחשוב והחליטו על התגובה הרצויה. רוב הסיכויים שאם תגיבו מייד, תהיו בלתי אפקטיביים.
כאשר אתם מדברים עם הילד על הנושא, הימנעו מוויכוחים בנושא השקר. אימרו בפשטות מה ראיתם, או מה אתם יודעים (בהתבסס על עובדות) או מה מובן מאליו. במיוחד אם אינכם יודעים את הסיבה מאחורי השקר, ואתם רוצים שהילד יספר לכם בכנות.
עוד בבית ומשפחה:
>> מהו השקט הכי נפוץ של הורים?
>> איך לבחור גן טוב ב-6 צעדים
>> אמא, למה הציצים שלך מתנדנדים?