"את הבית הזה עם הנופים הפתוחים לשדות העמק המוריקים בניתי לבכור, לילד שגדל בצריף במעברה, בן למשפחה מרובת ילדים וקשת יום שחייתה מהיד לפה. ילד שלא סיים 12 שנות לימוד ויצא לעזור בפרנסת המשפחה. הילד הזה הוא אני: אלי לבן"
איש העסקים והיזם אלי לבן (75) יו"ר קבוצת "לבן" שבבעלותו חברות בתחומי המסחר והנדל"ן, הגשים הרבה חלומות בחייו, שניים מהם, משמעותיים במיוחד, התממשו לאחרונה: האחד עם השלמת בניית וילת אבן יפהפייה ומרווחת בנחלה הצופה על שדות עמק יזרעאל ובית ילדותו, ובה בריכת שחייה מפוארת, בית לאירוח חברים, שלושה מטבחים והרבה פינות נוי מזמינות.
והשני, ספר שכתב והוציא לאור ובו הוא מגולל את סיפור חייו והתלאות שעבר עד שהפך לאיש עסקים מצליח – סיפור על ילד שגדל בעוני ובצפיפות בצריף קטן עם אחיו במעברה, דרך פציעה שחווה בעת עבודה בנגרייה ובה איבד שתי אצבעות ועד טרגדיה משפחתית כאשר בתו התינוקת נפטרה בעקבות מום נדיר. לצד ההתמודדויות הוא מתאר איך כאוטודידקט בעל חושים חדים הוא הפך הזדמנויות לעסקים מצליחים, איך הצליח לשמור על אופטימיות ולבנות משפחה שהיא גאוותו ומקור שמחתו. "אני מדבר הרבה עם הילד שהייתי, ולא שוכח מאיפה באתי", הוא מדגיש. לבן הוא אדם מואר, צנוע ולבבי, בכל זמן שיחתנו הוא מוקיר את הטוב בחיים.
את הווילה שבנויה בגודל 300 על נחלה חקלאית בשטח של 2500 מ"ר במורדות עמק יזרעאל תכננה האדריכלית גליה בר-און, יחד עם לבן היא יצרה בית שהוא יותר ממבנה – הוא תשתית לסגנון חיים: כזה שמשלב בית למגורים ובית לאירוח. שניהם מאופיינים בנינוחות, פרטיות, בעיצוב מוקפד המשתלב עם הטבע הפראי.
"אני נעצר במשק 63, יוצא מהמכונית, גודל השטח מגרה אותי, כמה פוטנציאל טמון באדמה הנטושה בין מרחבים עצומים של שדות מזהיבים בעמק יזרעאל. אני מתכופף וחופן קומץ רגבים יבשים בידי ומפורר לאט, אח"כ מזדקף ומביט סביבי על פיסת גן העדן שבין מגדל העמק לרמת ישי. אין ספק, קניית המשק הייתה רכישה סנטימנטלית. סגירת מעגל לאותו ילד שהייתי שהתבונן מלמטה וחלם על אחוזה משלו"
(הדרך אל נחלת בכור, הוצאת מטר)
לבן אבא לשלושה בנים וסב לשישה נכדים. שניים מבניו וכלותיו עובדים עמו בחברה. לדבריו, הוא נמצא בשלב בחיים שבו הוא נהנה להסתכל סביבו על כל מה שיצר, להמשיך לעבוד רק במה שמעניין אותו, לבלות הרבה עם חברים ובעיקר ליהנות מהילדים ומהנכדים שנמצאים סביבו. בקשתו הייתה בית שמאפשר אזורי אירוח ובילוי ויחד עם זאת, פרטיות מרבית, בקשה זו יצרה בית אחד המתפקד כמעט כמו שני בתים נפרדים, ועדיין מאפשר לכל חללי הבית ליהנות מהנוף העוצמתי, הגינה והבריכה.
"היה בשלב התכנון משהו מאוד רגוע, אוהב ומעריך, סגירת מעגל אישית שהתבטאה בבנייה של הנחלה הזו אחרי בתים רבים שהיו לו", מספרת האדריכלית בר-און, " זו הייתה תקופה שבה חיברנו נקודות, דייקנו צרכים, בחננו סיטואציות חיים וקיבלנו החלטות על איך הוא רוצה לחיות את הפרק הבא בחייו. התהליך כולו מתחילת תכנון ועד כניסה למגורים לקח שלוש שנים. בנחלה זו התחיל התכנון על ידי חלוקת שטח הבנייה לשלושה מפלסים, שלושה אזורי מגורים נפרדים במבנה אחד - כדי ליצור פרטיות לכל אחד מהבתים ושטחי החוץ שלהם.
