בערב יום כיפור לפני 34 שנים חגגה ישראל את אחד מהישגיה הגדולים. זו היתה הצגת תכלית קולקטיבית של יכולות שהופגנו בפעולה אחת: השיגור המוצלח של הלוויין הצבאי הישראלי הראשון, אופק 1, שכולו - החל בתכנון, עבור בבניה וכלה בשיגור - היה בייצור כחול-לבן.
"על צוק הסלע, חיילים ושוטרי מג"ב מנסים להסתיר ללא הצלחה את מה שאמור היה להיות סודי, אבל כבר הפך לנחלת הכלל. מעל חג מסוק של חיל האוויר, מרים מסך חול ואבק בניסיון נואש לסלק את הסקרנים, כשגם ספינת דבור של חיל הים גויסה למשימת ההסתרה. לפתע, מישהו על החוף צועק: הנה הוא! מאחורי אחת הגבעות מזנק הטיל, צובר תאוצה, מטפס לשמים בכיוון מערב, בזווית כמעט אנכית וברעם אדיר. דקה מאוחר יותר, כל מה שנותר זה שובל עשן לבן וסמיך בשמיים" - במילים אלו תיעד את רגע השיגור דורון סוסליק, דובר התעשייה האווירית לשעבר, שהוביל את מערך ההסברה הלאומי לחשיפת הלווין הישראלי הראשון ונכח בשיגור אופק 1 ב-19.9.88 בחוף פלמחים.
לכתבות נוספות בפרויקט: לידתו של מערך הלוחמה האלקטרונית; הקמת המערך הבלתי מאויש בחיל האוויר
אופק 1 הכניס באחת את ישראל למועדון מצומצם ואקסקלוסיבי של מעצמות, וחשף לכל העולם את תוכנית הטילים הישראלית – שכבר אי אפשר היה להכחישה. שיגור אופק 1 נחשב עד היום לשיא בוהק בהיסטוריה המדעית, הצבאית והמדינית של ישראל. שיא שהוביל ללא מעט רגעים והצלחות באינספור זירות. רגעים כאלה שעמים נוטים להיאחז בהם לאורך שנים, שעליהם בנויים אתוסים ושעליהם נבנים מיתוסים. אבל אל הרגע הזה הובילו תהליך ומאבקים עיקשים שנמשכו יותר מעשור.
כבר ב-1965 הציגה רפא"ל תחנת האזנה ללוויינים, ואמ"ן החל להקצות משאבים לנושא - אבל הטכנולוגיה הייתה בוסרית מאוד. בהמשך, בשנות השבעים, היו דיבורים בממסד הביטחוני, אבל בעיקר ברמת הקוריוז שנתפסו כחלום באספמיה בישראל של אז.
למעשה, סיפורה של תוכנית החלל הישראלית התחיל בפועל ב-1976, עם חזרתו לארץ משליחות בארה"ב של פרופ' ותא"ל (במיל.) חיים אשד, שניצח על פרויקט הקמת התשתית החללית מתוך אמ"ן מסוף שנות ה-70. בשליחותו בקליפורניה שהה אשד במכון המחקר נאס"א איימס של סוכנות החלל האמריקאית, שם נדבק בחיידק החללי והשתכנע שישראל חייבת לייצר לעצמה יכולת כזו.
פרופ' ותא"ל (במיל.) חיים אשד: "מהחנית, דרך החרב והתותח – ככה העולם שלנו התפתח. בארץ, בגלל הגודל שלה והמדיניות של תפיסת הביטחון של בן גוריון, זו שעדיין שרירה וקיימת, הוגדר כי צריך לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות שמניעות את העולם"
"מהחנית, דרך החרב והתותח – ככה העולם שלנו התפתח. בארץ, בגלל הגודל שלה והמדיניות של תפיסת הביטחון של בן גוריון, זו שעדיין שרירה וקיימת, הוגדר כי צריך לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות שמניעות את העולם", אומר פרופ' אשד. "כשהגעתי ליחידה 81, הכותרת הייתה תעקוב מקרוב אחרי כל מה שקורה ותיישם למערכת הביטחון. הכותרת הזו ליוותה אותי כל הזמן והבנתי שאם לא נהיה בחלל זה יפגע בביטחון הלאומי שלנו, אז יישמתי".
