ישראל היא מעצמת פיתוח חומרה בינלאומית, כשהשחקנים הגדולים בעולם - בהם אינטל, אפל, אנבידיה ומטא - מנהלים כאן מרכזי פיתוח משמעותיים. אבל בעוד מעצמות העולם הפכו את סקטור המוליכים למחצה לאסטרטגי, וזורקים סכומי עתק על בניית יכולות ייצור ופיתוח - ישראל נותרת מאחור ללא אסטרטגיה ברורה בתחום.
"למיטב ידיעתי אין מיקוד ממשלתי על נושא השבבים, ולהערכתי זה פספוס ברמה הלאומית", אומר ל-tech12 מולי אדן, מי שכיהן בעברו כנשיא אינטל ישראל וסגן נשיא אינטל העולמית, והיום יושב בדירקטוריונים של כמה חברות בסקטור. "זה מאוד מפריע לי. אנחנו אולי לא צריכים להתחיל לפתח פה מערך ייצור של פאונדרי, כי מדובר במאמץ אדיר שלא בטוח ששווה את המחיר, אבל ישראל צריכה ויכולה להגדיר ולבצע פרויקט לאומי בתחום השבבים", הוסיף אדן.
אדן לא טועה - מבדיקה שערך tech12 עם משרד החדשנות, עולה כי נכון לכרגע, המועצה הלאומית למחקר ופיתוח בוחנת את הנושא, אך "לא עובדים על תוכנית לאומית".
השינויים המשמעותיים בעולם הסיליקון
נחזור רגע אחורה. המחסור העולמי בשבבים שנוצר עם תחילת הקורונה רק חידד את מה שבעצם החל עם מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין: המערב הבין שאינו יכול להיות תלוי לגמרי במזרח לייצור וחייבים לעשות on shoring – כלומר להחזיר חלק מהייצור חזרה לגבולות המדינה. עוד לפני הקורונה, כחלק ממלחמת הסחר שעליה הכריז ב-2018, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ כבר חסם גישה ל-Huawei ולשורת חברות סיניות מגישה לטכנולוגיה חדישה של חברות אמריקאיות, כולל שבבים מתקדמים.
במאי 2020 טראמפ גם חתם על עסקה מול TSMC, שבתמורה להפסקת מכירה של שבבים מתקדמים לסין, הממשל האמריקאי יסייע לענק הטיוואני לבנות את הפאונדרי החדש באריזונה. לפי דיווחים שונים, הוא גם מנע מ-ASML, יצרנית מכונות הליתוגרפיה המתקדמות בעולם, מלמכור לסינים את המכונות החדישות שלה, אלה שמגיעות עם תג מחיר של 250 מיליון דולר.
ב-2020 יוצרו בעולם טריליון שבבים, כשלפי חטיבת המחקר של פורבס, שוק המוליכים למחצה הוא שוק ענק, שב-2021 הגיע להיקף של כמעט 528 מיליארד דולר וצפוי יותר מלהכפיל את עצמו עד 2029 ולהגיע להיקף של 1.38 טריליון דולר, עם קצב צמיחה שנתי ממוצע (CAGR) של קצת יותר מ-12%.
מולי אדן, נשיא אינטל ישראל לשעבר: "אחרי שהבינו את הפוטנציאל של הקוואנטים, היום כבר יש מאמץ ותקציב. לי לא ידוע על תוכניות כאלה עבור תעשיית השבבים ולאור התקציבים והחשיבות של התעשייה, צריך לראות איך ישראל יכולה לקחת חלק יותר גדול מהעוגה"
נכון לכרגע האירוע המשמעותי ביותר לסקטור הוא העברתו של ה-Chips Act, שמטרתו להחזיר את העליונות בסקטור לארה"ב. זה לקח אמנם שנתיים, אך בחמישי האחרון הסנאט אישר סופית את החוק, הממתין לנשיא ביידן לשם חתימה סופית. החוק אמור להעביר 52 מיליארד דולר ליצרנים ולמפתחים, ועוד עשרות מיליארדי דולר למחקר ופיתוח.
ארה"ב, שירדה ב-40 שנה מייצור של 37% מהשבבים בעולם ל-12% בלבד (לפי איגוד המוליכים למחצה הבינלאומי), רוצה להגביר תפוקות יצור. וכשארה"ב רוצה, היא בד"כ משיגה. בקרוב, האיחוד האירופי גם יעביר עשרות מיליארדים לשדרוג היכולות ביבשת הישנה, כשבמקביל סין מנסה בכל כוחה לגשר על הפערים הטכנולוגיים שהמערב השית עליה.