לדבריה, המיקום של בית האב היה מאתגר. "ידענו שמבחינת טמפרטורה זה האזור הכי חם בנחלה, השטח גם נמוך טופוגרפית וגם עם מעט רוח, אבל הנוף שבה אותנו, אז החלטנו לעבוד עם הטבע", היא מספרת. הבית מוקם בגבול בין אזור המגורים לאזור החקלאי תוך שימוש בחלק החקלאי כגינה אין-סופית שמתחילה כגינה הפרטית של הבית ונשפכת באופן טבעי לתוך השדות ומתחברת עם גידולי השדה. מסביב לבית נשתלו עשרות עצים בוגרים שיצרו מיקרו אקלים עם טמפרטורה נמוכה בכמה מעלות ממה שהיה בשטח לפני.
הכניסה לחצר היא דרך שער ברזל גדול התחום על ידי שני עמודי אבן גלילית מקומית, בכניסה מתנוסס שלט ברזל עליו חרוט באותיות קדושה נחלת בכור. "בבית הספר קראו לי אליהו, אבא שלי קרא לי ניני כי הייתי קטן מימדים למרות היותי הבכור, במגדל העמק קראו לי לבן עם ב' דגושה, ובצבא קראו לי לבן עם ב' רפויה, אבל לאחוזה קראתי אחוזת בכור, השם שנותנים לילד ראשון במשפחה טריפוליטאית", מספר לבן.
הקלאב: "אוהב לארח, אבל לא לעבוד בזה"
וברגע שעוברים את שער הכניסה לחצר מורידים הילוך, עוצמת הנוף ותכנון כיווני המבט גורמת לכולם לעצור לספוג את החוויה, לקחת נשימה ולספוג את הירוק והמים מסביב. שביל אבן מוביל את המגיעים דרך טיול בין הבריכה והבית לדלת הכניסה הגדולה ואל החלל המרכזי של הבית.
בית המגורים של לבן כולל סוויטת שינה, מטבח וסלון שכל קירותיו ויטרינות המשקיפות לעמק ולכל עצי הנוי שהפכו את הנחלה לבוסתן עם עצי פרי ונוי מצלים. "כשהביאו את העצים הבוגרים לשטח, ישבתי על הספה בסלון וכיוונתי את בעלי המקצוע היכן לשתול את העצים, כך שצמרותיהם לא יסתירו את נוף העמק הפתוח", מתאר לבן.
בדרך כלל בבתים נעשית הפרדה בין חללים ציבוריים לפרטיים בבית הזה יש סוג שלישי של חלל והוא חלל האירוח – הקלאב. "הקלאב תוכנן כך שהוא נותן מענה לכל סוגי האירוח, גם אורחים שבאים לשהות לכמה ימים וגם אורחים שמגיעים לאירוע מסוים. מלבד "צימר פרטי" עם מקלחת מפנקת יש בקלאב גם חדר כושר, סלון, בר ומטבח שיכול לשמש גם קייטרינג", מתארת בר-און,.
לדבריה, מה שהיה מעניין זה שהבקשה נבעה מהיפוך התודעה הרגילה של אירוח, הוא אמר לי, 'גליה, אני מאוד אוהב אורחים, מבחינתי שיהיו כאן כל הזמן משפחה וחברים, אבל אני לא מתכוון לעבוד בשביל זה. כולם מוזמנים ולכולם צריכה להיות האופציה להיות חלק מהתנהלות הבית'. כל כך אהבתי את היכולת שלו לקחת חוויה מסוימת ולפרק אותה לגורמים, להשאיר את מה שהוא אוהב וליצור סיטואציה מרחבית שתתמודד בצורה חדשה עם דברים שלא התאימו לו
עמוד השדרה של התכנון היא תוכנית עם צירים ברורים ופשוטים של מבט ותנועה. הקירות החיצוניים מחופים באופן מיוחד על ידי אבן גלילית מקומית כך שהם נראים בנויים על ידי אבן. "דמיינתי לי אולם אבן שנבנה כאן פעם והשנים הפשיטו אותו ואז אנחנו מגיעים להצמיח בו חיים חדשים", מספרת בר-און, "הצירים מקבלים ביטוי בעמודי האבן גם באזורי הבית וגם בחוץ וכך נוצרת המשכיות של החלל. תכנון נכון בקו שבו כביכול הבית נגמר והחוץ מתחיל אפשר לי ליצור מצב בו תחושת הבית ממשיכה החוצה. טשטוש הקו הזה יוצר חללי חוץ בנויים שהם ללא ספק האהובים עלי. אני מרגישה שהורגלנו לחיות בתוך חלל ממוזג ומעטפת מבודדת שגורמים לנו להתרחקות מהעוצמות המרפאות של הטבע. תכנון אדריכלי נכון הוא לא פחות ממשנה חיים. אני תמיד שואפת לטשטש את הגבול בין פנים לוחץ, מה שהלקוח הזה ביקש ממני הוא לטשטש גם את הגבול בין מגורים לאירוח". חוץ מהגינה הפורחת בלבן "גליה הסכימה לי לשתול רק פרחים לבנים", אומר לבן. החצר שופעת פינות ישיבה, מקום למדורה, שולחן ביליארד, מטבח חוץ מאובזר ושפע מקומות אחסון
דגש מיוחד ניתן בתכנון להתמודדות עם ניקוז מים, הן מהגגות והן משטחי החוץ המרוצפים. בפרויקטים גדולים שבהם יש הרבה שטחי חוץ מרוצפים חייבים להתייחס לכמויות המים שנמצאות מסביב לבית ולנתב אותם בצורה יסודית הרחק משטחי הבית והבריכה. מים הם ברכה כשהם במקום הנכון, לא נאגרים מסביב לבית או נכנסים לתוך הבריכה. בכל הגגות ומשטחי החוץ תוכננו צינורות ניקוז רחבים שמעבירים את המים לתעלות תת קרקעיות שמרחיקות את המים לתוך השטח החקלאי הרחק מהבית.
כבוד לחומר וחיבור לטבע
הבניין יושב על עשרות יסודות, נטוע בתוך אדמת עמק כהה, שאוגרת לתוכה מים בחורף ומתנפחת, ומתרוקנת ומתכווצת בקיץ. "צריך כבוד לחומר כאשר אני עובדת במקום כזה. החומרים חייבים להרגיש לי חיבור, אנחנו באמצע השדות וזה חייב להיות בית שצמח באופן שמרגיש שייך וטבעי", היא אומרת, "בחירה בחומרים מסוימים מכתיבה גם את סוג הבנייה, לא הגיוני לקחת אבן ולעבוד איתה כאילו היא חומר שקוף או דק שמיועד לחיפוי, אבן היא מסה של חומר, היא אלמנט בנייה, לא אלמנט חיפוי".
לטענת בר-און, עיצוב פנים איכותי מאתגר בעיניה לא פחות מאדריכלות. תהליך העיצוב וההלבשה הסופית של הבית התייחס לכל חדר או חלל בבית כפרק נפרד בפרויקט משותף. לכל חלל ניתן אפיון עיצובי והובאו בחשבון מרכיבים ויזואליים ופונקציונליים היוצרים חלל שלם: ריהוט כולל, תמונות אומנות, תמונות משפחתיות, יחידות אחסון, וילונות, ריהוט חוץ, עציצים, ערסלים, שמשיות, כלי בית, ידיות, ובעצם כל אביזר שהשלים את מראה החדר והבית, כך שתיווצר תחושה של אוסף של שנים, בית שמורגשת בו השכבתיות שמבטאת את אופי בעלי הבית.
רוב הריהוט והתאורה תוכננו במיוחד עבור הבית לפי הצרכים של כל החלל. "בעיניי אדריכלות היא האומנות האולטימטיבית", אומרת האדריכלית, "אנחנו לא יוצרים אובייקט שיתלה בסלון וייבחן רק על ידי מראה או אסתטיקה או פרופורציות או חומר, אנחנו יוצרים סיטואציית חיים שצריכה לעמוד בכל אותם פרמטרים יחד ובנוסף להיות נוחה, עמידה, ניתנת להתאמה עם שינוי ומורכבות החיים, עומדת בתקציב, בחוקי הבנייה, באופי של דיירי הבית ועוד. היצירה שבאה מבפנים שונה בכל פעם כי הסיטואציה אחרת בכל פעם, בדיוק בגלל זה אני לא מרגישה שעבדתי אפילו יום בימי חיי.
"הבית הזה ממוקם בקצה הכפר, משקיף על כל שדות העמק לצד דרך עפר שבה עוברים החקלאים, רוכבי האופניים ומטיילי השטח. אני מאמינה שיש לי אחריות על איך היצירות שלי נראות ומרגישות עבור האנשים שחיים בהן כמובן, אבל לא פחות עבור האנשים שחולפים על פניהן, ועם הבית הזה במיוחד", מסכמת בר-און
