הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שחשבונו נחסם על ידי טוויטר בעקבות אירועי 6 בינואר המבישים אשתקד והפריצה לגבעת הקפיטול, הוא אדם עם מצפן מוסרי נתון במחלוקת, מה שהוביל לא פעם לפגיעה בדמוקרטיה האמריקאית ובחוסנה של ארה"ב בעולם. אחרי הבחירות שהפסיד, אמן השואו שעבר מכיסא מגיש התוכנית "המתמחה" וניהול אימפריית נדל"ן על שמו ישירות לחדר הסגלגל, לא כל כך קלט את מה שאמר לו העם האמריקאי בז'רגון שהוא עצמו המציא: אתה מפוטר. כנראה שברמזים הוא אף פעם לא הבין, כי הודיע לא מכבר על ריצה מחודשת לנשיאות ב-2024. זאת על אף שחלק ניכר מהמועמדים שתמך בהם בבחירות האמצע האחרונות נכשלו כישלון חרוץ. מדהים.
מהעבר השני, אילון מאסק, השלים בשעה טובה ומוצלחת את רכישת טוויטר ב-44 מיליארד דולר – שממנה לא יכול היה להתחמק, בשל אופייה המטופש והכובל של הצעתו מלכתחילה. ובמעין צירוף מקרים מוזר, וכתרגיל יחצ"נות מאסקי קלאסי - עוד לא הספקנו להגיד "טוויט", וכבר מאסק ערך סקר בקרב גולשי הרשת החברתית, שבו רוב החליט להוציא את חשבונו של טראמפ מההקפאה הכפויה. מעבר לעובדה שהיה די ברור שטראמפ לא יחזור בפועל, טוב שמאסק עשה כן – ותאמינו או לא, זה שלב הכרחי בדרך להבראת כיכר העיר של האליטות הפוליטיות והעסקיות והמודל העסקי הכושל שלה.
אז איך אפשר לטעון שטראמפ אדם מסוכן מחד, אבל מצד שני לא להתנגד להחזרתו לרשתות החברתיות ולתת לו פתחון פה? התשובה פשוטה: החתום מטה סבור שאף עסק, במיוחד לא רשתות חברתיות, לא אמור לעסוק בצנזורה או בשאלות של חופש ביטוי בצורה עצמאית. זה לא התפקיד שלהן. וכל עוד ינסו לתפקד כשוטר ולא כפלטפורמות של חופש הבעת דעה, הגולשים ימשיכו לעזוב ולחפש מקומות שכן יתנו להם פתחון פה.
הסיפור המכעיס של צוקרברג והאנטר ביידן
כמו טראמפ, רשימת הטרוניות נגד מייסד ומנכ"ל פייסבוק/מטא מארק צוקרברג היא ארוכה. לא פעם הוא הוכיח שהשורה התחתונה של החברה שלו חשובה לו בהרבה מהבריאות הנפשית והחברתית של המשתמשים, שאחריהם דאג לעקוב כמו אח גדול לתפארת. ואם ניזכר בפרשת קיימברידג' אנליטיקה הידועה לשמצה מהבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 – אז גם הדמוקרטיה פחות מעניינת אותו מרווחי פייסבוק.
איך אפשר לטעון שטראמפ אדם מסוכן מחד, ומצד שני לא להתנגד להחזרתו לרשתות החברתיות ולתת לו פתחון פה? התשובה פשוטה: אף עסק, במיוחד לא רשתות חברתיות, לא אמור לעסוק בצנזורה או בשאלות של חופש ביטוי בצורה עצמאית. זה לא התפקיד שלהן
אבל היה קשה שלא להתעצבן כשצוקרברג התראיין לפני חודשיים לפודקאסט של ג'ו רוגן, שם תיאר איך לפני הבחירות האחרונות לנשיאות ה-FBI ביקש מפייסבוק להוריד חשיפה לסיפורים "שעלולים להיות בעייתיים", ובין הסיפורים שסוננו היה גם הסיפור על חומרים בעייתיים על מחשבו האישי של האנטר ביידן, בנו של הנשיא המכהן. הסיפור פורסם לראשונה בניו יורק פוסט ובהתחלה נטען כי זו פרופגנדה רוסית, אבל בסוף גם NYT וגם וושינגטון פוסט אישרו שהסיפור אמיתי בחלקו לכל הפחות.