"במסגרת האקט הזה (חוק השבבים האמריקאי, א"ל) אנחנו בעצם נכנסים לשלב חדש במלחמה הגיאופוליטית, כשארה"ב רוצה להביא יותר ייצור חזרה אליה והאמריקאים שמים המון כסף גם על מו"פ וגם על טכנולוגיה בסיסית", מוסיף אדן.
"כרגע יש מספר חברות בארץ שעושות פיתוח ופלח של האקדמיה ופרופסורים שעובדים על דברים שיכולים להיות עצומים, אבל הכול צריך להיות מעוגן באחד המשרדים הממשלתיים וגם ברשות החדשנות, בדיוק כמו שעשו עם מחשוב קוואנטי. אחרי שהבינו את הפוטנציאל של הקוואנטים, היום כבר יש מאמץ ותקציב. על הגודל וההיקף אפשר להתווכח, אבל יש תקציב. לי לא ידוע על תוכניות כאלה עבור תעשיית השבבים ולאור התקציבים והחשיבות של התעשייה, צריך לראות איך ישראל יכולה לקחת חלק יותר גדול מהעוגה", הוא מסכם.
"להשתמש בידע הישראלי להבטחת אספקת שבבים"
מומחי השבבים עמם שוחחנו, סבורים שיש פה שגיאה ברמה המדינית. אריאל סובלמן, חוקר בכיר אורח בתוכנית סין של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, מסכים עם אדן. סובלמן פרסם לאחרונה עבור המכון נייר עמדה על האתגרים וההזדמנויות של ישראל בעולם השבבים החדש. "ישראל בעצם בבעיה", אומר סובלמן ל-tech12, "כי כל העולם רץ קדימה וכולם התחילו להשקיע סכומי עתק בתחום. האמריקאים אפילו מייצרים בריתות של שבבים, אבל ישראל עדיין לא נמנית עליהן".
סובלמן מצביע על השינויים התהליכיים שעברו על הסקטור ומסביר למה להערכתו, הממשלה חייבת להכניס את סקטור המוליכים למחצה לשיחות בשיתוף הפעולה הטכנולוגי שהוכרז עליו בעת ביקור הנשיא ג'ו ביידן. "באופן מסורתי, ישראל משקיעה בתחום השבבים באמצעות תמריצים ממשלתיים, כמו שעשו עם אינטל. אבל העולם משתנה סביב ישראל. פעם התמריצים הספיקו, היום כבר לא".
"היום כל המדינות הבינו שבסופו של דבר, תרצה או לא תרצה, שבבים זה כמו הנפט של פעם. אם יש לך עצמאות בייצור שבבים אז זה מעניק לך המון עוצמות. זה כמעט הפך לסמל סטטוס של מדינות להיות יצרן שבבים מתקדמים, לטוב ולרע", אומר סובלמן.
אריאל סובלמן, חוקר בכיר ב-INSS: "היום כל המדינות הבינו שבסופו של דבר, תרצה או לא תרצה, שבבים זה כמו הנפט של פעם. זה כמעט הפך לסמל סטטוס של מדינות להיות יצרן שבבים מתקדמים, לטוב ולרע"
"לפני 40 שנה ארה"ב הייתה המובילה בייצור, אבל מאז קרו 2 תהליכים מרכזיים: ארה"ב הייתה מכורה ללקנות בזול. הדבר השני זו הגלובליזציה. הניחו שהעולם חצה את נקודת האל חזור ויהיו פחות סכסוכים, ובחסות הגלובליזציה התחילו להיווצר שרשראות האספקה המטורללות האלה, ואז פשוט חיפשו את הספק הכי זול ואמרו נייבא".
"בגלל המסובכות של בניית שבבים, שרשראות האספקה זרמו מזרחה, כשטיוואן שהייתה צריכה מנוע צמיחה ויצרה את תעשיית השבבים, כשארה"ב ויתרה על הבכורה. לפני 40 שנה סקטור השבבים לא היה כזה חשוב, היום, 40 שנה אחרי זה הבסיס של האלקטרוניקה המודרנית", הוא מוסיף.