כבר באמצע שנות ה-70 היווה פרויקט חלל ישראלי צבאי סלע מחלוקת בדרגים הגבוהים ביותר וגרר התנגדויות קשות בתוך הממסדים המדיניים והביטחוניים. "לא היה אכפת לי שיחשבו שאני משוגע", אומר אשד. "השתכנעתי שאין לנו ברירה ושאם ישראל רוצה להוביל בצד הטכנולוגי, חייבים נוכחות בזירת החלל. רוב הטכנולוגיה המודרנית היא נגזרות שבאו ממחקר וצרכים שקשורים לחלל. האינטרנט וה-GPS הם דוגמאות, אפילו סיליקון ואלי התפתח בתקופת המרוץ לחלל ובהתאם לצרכים שהמרוץ הזה יצר".
אשד היה האיש הנכון במקום הנכון. הוא החל את הקריירה הצבאית שלו ביחידה 81 המפורסמת של המודיעין. כבר בשנות ה-60 היה חלק מהצוות הראשון שהביא טיסנים לארץ והמירם למזל"טים, שאותם קנו בחנות צעצועים בניו יורק בכמה מאות דולרים, ושאליהם חוברו מצלמות כדי להשתמש בהם כאמצעי לריגול נגד מצרים. בשנת 67, בהיותו רב"ט קיבל יחד עם היחידה את צל"ש הרמטכ"ל על תרומתו לביטחון ישראל וסה"כ זכה 3 פעמים בפרס על תרומותיו, שחלקן עוד חסויות.
הצרכים שהניעו את הקמת תוכנית החלל הישראלית
המרוץ לחלל של האמריקאים ובריה"מ בשנות ה-60 הותיר את העולם פעור עיניים ופה. אבל אחרי שיאים אלה, החלל כבר היה ממד שאמנם נתפס כרחוק מאוד, אבל לא יעד שאי אפשר להשיג – במיוחד כשלישראל היה כבר חלק ניכר מהידע והטכנולוגיה, רק כאלה שנדרשים לעיבוד מחודש והתאמה. בצל המרוץ, אבל גם בשל השינויים המשמעותיים בנוף המדיני, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת הממסד הישראלי הבכיר היה חצוי בשאלת העלות מול תועלת שבהקמת תוכנית חלל צבאית לישראל, פרויקט עצום שיצריך גיוס משאבים חסרי תקדים להגשמתו, אבל גם עלול לעורר התנגדות מצד ארה"ב ובריה"מ.
בסוף 1977 שיקולי העלות והתועלת התחלפו במה שנחשב לאבי החידושים: הצורך. כמו במקרה של תחילת השימוש במטוסים ללא טייס בחיל האוויר, הצורך בלוויין ישראלי התעורר בגלל מצרים. בניגוד למל"טים, הפעם לא המלחמה יצרה את הצורך, אלא דווקא השלום שהחל להירקם. מערכת יחסים עדינה בין אויבים מרים לשעבר מחייבת בניית אמון, שאי אפשר לייצר כשמטוסי קרב חגים לילות כבקרים בגבול או בשטח מצרי. מנגד, הממסד הביטחוני נדרש להוכיח שהמצרים לא משתמשים בהסכם השלום כאמתלה להתעצמות צבאית בסיני כהכנה למלחמה נוספת.
אשד: "מול האקדמיה היה לי הכי קשה, הרבה יותר מהצבא. בהתחלה, באקדמיה ממש סירבו לקבל את הרעיונות שלי כי לא הייתי אחד משלהם. בסוף, אחרי גיבוי מהצוות הבכיר בטכניון, הבינו שדווקא זה שבאתי מהצבא ואני מסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת, זה מאפשר ליישם גישות חדשות"
במקביל לתחילת שיחות השלום, הצמרת הביטחונית הייתה עסוקה בשאלה איך להשלים את הפערים המודיעיניים שיווצרו. למרות זאת, עד חתימת ההסכם בין מנחם בגין ואנואר סאדאת ב-1979, לא נמצא פתרון ארוך טווח וססטיינבילי שיענה על צרכי הביטחון עד הנסיגה המלאה ב-81. המודיעין הישראלי בגזרה המצרית נותר "עיוור בעין אחת" ותלוי במודיעין האמריקאי.
