מדובר בסיטואציות שרובנו מכירים. ילד אחד עושה משהו לילד אחר, ואז הוריו באים ודורשים שיגיד סליחה. הילד לרוב מושך בכתפיו בחוסר רצון ולבסוף ממלמל סליחה חלושה ולא משכנעת. על פי לורה מרקם, פסיכולוגית ילדים אמריקנית, מנחת הורים הכותבת ספרי הדרכה פופולריים, הסליחות הלא אותנטיות הללו עושות נזק של ממש, ולא עוזרות לאיש. ״ילדים הם הראשונים שיעידו שהסליחות שהם אומרים במצבים האלה חסרות משמעות״, היא אומרת, ומשתפת בציטוטים שאספה מילדים בנושא: ״כשאני כועס אני שונא להתנצל, זה רק עושה אותי יותר כועס״, אמר ילד אחד. ״אני לא אוהב שאחי מתנצל בפניי כשההורים שלי מכריחים אותו, כי הוא מתנהג כאילו הוא לא מתכוון וזה מכעיס אותי שוב מההתחלה״, גילה ילד נוסף, ושלישי סיכם את העניין יפה: ״להתנצל כשלא מתכוונים זה כמו לשקר״.
לאחר שלקחה מההורים את אחד מהכלים הכי שימושיים בארגז הכלים ההורי, מרקם לא משאירה אותם בידיים רייקות ומציעה כמה חלופות:
למדו אותם לתקשר אחרת.
התמקדו בלעזור לילדים לתקשר אחד עם השני, ולא בלחלץ מהם התנצלות ובקיום טקסי של ההתנצלות. אם תתמקדו בלימוד הילדים איך לבטא את הרצונות והצרכים שלהם ולהקשיב לאחר, ותלמדו אותם להראות לאחר שהקשיבו לו ושמעו את הצד שלו, הילדים יטפלו בקונפליקטים שלהם ברמה עמוקה יותר. ההתנצלויות יגיעו ויזרמו מעצמן, באופן טבעי, כמו אצל מבוגרים.
המתינו עד חלוף הזעם.
הקשיבו לילד שלכם. אם הילד מביע רצון להתנצל, ודאו שהוא מבין שאתם מעוניינים שיתנצל רק אם הוא באמת מתכוון לזה. תגידו משהו כמו: אני לא מבקשת ממך להגיד משהו לא אמיתי כי לדעתי זה אף פעם לא יגרום לאף אחד להרגיש יותר טוב.
עודדו את הילדים והעצימו אותם על מנת שיתקנו את היחסים בעצמם.
תנו לילד את האחריות להחליט מה כדאי לעשות כדי לשפר את המצב. אפשר לתת לו רעיונות, כמו: לכתוב פתק נחמד, לתקן צעצוע שנשבר, אבל לא לעשות במקומו. אפשר להגיד לילד: אני יודע שאתה תמצא את הפתרון המושלם כדי לשפר את המצב, ואז להשאיר את הילד לבד בסיטואציה ולעזוב את החדר.
הפגינו דוגמה אישית.
ילדים לומדים מאיתנו איך מאחים פצעים במערכות יחסים, אז זו אחריות שלנו להבטיח שההתנצלויות שאנו מפזרים הן כנות ולא מכורח או בלי מחשבה.