ייצור שבבים מתקדמים אפשרי כלכלית כיום רק ל-3 חברות בתעשיה (מקור: איגוד המוליכים למחצה האמריקאי)
הובלה טכנולוגית, מסביר סובלמן, מחזירה את עצמה במעגלים כלכליים משמעותיים: עד היום, ההחזר הכי גדול על ההשקעה מגיע מחומרה, כשמובילאיי וטאואר היו עסקאות רכישה של מיליארדים רבים. "המדינה צריכה להחליט שבמקום לדחוף רק סייבר או קוואנטום, צריך שהמצפן יתכוונן לשבבים. המטרה היא להצטרף לקטר שרק צובר תאוצה, בניגוד לסקטורים אחרים שהם יותר מחזוריים. זה יאפשר להישאר על הגלגל לעשרות שנים".
יש לכך, לדברי סובלמן, השלכות רוחב: "המדען הראשי לשעבר הראה שכל משרת תוכנה בהייטק מייצרת עוד משרה וחצי היקפית במשק. בחומרה, כל משרה מייצרת 4 משרות. כשראש הממשלה יאיר לפיד אומר שהחזון שלו זה מיליון ישראלים בהייטק, מה אם עוד 8 מיליון יהיו נותני שירותים? הבאת פאונדרי לקריית גת על ידי אינטל, ושהם ירחיבו את ההשקעה על ישראל - זה יכניס קהלים שהם לא קלאסיים של הייטק, אלא מעגלים חדשים ולמשרות יצרניות".
בנוסף, ישראל זקוקה לדבריו לאסטרטגיה שתאפשר לישראל להתמקם "כגשר בין המזרח למערב": "בטיוואן בונים אבל לא מתכננים; בישראל יש יתרון מטורף של תכנון שבבים, וכל השחקנים באות. ישראל ממוקמת במיקום אידיאלי למשוך עוד חברות, להעמיק את הפעילות של הקיימות כאן וביום מן הימים אולי אפילו לייצר לעצמה את היכולת לייצור עצמי. צריך למקם את ישראל בתוך שרשרת האספקה שארה"ב בונה מחדש".
אז איך ישראל צריכה לפעול?
"זו בעיה רצינית וכל המדינות מתמודדות עם השאלה איך להבטיח את אספקת השבבים. ישראל חייבת להחליט ולהבין איך לייצר חסינות בנושא הזה. במיוחד כשאנחנו נותנים ידע ובסוף אנחנו יכולים להישאר קרחים. ישראל צריכה אסטרטגיה שתבטיח שאנחנו לא נהיה תלויים בשרשרת אספקה משובשת. יש לנו את הכלי, כלומר הידע הרוחני, זה הדרך שלנו לסחור. זה עניין של החלטה אסטרטגית ואנחנו במכון חושבים שזה אחד מנושאי העוגן בשיתופי הפעולה מול ארה"ב ויעזור לישראל ליהנות יותר מהפירות של השוק הזה".
גם גורמים בכירים באחת היצרניות הבינ"ל הוותיקות מצטרפים לקריאה. "בגרמניה העניקו עכשיו 7 מיליארד אירו להשקעה. אז אולי ישראל לא יכולה לתת סכומים כאלה, אבל היא יכולה וצריכה לתת משהו לסקטור – כי בסוף זה האינטרס של כולם", אמר אותו גורם.
בשורה התחתונה, כל מי ששוחנו איתו בתעשיה סבור שכל עוד השוק הפרטי תקתק והגיאופוליטיקה לא הפריעה בדרך, היה היגיון בכך שהמדינה לא מכניסה את ידיה לסיליקון. אבל בימים של שרשראות ייצור ואספקה פגומות, מלחמות באירופה וסין סגורה למחצה, נדרשת פעולה מרוכזת וברורה מצד הממשלה כדי שהמדינה תוכל להבטיח לה אספקה עקבית ושוטפת של שבבים וסיליקון.
עד אז, למרות היתרון האיכותני הישראלי הנוכחי בפיתוח השבבים, איש אינו מבטיח שנישאר באותה הפוזיציה בעתיד - ההפך הוא הנכון, אם נמשיך להסתמך רק על כוחו של ההון האנושי. והיום, בלי סיליקון אין טכנולוגיה וזה חייב להיות מעל כל שיקול פוליטי כזה או אחר - אפילו האמריקאים כבר הבינו.