במקביל, ב-1977 הצליחו לראשונה בטכניון לתרגם תמונה איכותית שנקלטה מלוויין. כששמע על כך, אשד, שלמד במוסד לדוקטורט, הבין שלישראל יש את כלל היכולות הבסיסיות לייצר לוויין ולתפעל אותו ביעילות. "קודם כל היה צריך לברר אם הדבר בכלל אפשרי ברמה הפרקטית", הוא מסביר. "מול האקדמיה היה לי הכי קשה, הרבה יותר מהצבא. בהתחלה, באקדמיה ממש סירבו לקבל את הרעיונות שלי כי לא הייתי אחד משלהם. בסוף, אחרי גיבוי מהצוות הבכיר בטכניון, הבינו שדווקא זה שבאתי מהצבא ואני מסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת, זה מאפשר ליישם גישות חדשות".
איך התמודדת עם כל המכשולים?
"פרופ' יובל נאמן עליו השלום, מגדולי המדענים שלנו (ונשיא אוניברסיטת תל-אביב - א"ל) ושביוזמתו הוקמה סוכנות החלל, נתן לי טיפים כשיצאתי לדרך. הוא הזהיר אותי שכולם ישימו לי רגליים, ושתמיד יהיה מישהו שיחשוב שאתה דופק אותו או שינסה לקחת את זה ממך. יובל היה מנץ' אמיתי וחסר אגו והאמין מאוד בפרויקט. הוא אמר לי: רק אל תרים ידיים", נזכר אשד ומוסיף שהיו גם נקודות שבירה. "בשלב מסוים קל להגיד 'פאק, אני מביא את כל הדברים האלה ואתם שמים לי רגליים? למה אני צריך את זה?'. אז הרעיון שלי להתמודדות היה קצת בודהיסטי, זה כמו הנהר, צריך לזרום".
מה היה השלב הבא?
"אחרי שהיה לי את האישור מהאקדמיה ומהתעשיות הביטחוניות שזה אפשרי ברמה התיאורטית, רציתי להשיג תקציב ולא משנה מה גודלו, הכי חשוב היה להתחיל להניע את התהליך", אומר אשד. "הגדרתי קודם כל תקציב ראשוני כדי לעשות יכולת היתכנות ואחרי זה הגענו למסקנה שהדרך להשיג את התוצאה הטובה ביותר תהיה לתחר (מלשון תחרות - א"ל) 2 או 3 תעשיות וזה ייתן לך את התוצאה הכי טובה בטווח הארוך".
השיטה שאליה מתייחס אשד יובאה מארה"ב ובמסגרתה הממשלה מגדירה צורך ויוצאת למכרז במגזר העסקי.
התקיפה בעיראק שינתה הכול
ב-1978, בשיא השיחות מול מצרים, למרות שהממשלה ביקשה חלופות מודיעיניות לטיסות בשמי סיני, הקצונה הבכירה בצה"ל, כולל הרמטכ"ל רפאל איתן, עדיין התנגדה לפרויקט החלל. אשד החליט לעקוף אותם והלך למשרדו בקריה של שר הביטחון דאז עזר ויצמן, שעמו היתה לו היכרות מוקדמת. הוא הצליח לשכנע את ויצמן, שנתן את ברכתו, ומפקד אמ"ן דאז האלוף יהושע שגיא שוכנע לבדוק היתכנות ראשונית של פרויקט לווין ישראלי - והכסף הגיע. "אמרתי לראש אמ"ן שים שליש מהכסף ואני כבר אביא שני שליש", מספר אשד, "ואז באתי לרפא"ל ולתע"א (התעשייה האווירית - א"ל) ותמרנתי אותם מסביב לזה, וגרמתי להם להביא את יתר הכסף וככה זה החל".
אחרי שהביא את כל הצדדים לשולחן, שגיא העניק לתע"א ולרפא"ל 5 מיליון שקל כל אחת כדי להציג פתרונות. באקדמיה כבר גיבו את אשד ואמרו שאפשרי לפתח לוויין ישראלי, וב-1979 פתחו בתע"א את פרויקט "אביר" לבדיקת ההיתכנות לבניית לוויין. התקציב הראשוני שתע"א אמרו שנדרש להשלמת הפרויקט היה 158 מיליון דולר ורפא"ל חזרו עם תג של 300 מיליון. ב-1980 כבר הוגשה בדיקת היתכנות חיובית והתחייבות מצד התע"א לממן את הפרויקט מהצד שלהם. אבל הכול עדיין היה רק ברמה של צה"ל, הרבה לפני הדרג המדיני הקובע.
