ספר דברים הוא החומש האחרון המתאר לכל אורכו את הדברים שמשה אומר לכל בני ישראל ולא רק לנשיאים ולמנהיגים. במשך 36 ימים רצופים, עומד משה ונושא נאום סיכום על כל הדרך שעבר עם ישראל רגע לפני הכניסה לארץ. אומרים שבמעמד זה נכחו 4 מיליון אנשים. אתם יכולים לדמיין בעיני רוחכם את משה מדבר להמונים בלי מיקרופון, בלי מגבר, בלי מסכי ענק, בלי שידור בלייב, ובלי כל כלי עזר ותהודה אחר. משה, זה שהיה מגמגם וחסר ביטחון, עבר בעצמו מסע גדילה ביציאת מצרים ועכשיו הוא עומד בפני מליוני אנשים ונושא דברים ברצף. יש המפרשים שמתוך ידיעת האמת ואמונתו העמוקה, משה הצליח לדבר כך ללא מעצורים.
האם חשבתם פעם מה האמת שלכם ומה באתם להעביר הלאה? האמת שבכל אחד ואחת מאיתנו יש משה. כולנו עוברים מסע ויציאת מצרים פרטית במהלך חיינו. פחד קהל הוא אחד הפחדים הכי נפוצים שיש, וחוסר ביטחון הוא אחד השורשים המכשילים ביותר שיהיו לנו בחיים. משה, במובן הזה, אינו חריג כלל ובדיוק כמוהו אנחנו יכולים להתגבר על פחדים ולחזק את האמונה בעצמנו.
חזרה למשה, שרגע לפני הכניסה לארץ ישראל, ובידיעה גמורה שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, נושא בביטחון מלא את נאום חייו האחרון.
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א', א')
דברי משה: להוכיח בעידון ולבקר ברוך
משה מתחיל לשאת את דבריו עם רמיזות. הוא מציין שמות של מקומות, חלקם מקומות שאפילו לא מופיעים בתורה אלא רק מרמזים על האירועים בהתרחשו בהם:
בֵּין-פָּארָן מרמז על חטא המרגלים, וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן מרמז על התלונות שתפלו על המן הלבן, וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב מרמז כמובן על חטא העגל.
אם ניקח רק את הדוגמה הזו לחיינו ונחשוב רגע אחד לפני שאנחנו מטיחים האשמות, תוכחות וביקורת – נוכל להגיע להרבה יותר אנשים. אם נמצא דרך לעדן את הפניה שלנו, לרמז רק על שם עצם – נוכל להשפיע לטובה הרבה יותר. ציון המיקום מאוד מזכיר את שפת מילטון, מודל מעולם ה NLP (ד"ר מילטון היילנד אריקסון היה פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקאי ממייסדי ההיפנותרפיה) ובו יש את הנומינליזציה. נומינליזציה הופכת פעולות לשמות עצם/תואר ובכך מרחיקה את האחריות והקרבה הרגשית שלנו לדבר. הטכניקה הזו לא רק מאפשרת למי שמולנו להקשיב, אלא גם לתת המודע שלו להקשיב. היא ממוססת התנגדויות ומדברת על משהו כללי ומופשט.
בא מאהבה וממשיך בענווה
משה היה ידוע באהבתו לעם ישראל. בכל פעם שעם ישראל חטא, משה אמנם הוכיח אותו אך באותה נשימה התפלל בכל נפשו ומאודו לאלוקים שירחם עליהם ויציל אותם. גם בנאומו האחרון הוא לא שוכח לציין את הטוב.
הביקורת והתוכחה שלנו מגיעות ב-99% מהמקרים מתוך כוונה טובה ורצון טוב. עם הקרובים אלינו, בני המשפחה שלנו, אין בכלל ספק שהיא מגיעה משם ומרצון "להאיר את עיניהם", אז מה יקרה אם ברגע שנרצה להעביר ביקורת נתחבר למקום של האהבה שלנו אליהם? איך לדעתכם, הביקורת שלנו תישמע?
לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א', ט')
משה לא מסתפק ברמזים כהכנה לדבריו ולא רק באהבתו, הוא שב ומזכיר את ענוותו. כל מה שאני אומר לכם, כל הדרך שעברתי איתכם, כל ההנהגה והקרבה לאלוקים – ועדיין אני לא עשיתי הכל לבד.
רוצים לנסות תרגיל בביקורת מעודנת ואוהבת בעצמכם? נסו לבצע את הסעיפים הבאים:
- עידון ורמזים כלליים: רגע לפני התוכחה, חשבו על משהו כללי, רמז, הכנה. זה יכול לעורר את סקרנות השומע וכמובן לעודד אותו להקשיב במקום להתנגד ולהיאטם מולכם.
- אהבה: כולנו אחד. אם אתם מוכיחים עובד שלכם, היזכרו בפעם בה הייתם אתם עובדים ואיך הייתם רוצים לקבל דברי תוכחה. אם זה עם בני משפחה, התמלאו בתחושות אהבה ודברו מתוך המקום הזה. מבטיחה לכם שזה יישמע אחרת.
- ענווה: לכל אחד ואחת מאיתנו יש מה לתקן. זכרו את זה.
לאמיצים שביניכם נסו לעבור יום אחד בלי להעיר, לבקר, להוכיח וכיו"ב אף אחד.
ובעיקר בימים אלה שנזכה להתמלא באהבת חינם, אמן!