התקופה שלפני ביאת המשיח מכונה ביהדות "עקבתא דמשיחא" - עקבות המשיח. המונח, המגיע מדברי חז"ל במסכת סוטה, ממשיל את החלק הכי נמוך, קהה, גס וחסר רגש בגופינו – העקב - לאופן בו ייראו חיינו לפני ימות הגאולה. כלומר, המשיח צפוי להופיע דווקא ברגעי שפלות מוסרית והעדר תחושה לערכים, ולא בכדי. החלק הכי נחות בגופנו הוא גם זה שהגוף כולו נסמך עליו וממנו ניתן להתרומם.
הסבר נוסף למונח "עקבתא" הוא החזרה לבסיס האמונה הפשוטה והתמימה – עקבי הרגליים המחוברות לאדמה הטובה בניגוד לצד הנגדי בגוף – השכל - אשר עלול להוליך אותנו שולל. על פי פרשנים נוספים, עקבתא הוא גם פעמי משיח - קול הדי צעדיו של המשיח המורה על התקרבות הגאולה.
גם אם לא תשמעו נקישות עקבים, הסימנים הממשיים לביאת המשיח מפורטים בתלמוד הבבלי ומתארים את מצבו הערכי, הרוחני, השלטוני ואפילו הכלכלי של העם לפני ביאת המשיח. באופן מעורר תדהמה, הם מתכתבים עם חיינו בעידן הזה.
חבלי משיח - הנה זה בא היום
אין ספק שתחושת הקיטוב והפילוג בעם נמצאים היום ברגעי שיא שהביאו חלק לכדי ייאוש. גם בהיעדר המשבר אותו אנו חווים, רבים מתמודדים עם תחושת חוסר משמעות ודרך לצד דאגה כלכלית וביטחונית. גאולה איננה עוד מושג ערטילאי, אלא צורך ממשי של רבים. חבלי משיח, בדיוק כמו חבלי לידה, הם הייסורים הקודמים לה.
במקורות, ישנם כאמור סימנים מדויקים על פיהם ניתן לזהות את התקופה שלפני ביאת המשיח המתוארת כזמן של צרות קשות ומכאיבות ושל שפל רוחני ומוסרי. לצדה, בסתירה, מתקיימת "ההכנה לגאולה". הרבי מליובאוויטש זצ"ל הסביר שישנו קשר עמוק בין הראש והרגל - הדרגה העליונה והתחתונה - שהרי האור זורח מהחושך (הכי חשוך לפני עלות השחר).
סימנים לביאת המשיח
כדי להבין את דברי חז"ל על סימני "עקבתא דמשיחא" כדאי לפרק אותם לחלקים ולפרשם.
"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" – חוצפה, תכונה שלילית שמיוחסת, שימו לב, לישראליות ולא ליהדות, תגדל. כלומר ב"עקבתא דמשיחא" נראה דורסנות ועזות מצח. הנימוס והערכים יאבדו ממשמעותם.
"ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר" – הדרך הכי פשוטה להבין את הדברים ביחס לימינו היא באמצעות המונח המוכר לכל "יוקר מחייה" ותנודות כלכליות. מה שאנו חווים על בשרנו מדי יום. כדאי לשים לב להמשכה של המובאה: "הגפן תתן פריה והיין ביוקר" המבטאים את חברת השפע שלנו. מה שנחשב למותרות אך גם לחומר ממכר ומשנה תודעה כמו יין, קיים בשפע. ואף על פי שהתנובה קיימת בעודף, מחיר התוצר עולה.
"ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת" – השליטה נמצאת בידי מי שסטה מדרך הישר ונוהג בכפירה, ואין עליו ביקורת. כלומר, אין ניקיון כפיים של מי ששולטים בכל מרכזי הכוח ואין מי שיעמוד בשער להוכיח אותם באומץ.
"בית וועד יהיה לזנות" – במקום בו מתכנסים מנהיגי העם ונקבעים חוקים, פריצות ותועבה יהפכו ללגיטימיות וממוסדות.
"והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום" – סימן אזהרה המתייחס לאחד מהחששות הגדולים שלנו: מלחמה שתפתח מצפון ותביא לאזור חורבן ותהפוך אותו לשומם מאדם.
"ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו" – עוד רמז למלחמה ולעזיבת אנשי הגבול, אלו החיים בקו העימות, את מקום מושבם ונדידתם לפנים הארץ מבלי למצוא מקום מקלט קבוע.
"וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת" – סרח הוא חלק המשתרע ונגרר על הקרקע. כלומר, לאנשים החכמים והמלומדים במקורות לא יהיה מקום מכובד והם יהיו בתחתית המעמד החברתי. מי שנמנעים מלחטוא יהיו מאוסים, והאמת תהיה חסרה ולחילופין תתפלג לעדרים ותנדוד – כל קבוצה והאמת שלה.
נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים" – הצעירים לא יכבדו את המבוגרים מהם, בכללם זקני העם וחכמיו. ומצוות "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" תתהפך על פיה. בדיוק כפי שאנו רואים בימינו ברשתות החברתיות, בכביש, בעבודה ולמעשה בכל מקום.
"בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה" – החינוך יגיע לשפל ודרך הארץ תאבד עד לכדי מצב של בן המנבל את אביו והבת מתקוממת נגד אימה.
"אויבי איש אנשי ביתו" – המסגרת המשפחתית שמעניקה לנו משענת וביטחון תהפוך למקום מערער בו נחוש בסביבת אויבים. בעל כנגד רעייתו. ילד כנגד הוריו.
"פני הדור כפני הכלב" - במקום שמנהיגי העם יביטו קדימה ויובילו את העם, הם נוהגים כמו כלב אשר הולך לפני בעליו אבל כל הזמן מסתכל לאחור כדי להבין מהו הכיוון שהבעלים מעדיף. מה שאנו מכנים היום "פופוליזם".
"הבן אינו מתבייש מאביו – ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים" - במקום בו בן נוהג בעזות מצח כלפי אביו וההיבטים המוסריים נשחקים עד דק, נחפש את היציבות, הערכים והטוהר באב הרוחני – ה'. שם מתקיימת כאמור "ההכנה לגאולה".
מתוך החול יגלה הקודש
המשיח איננו רק תקווה לעתיד טוב יותר אלא חלק מתפיסת עולם על פיה העולם מתקדם לקראת תיקונו והשלמתו.
התפיסה התלמודית היא שדווקא הדורות המאוחרים, אלה שממש רחוקים מהזיכרון של בית המקדש, הם אלה שביכולתם להביא את המשיח. הרב קוק זצ"ל היה מהמבשרים הגדולים ביותר בני זמננו שראה בדור שיבת ציון - על שלל האתגרים הרוחניים שהביא איתו - את העוצמה האדירה הגלומה בו.
"גם מתוך החול יגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החופשנית, ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה".
לפי הרב קוק, ישנה חשיבות לתשובה שבאה מאהבה ולא מפחד על עונש. התרבות החוצפה בימינו, המודגשת בעקבתא דמשיחא, היא רצון גנוז לקבלת עול מלכות שמים מרצון. קצת כמו ילד שמשתוקק למסגרת עוטפת ואשרור לאהבה כלפיו ולכן בוחן גבולות.
אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח
ה"חפץ חיים" כתב בספרו "שם עולם" כי ברגע שאנו רואים שסימני עקבתא דמשיחא מתקיימים, עלינו להתחזק באמונה ולצפות לישועה. דרך הייסורים שהעם עובר איננה הסימן היחיד לבוא המשיח, שהרי עברנו גלויות, מצוקות וכפירות אין-ספור בעבר. כפי שציין הרבי מליובאוויטש חסרה גם "הזעקה" שבסוף המסלול. זעקת "משיח!" ו"עד מתי?!" המבקשת להיגאל, המאמינה במשיח ומעוררת את ה' להציל את עמו.
ולפי פירוש הרמב"ם בהלכות מלכים: אין זה מספיק להאמין במשיח, יש לחכות לו ובעיקר לפעול במעשים כדי לקדם את בואו.