אף שהאמריקאים הסכימו להעניק לישראל גישה לתצלומים בטווח של עד 1,000 ק"מ מגבולות המדינה, מערכת הביטחון הצליחה לקבל גם תמונות לוויין של הכור העיראקי, שהיו מחוץ לטווח המוסכם
רצף האירועים שקדמו להפצצת הכור בעיראק ב-1981 טרף את הקלפים והבהיר את הצורך ביכולות לוויין ישראליות. בטרם ההפצצה ביקש ראש אמ"ן מה-CIA גישה לצילומי הכור, אך סורב. הסירוב האמריקאי דחף אותו להאיץ את בדיקת ההיתכנות ללוויין ישראלי ולהקצות 5 מיליון דולר נוספים לפרויקט באמ"ן. ברקע הדברים התגלע משבר: אף שהאמריקאים הסכימו להעניק לישראל גישה לתצלומים בטווח של עד 1,000 ק"מ מגבולות המדינה, מערכת הביטחון הצליחה לקבל גם תמונות לוויין של הכור העיראקי, שהיו מחוץ לטווח המוסכם. לאחר ההפצצה האמריקאים הקשיחו עוד יותר את התנאים לקבלת תצלומי לוויין, והמשבר חידד את ההבנה שאי אפשר להסתמך יותר רק על טוב ליבו של הדוד סם.
חודש וחצי בלבד לאחר תקיפת הכור בעיראק וחמש שנים לאחר שרעיון הלוויין הישראלי החל להתגלגל כינס ראש הממשלה בגין דיון מיוחד בבור בקריה. בנוכחות סוללה של מכובדים שכללה את סגן שר הביטחון, הרמטכ"ל וסגנו, ראש אמ"ן וכמובן את אשד, נפרצה הדרך להקמת מערך החלל הישראלי.
המורכבות של הקמת תעשיית חלל
בניית התשתית למערך החלל היא מורכבת, וכוללת הרבה יותר מלוויין בלבד, שבעצמו מורכב משני חלקים מרכזיים: ה-BUS וה-Payload. ה-BUS זה הרכב המערכות, החומרה והתוכנה שמאפשרים ללוויין לבצע את משימתו. ה-payload הוא המרכיב העיקרי למשימה שלשמו הלוויין יוצא לחלל, כמו המצלמות המתקדמות שמרכיבים על גביו.
המערך מורכב מהמוני פרויקטים מקבילים שדורשים יכולות תכנון ובנייה של קומפוננטות, ויכולות כמו שיגור, שליטה בלוויין בחלל, תחנת ממסר ובטיחות. כל אלה צריכים צוותים לתכנון ופיתוח, כמספר פרויקטים מקבילים, כשכל פרויקט הוא כאיבר שצריך להרכיב בשלמות ובדיוק מקסימלי לגוף המתהווה. וכל זה צריך להתבצע בישראל, כדי להוריד את התלות בגורמים זרים ביכולת להשיג מודיעין.
ב-86, כשהפרויקט היה כבר בעיצומו, תע"א גייסה את אריה הלסבנד לתפקיד סגן ראש הנדסה מכנית כדי לנהל צוות באופק 1. לימים הלסבנד הפך למנכ"ל מפעל מב"ת ביהוד שמייצר את כל הלוויינים הישראליים, ונשא בתפקיד הבכיר ביותר במערך הייצור והפיתוח של הענף המקומי. הלסבנד, שהגיע לתע"א בגלל חבר, בכלל לא ידע למה מגייסים אותו.
אריה הלסבנד, סגן ראש הנדסה מכנית בצוות באופק 1: "עבדנו על מערכות הצילום, אבל זה פרויקט גדול עם המון ביטס אנד פיסס, והרבה דברים היינו צריכים ללמוד תוך כדי עבודה. בהתחלה הייתי ראש קבוצה ואז ראש תחום וישבתי עם ראש הפרויקט והבנתי עד כמה עצום כל הדבר הזה"
"ב-85 הגעתי לראיון", מספר הלסבנד, "התחילו להסביר לי על התנאים, אבל לא הסכימו לומר על מה אעבוד. רק אמרו לי שזה חדשני ומאוד מאוד מעניין. הסתקרנתי, אז עברתי לראיון הבא וכשנכנסתי על השולחן לפניי עמד דגם של לוויין. הסתכלתי ואמרתי: 'אני לא יודע על מה אתם עובדים, אבל אם זה זה (הלווין) אני בפנים'.