"הרקע הוא שה-FBI בא לצוות שלנו ואמרו לנו: 'כדאי שתהיו בכוננות, כי הייתה הרבה התערבות רוסית בבחירות לנשיאות ב-2016 ויש חשש דומה בבחירות האלה'", אמר צוקרברג והוסיף כי "לא עשינו מה שטוויטר עשו, כשאסרו כל אפשרות לשיתוף התוכן, אבל מדובר בסוכנות ממשלתית מכובדת ומקצועית שאני מעריך, אז הורדנו את דרגת החשיפה בצורה משמעותית, גם לתכנים על המחשב של ביידן", אמר צוקרברג.
למרות מקהלות הגינויים משני צדי המתרס הפוליטי - אלה שחשבו שלא צנזרו מספיק ואלה שחשבו שצנזרו יותר מדי - סביר להניח שאם היו משנים את השם של ביידן לאיוונקה טראמפ או ג'ארד קושנר המקהלות היו הפוכות ב-180 מעלות. אבל יותר חמור מכך, תחשבו שהשב"כ היה מגיע למנהל הקהילות של תפוז – למי שזוכר – ומבקש להוריד סיפור שהתפרסם לפני כן ב"ישראל היום". זה היה די מרתיח אותנו ומעלה שאלות של התערבות בבחירות, במיוחד אם זה פחות מחודש לפני המועד. מכאן גם אפשר לשאול: אם זה פורסם בעיתון, למה לצנזר?
אבל הדבר החמור יותר שעולה מדבריו של צוקרברג, זה שפייסבוק וטוויטר לקחו על עצמן להיות מצפן מוסרי של מה נכון ומה לא נכון. בין אם זה ג'ק דורסי, אילון מאסק, מארק צוקרברג או כל מייסד רשת חברתית אחרת, לא הייתי נותן בידם גרם של החלטה לגבי מה נכון ולא נכון, מה צודק או לא צודק. ההיסטוריה מוכיחה שהם דואגים לעסק לפני שהם דואגים למשתמשים, או לכל זכות אחרת. גם לא הייתי נותן להם להסתתר בנוחות מאחורי "חוקי הקהילה" האמורפיים והשרירותיים שהם עצמם קובעים ואגב כך הופכים לקרדום שלא רק חורץ למי מגיע פתחון פה ומי נכנס להדממה כפויה – אלא חורץ לעצמם את דינם, כי הוא מדיר את מי שאינו מצטרף אוטומטית למקהלת הצייטגייסט שהרשתות קבעו בעצמן.
רשתות חברתיות הן לא צנזור
שלא תבינו לא נכון, מאסק שחרר את חשבונו של טראמפ כגימיק. הוא יודע שכל עוד לנשיא לשעבר יש את הרשת שלו, Truth Social, אין סיכוי שהוא יחזור בשערי טוויטר ויירה לעצמו ברגל החברתית. אבל הגימיק הזה מאותת לקהל של טראמפ שהוא מוזמן לחזור לטוויטר אחרי שהלך לרעות בשדות זרים. כי פרט לטראמפ, לא מעט אנשים נחסמו בשנים האחרונות, כמה שנראה כטרנד גובר. כל מה שצריך זה להתלונן ואנשים נחסמים.
אדם נוסף שנחסם מוקדם יותר השנה הוא הפסיכולוג הקליני והאינטלקטואל השנוי במחלוקת ג'ורדן פיטרסון. למה חשבונו של פיטרסון נחסם? הוא צייץ כדלהלן: "זוכרים שגאווה הייתה חטא? אז כירורג קרימינל בדיוק הסיר את השדיים לאלן פייג' (שחקן טרנסג'נדר שעבר ניתוח לשינוי מין ושינה את שמו לאליוט פייג' - א"ל)". השאלה כאן היא לא אם חולקים על הנאמר או מסכימים עמו. זה ממש לא קשור לנושא. השאלה היחידה היא האם זה חורג מהשיח הדמוקרטי או לא. אם אכן מדובר בהסתה לאלימות, אזי מדובר בעבירה על החוק. אבל התשובה היא שזה לא פלילי.
כמאמר המשפט המיוחס (בטעות) לוולטייר: אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אמות בניסיון להגן על זכותך לומר את דעתך. אם פיטרסון היה אומר את מה שצייץ ברחוב או בסרטון יוטיוב הוא לא היה נעצר, הוא לא היה נשפט והוא אפילו לא היה נתבע אזרחית. עובדה, גם אחרי הציוץ שבעוונו נחסם זה לא קרה. פייג' אולי נעלב, הקהילה שלו אולי גם, אבל להיעלב זה לא פלילי, ומה לעשות - זה קורה לכולנו בחיים. בלי קשר לטוויטר.
