אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם תפסו את ללה ואורלי פארן בהלם מוחלט, כמו את כל הישראלים שחיים בחו"ל. הם מתגוררים בהונגריה כבר שנים רבות, אך יש להם בן שחי בארץ ומיד גויס למילואים, משפחה שגרה בצפון וחברים תושבי העוטף שנרצחו ונפלו במלחמה. בניגוד לאווירה בשאר מדינות אירופה, הם דווקא מרגישים בטוחים ורצויים במדינה שאליה היגרו והם משתדלים לתרום גם מרחוק כמיטב יכולתם במאמץ ההסברתי, באיסוף ציוד, סיוע לישראלים שמגיעים לעיר ובארגון עצרות תמיכה, יחד עם הקהילה הישראלית והקהילה היהודית המקומית.
>> לכל הכתבות בערוץ living
ללה פארן (בת 60) ובעלה אורלי (בן 65) הכירו באוניברסיטת חיפה וחיו בעיר, עד שבתחילת שנות התשעים, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בהונגריה, הם הגיעו לבודפשט ללימודי משפטים של אורלי באוניברסיטה המקומית. לאחר שהוא סיים את הדוקטורט שלו הם חזרו לישראל לתקופה של כשנתיים, שכללה התמחות ומבחני לשכת עוה"ד, ובקיץ 2000 יצאו שוב להונגריה בעקבות שתי הצעות עבודה מעניינות לשניהם - ללה כרו"ח במשרד KPMG, ואורלי כמנהל השקעות בנדל"ן עבור חברה ישראלית. מאז הם שם, גם בימי מלחמה אלה. ללה: "אנחנו מרגישים בתקופה הזו כמו בבועה - החיים בחוץ, היומיום שממשיך כאילו הכול רגיל, אבל הוא לא חלק מאיתנו ואנחנו צמודים לחדשות".
הלוקיישן: בית ברובע 2, "בודה"
רוב הזרים שמגיעים להונגריה לרילוקיישן מתגוררים בעיר הבירה בודפשט. יש בה 24 רבעים והיא מחולקת לשני חלקים משני עברי נהר הדנובה: "בודה" ו"פשט". ללה ואורלי חיים בבודה הירוקה יותר, שמשופעת בשכונות עם בתים פרטיים, שגרירויות ואוכלוסייה בינלאומית. ללה: "רובע 2 הוא רובע ירוק עם יערות ומסלולי טיולים, שנמצאים ממש שני רחובות מעל הבית שלנו. בחרנו באזור כדי להיות קרובים לבית הספר היהודי שבו למדו הילדים, ועדיין במרחק נסיעה של 15-20 דקות ממרכז העיר. התחבורה הציבורית בעיר מאד מפותחת ויעילה, גם לנו וגם לילדים היה נוח להתנייד באופן עצמאי".
בני הבית: הילדים כבר בוגרים ועזבו את הבית (הצעיר שבהם סטודנט באוניברסיטה), ולצד בני הזוג מתגוררים שני כלבי לברדור שהם אימצו בגיל בוגר - בת 10 ובן 12. לפני כעשור ללה החליטה לפרוש ממקצועה כרו"ח והקימה מאפס עסק שנקרא "שבילים שאוהבים אנשים- קמינו עם ללה", חברה לתכנון והדרכה של מסעות בשבילי הקמינו בספרד ופורטוגל. "בעקבות סרט שצפינו בו, יצאנו אורלי ואני למסע רגלי של מספר שבועות ומאות קילומטרים בדרך הקמינו לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון מערב ספרד. התאהבתי בקמינו ולאחר מספר מסעות נוספים שעשינו במסלולים שונים ומגוונים, התחלתי לתכנן ולתאם לקבוצות ופרטיים מסעות ובעצמי יוצאת עם קבוצות קטנות כמה פעמים בשנה, למקטעים שונים של המסע. בנוסף אני מתנדבת בארגון החברתי 'פעמונים' כראש צוות ליווי כלכלי למשפחות ובשנת 2019 הצטרפתי לארגון "מכבי" הפועל בהונגריה ומאז אני משמשת כמנהלת הארגון. המועדון מונה סה"כ כ-500 חברים אך מאוד פעיל. אנחנו יוזמים ומארגנים אירועי ספורט ותרבות ביחד עם ארגונים יהודים, תנועות נוער והסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. כל ארבע שנים אנחנו שולחים משלחת של כמאה ספורטאיות וספורטאים למכביה בישראל".
הבית: "מאז שהגענו לבודפשט גרנו תמיד בבית צמוד קרקע, בתחילה בשכירות ואח"כ משלנו. אחרי שהילדים יצאו מהבית מכרנו בית של כ-200 מ"ר ומספר קומות ועברנו לגור בדירה צמודת קרקע בשטח של 100 מ"ר שכוללת שניים וחצי חדרי שינה, מטבח וסלון גדולים וגינה גדולה המקיפה את הבית. מחירי הנדל"ן בבודפשט שונים מאוד מאזור לאזור, אין פיקוח של המדינה על מחירי קניה או השכרה. הקונה משלם מס רכישה של 4 אחוזים בעת הרכישה, את דמי התווך משלם בד"כ המוכר. עלויות אחזקת הדירה דומות לארץ - חשמל, מים וגז מחויבים לפי קריאת מונה, אבל אין ארנונה והוצאות החימום גבוהות יותר בחורף הקר. חוקים משתנים כאן לעתים קרובות ולפני רכישת נכס מומלץ להתעדכן".