"עבדנו על מערכות הצילום, אבל זה פרויקט גדול עם המון ביטס אנד פיסס, והרבה דברים היינו צריכים ללמוד תוך כדי עבודה. בהתחלה הייתי ראש קבוצה ואז ראש תחום וישבתי עם ראש הפרויקט והבנתי עד כמה עצום כל הדבר הזה. ואז פתאום דברים מתחברים, מתחילים לראות את הלווין".
לא את הכול היה צריך לבנות מאפס. למשל, לישראל כבר היה מתחילת שנות ה-60 טיל מסוג שביט, שעליו שוגר לימים אופק 1, אבל היה צריך להתאימו למשימה. לתעשיות הביטחוניות כבר היו יכולות בתחומי הפיתוח, אבל הטכנולוגיה לא הייתה המהמורה היחידה. אחת מהבעיות המשמעותיות היה כיוון השיגור: כל מי שמשגר עצם לחלל עושה זאת לכיוון מזרח, עם כיוון סיבוב כדור הארץ כדי להקל על היציאה מהאטמוספירה. ישראל, שלמזרחה שכנו מדינות אויב, לא יכלה לעשות זאת. במערכת הביטחון נדרשו לאישורים והערכות כדי להבין מה עושים והתקבלה התשובה החיובית שאפשר לשגר מערבה, אבל הדבר ידרוש התאמות ובראשן מזעור נוסף של הלוויין הישראלי. עם הזמן היכולת למזער טכנולוגיות הפכה לסוג של סימן היכר לתעשיית החלל הישראלית.
"כל מה שעושים בחו"ל, פה עושים קטן ויעיל יותר כי אין ברירה אחרת", אומר דובי כהן, מי שעבד על המשך פיתוח השביט ולאחר מכן היה אחראי על פיתוח ושיגור לווייני אופק 3, 4 ו-5. "האילוץ המשמעותי ביותר לשיגור נגד [כיוון] סיבוב כדור הארץ זה משקל הלוויין. נכון שתמיד אפשר לבנות משגר גדול וכבד יותר, אבל משגר גדול מסוכן לסביבה שלו וישראל מאוכלסת מכף רגל ועד ראש. כשמשגרים כל כך קרוב לאוכלוסייה, ככל שמגדילים את המשגר לוקחים סיכון גדול יותר. בסוף נדרש מהמהנדסים להוריד 30% ממשקל הלוויין כדי שזה יתאפשר".
הקרב על בניית הלוויין והצלקת של תוכנית החלל
עקב בצד אגודל, החלקים בפאזל של אשד החלו להתחבר. אך נוסף לרמת הסודיות הגבוהה שנדרשה לכל אורך המבצע, המאבק על הקמת תוכנית חלל ישראלית היה חוצה סקטורים ודיסציפלינות. הוא לא הסתכם רק בחיבור בין האקדמיה, לצה"ל, לתעשיות הביטחוניות, משרדים ממשלתיים וכל יתר הגורמים הרלוונטיים - נדרש היה לגשר גם בין צדדים נציים.
מהר מאוד המכרז על בניית הלוויין הראשון הפך לקרב אגרוף בין שני שחקנים במשקל כבד בתעשיות הביטחוניות המקומיות: מצד אחד של הזירה עמדה התעשייה האווירית ומהצד השני עמדה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, המוכרת יותר כרפא"ל. שני הצדדים הפעילו קשרים ולחצים כדי לזכות בזכות היוקרתית לבנות את הלוויין הישראלי הראשון.
מהר מאוד המכרז על בניית הלוויין הראשון הפך לקרב אגרוף בין שני שחקנים במשקל כבד בתעשיות הביטחוניות המקומיות: מצד אחד של הזירה עמדה התעשייה האווירית ומהצד השני עמדה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, המוכרת יותר כרפא"ל
בספרה של הגר ינאי "היקום מעבר לאופק - שיחותיי עם פרופ' חיים אשד" מתאר אשד את המאבק בין התעשיות כמערכה בשלושה חלקים: "המערכה הראשונה הייתה על הובלת תחום הלוויינים בישראל. המערכה השנייה על פיתוח ובניית המצלמה ללוויין הראשון בישראל. ובמערכה האחרונה התחרו ביניהן התעשיות הביטחוניות של ישראל על פיתוח מנוע השלב השלישי של המשגר", צוטט אשד.