יש כאלה שיטענו בצדק שמאסק חסם את קת'י גריפין על ששינתה את חשבון הטוויטר שלה לשמו. הקומיקאית הוותיקה אשכרה ביצעה עבירה על החוק כשהתחזתה למאסק. על פניו זה נראה מצחיק ותמים, אבל תשאלו את הנהלתה של חברת התרופות אלי לילי כמה זה מצחיק לאבד מיליארדים משווי השוק בגלל ציוץ של מתחזה – מה שקרה בשבוע שעבר די במקביל לגריפין. תחשבו מה היה קורה אם טסלה הייתה משילה 100 מיליארד דולר מהשווי שלה בגלל ציוץ של מאסק/גריפין. אז מאסק השתמש בהזדמנות למען יראו וייראו בניסיון לעשות סדר בכלוב הציפורים שנקרא טוויטר.
פייסבוק וטוויטר לקחו על עצמן להיות מצפן מוסרי של מה נכון ומה לא נכון. בין אם זה ג'ק דורסי, אילון מאסק, מארק צוקרברג או כל מייסד רשת חברתית אחרת, לא הייתי נותן בידם גרם של החלטה לגבי מה נכון ולא נכון, מה צודק או לא צודק. ההיסטוריה מוכיחה שהם דואגים לעסק לפני שהם דואגים למשתמשים, או לכל זכות אחרת
האם מאסק צריך להחזיר את גריפין? התשובה היא כן. חד משמעית. האם הנהלת טוויטר הייתה צריכה לחסום בזמנו את טראמפ? התשובה היא אולי. כי מראש ההחלטה לא הייתה אמורה להיות בידיה של טוויטר, וגם אם כן, החלטה שכזו צריכה להיות מגובה בחוק ובהחלטה של בית משפט. רשת חברתית, ולא משנה איזו, לא צריכה לתפקד כשוט, לא כסותמת פיות, לא כמכשירה שרצים ולא כממליכה מלכים. אם בית משפט קובע שאדם או ציוץ עוברים על החוק - אזי אפשר לחסום.
הבעיה של טוויטר, פייסבוק והיתר היא שאין חוק מסודר בנושא בארה"ב. וכשאין חוק - הישר בעיניו יעשה. הרשתות צמחו למפלצות בעשורים האחרונים, הקדימו בהרבה את החקיקה האיטית ויצרו לעצמם כיסים שמתפקדים כזירה ציבורית. רק שבאלה יש חוקים מיוחדים שאינם חלים באף זירה ציבורית מערבית אחרת כמו מעקב קיצוני, אגירת דאטה ומכירתה לצדדים שלישיים.
הגיע הזמן שזה ייפסק. אסור לרשתות החברתיות לתפקד כאח גדול או כצנזור. לא של הימין, לא של השמאל, לא של המרכז ולא השוליים. זה מדרון חלקלק, כזה שכשמועדים בו איש אינו יכול לדעת מי יפגע ומתי. לא מאמינים? רק תראו מה קורה בסין או ברוסיה נגד מי שמדבר נגד השלטון ברשתות החברתיות.
בסוף צריך לזכור הרשתות הן בסך הכול פלטפורמה שמתחרה על לבם של המשתמשים – או במילים אחרות: מודלים כלכליים שמתחבאים מאחורי מילים גבוהות של דמוקרטיה וחופש ביטוי. וטוויטר, כמה שהיא חשובה, היא רשת שדיממה משתמשים הרבה לפני מאסק. ואת חלקם איבדה כי הם הרגישו שאיבדו את החופש לומר את דעתם.
הגיע הזמן להוריד את הבעיה הזו מידיהם של המנהלים של הרשתות החברתיות. אלה צריכים להתאגד וללכת יחד לרגולטורים ולהגיד להם שהגיע הזמן להכריע איך מתמודדים עם הבעיות הללו, במיוחד במדינה כמו ארה"ב, שהזכות הראשונה בחוקה שלה היא חופש הביטוי. לקבוע מה מותר מה אסור ובאילו תנאים מותר לחסום פרסומים.
אז כן, טוב שמאסק מחזיר את כל חסומי טוויטר, גם אם כמה יצקצקו בלשונם. לרשת חברתית גדולה אין זכות קיום אם חלק ניכר מהאוכלוסייה מחרים אותה. צריך לזכור שזה עסק, שאמור גם להרוויח בסופו של דבר ולהחזיר על ההשקעה – זה יהיה קל יותר כשאנשים שוב לא יפחדו לומר את דעתם בטוויטר.