במערכה הראשונה זכתה תע"א והחלה לפתח את הלוויין, אחרי ששר הביטחון הטרי משה ארנס, איש תע"א בכל רמ"ח איבריו, בחר בהצעתה במחיר 100 מיליון דולר, שהייתה זולה בחצי מזו של רפא"ל. במערכה השנייה זכתה דווקא אל-אופ, אחרי הפגנת שרירים נעלבת מרפא"ל, שחשבה שהחברה הקטנה תיכשל. היא לא. עם זאת, רפא"ל זכתה במערכה השלישית ופיתחה את השלב השלישי של הטיל הבליסטי.
כאן גם מגיעה הצלקת. כחלק מהמכרז, התעשייה האווירית אמנם הסכימה לממן את הפרויקט, אבל לא אמרה מהיכן יגיע הכסף. לנוכח גודל הפרויקט והיעדר המשאבים, כדי להגיע לחלל התעשייה האווירית נדרשה למצוא מימון זר. עבור פרויקט ענק שכזה, רק ארגון ברמה של מדינה יכול היה להקציב את הכסף הנדרש. למרות שעברו כבר 40 שנה, עדיין לא אוהבים לדבר על זה, כי אותה המדינה שהקצתה את הכסף היא ככל הנראה דרום אפריקה של סוף ימי האפרטהייד, שאחרי שיתופי פעולה עם התעשיות הצבאיות בעשורים הקודמים ממשלתה הסכימה להעניק מימון בתמורה להעמקת היחסים וחשיפה לטכנולוגיית החלל העתידית.
הצרפתים שהבינו, הלחץ של רבין והשיגור המוצלח
"ההתרגשות הגדולה החלה כשהיינו צריכים להעביר את הלוויין מהמפעל לאתר השיגור, מספר הלסבנד. "צריך להכניס את הלוויין לקפסולה שזה תהליך מאוד עדין, להעמיס אותו על משאית, לבחור נתיב וזמן ורק ההעברה מהמפעל לאתר השיגור מצריכה התארגנות עצומה.
"בישראל זה מרחקים קצרים מאוד וכשהגענו ופרקנו את אופק, היה צריך לתדלק אותו, אבל הדלק מסרטן אז צריך להיכנס עם חליפות חלל לשם לעשות את זה. אחר כך מרכיבים את הלוויין על המשגר וכל שלב כזה מעלה את המתח והלב שלך מתחיל לדפוק וההתרגשות גדלה וגדלה. כשזה משהו שאתה עובד עליו שנים וזה רגע האמת, אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו, זה קתרזיס, חוויה עצומה", אומר הלסבנד.
החששות מתגובת העולם לפרויקט השאפתני לא נעלמו. במשרד הביטחון הקימו מערך מיוחד כדי לחשוף את הלוויין והטיל הישראלי, ורבין, אז שר הביטחון, חשש מהמשמעויות וההשלכות. "רבין חשש מהתגובה של האמריקאים, אבל גם מהתגובה של העולם הערבי ושל ברית המועצות. הוא פחד שהמדינות הערביות ירוצו לרוסים ויבקשו מהם טכנולוגיה דומה ושזה יפתח מרוץ שיכול להיות בעל השלכות מאוד מסוכנות ואף למלחמה", אומר סוסליק, שניהל מטעם משרד הביטחון את חשיפת הלוויין.
אבל החששות של רבין היו לשווא. האמריקאים, באופן רשמי ובלי יותר מדי ברירות, היללו את ישראל ואת היכולות שהפגינה מול העולם. וגם אם מדינות ערב רצו לברית המועצות, זו כבר הייתה על סף קריסה ולא יכלה להושיע.
השיגור המוצלח של אופק 1 הוליד דורות רבים של לוויינים צבאיים ואזרחיים וטכנולוגיות פורצות דרך, שגם אם איננו חשים בהם, הם יסוד מהותי בעוצמה הישראלית ומהווים כלי הרתעתי ומודיעיני מהמעלה הראשונה. כל זה לא היה יכול להתקיים ללא החולמים ונוטלי הסיכונים שהבינו שהדבר הנכון לעשייה אינו משימה קלה, ולמרות זאת הניחו את התשתיות המשמעותיות הללו, שהפכו את ישראל לאחת מהמדינות המפותחות ביותר בטכנולוגיות שאין יותר הייטק מהן.