העיצוב: "חשובה לי תחושת הרוגע שהבית משרה ולכן הבית שלנו הוא ים-תיכוני, כפרי ומאופיין בצבעים כמו גוון כסוף בהיר לקירות וריהוט בגווני אפור בהיר קרם, לבן, ורוד בהיר (את ההשראה אני לוקחת מהעיצובים בסרטים של ננסי מאיירס). מאחר ויש לנו כחצי שנה סתיו וחורף עם פחות שמש, הצבעים האלו מאירים את הבית. חשוב לנו אור טבעי ולכן החלונות גדולים ויש דלתות זכוכית גדולות לחצר. תריסי הרפרפה החיצוניים מעץ בד"כ פתוחים ובחדרי השינה יש וילונות אטומים בהירים לשימוש בקיץ, כשהזריחה מתחילה בסביבות חמש בבוקר. הרהיט שהכי מאפיין אותנו כמשפחה הוא ספה גדולה בסלון (אורך 2.80 רוחב 1.20) מלאה בכריות ומקום ישיבה שמספיק לחמישה אנשים בנוחות. בסלון אנחנו נמצאים רוב הזמן וגם היום, כשהילדים כבר גדולים ובאים הביתה לחגים, הם רובצים על הספה ביחד. מאפיין נוסף הוא שאין לנו שולחן קפה בסלון, בזכות כלבה עיוורת שהייתה לנו ופינינו לה את הדרך מהמטבח לחצר דרך הסלון, מאז התרגלנו ומאחר ואני לא אוהבת בתים עמוסים הקונספט הזה התאים לנו".
הבית שלכם לעומת בתים של אחרים: "הבתים בהונגריה בד"כ מרוהטים באופן מרכז אירופי מסורתי, הרבה עץ כהה וכבד, מזנונים ומדפים עמוסים בסלון ולעומת זאת אצל האוכלוסייה הצעירה יותר הבתים מודרניים עד כדי 'קרים'. בשני המקרים המטבח יחסית קטן, מאחר ואין כאן תרבות אירוח כמו שנהוג בארץ. שטיחים מאפיינים מאוד את התרבות המקומית, ונהוג להוריד נעליים כשנכנסים הביתה ולעבור לנעלי בית כדי לא להכניס את הלכלוך מהרחוב, בעיקר בחורף. כל שנה אני מצטיידת בנעלי בית לאורחים שנמצאות בסלסלת קש בכניסה. אני מאוד אוהבת כלי מטבח וקונה בכל ביקור בארץ. בכניסה לבית יש לנו מזוזה של מיכל נגרין וחמסות וברכות הבית על הקיר. אפשר למצוא אצלנו תמיד קפה שחור עלית, שקדי מרק, חלווה ותמר מג'הול, מי שמגיע לבקר מהארץ דואג למילוי מחדש. בנוסף בחצר יש לנו צמחי תבלין שמאפיינים יותר את הסגנון הישראלי כמו נענע, בזיליקום, רוזמרין".
השוני בלייף סטייל המקומי לעומת הישראלי: "למרות שאנחנו חיים כאן הרבה מאוד שנים בהוויה ובתרבות אנחנו ישראלים לכל דבר. מדברים עברית בבית, מקשיבים לרדיו וטלוויזיה ישראלים, קוראים ספרים בעברית. כשהילדים עוד היו בבית וגם היום, יש ארוחת ערב שבת - אני מדליקה נרות, אורלי עושה קידוש וכולנו יורדים על חלות של שבת וסלטים. בניגוד לתרבות המקומית, בה אפשר לגור בשכנות למישהו במשך שנים ולא להכיר, אצלנו הדלת בד"כ לא נעולה והשכנים כבר יודעים שאפשר להיכנס. אנחנו מבלים את רוב שעות היום בגינה ומרבים לארח בה כשמזג האוויר מתאים. שנינו עובדים מהבית רוב הזמן כך שגם לעבוד אנחנו עובדים משולחן האוכל בגינה. ההונגרים אמנם מאוד אוהבים לטפח את הגינות שלהם אבל בשונה מאתנו הם לא נוהגים לשבת בהן. שמחנו לאמץ פה בעיקר את הפרופורציה בין עבודה לחיים הפרטיים. בסופ"ש אנחנו דואגים לטייל, לפגוש חברים, לבלות. הכלבים 'דואגים' לכך שלפחות פעמיים ביום נטייל איתם במשך כשעתיים בשכונה וביער שמעל הבית, ובעונת הקיץ אנחנו נוסעים לאחד האגמים מחוץ לעיר, או במקומות מורשים לשחייה לכלבים על שפת הדנובה. בנוסף אנחנו עושים הליכה נורדית וריצה. את 10,000 הצעדים המומלצים ביום אנחנו עושים ללא צורך במדידה".
איך מתמודדים עם המצב הנוכחי בארץ: כאמור, המלחמה תפסה אותם בהפתעה גמורה, והם התגייסו מיד לעזור. ללה: "במסגרת התפקיד שלי כמנהלת מועדון מכבי הונגריה, אנחנו בקשר עם תנועת מכבי העולמית ומסייעים בהסברה, תרגום חומרים להונגרית ופרסום ברשתות חברתיות, ודואגים שהנושא לא ירד מהכותרות. יש חיילים בודדים הונגרים בישראל וכן אזרחים הונגרים בין החטופים. בבודפשט יש קהילה גדולה של סטודנטים ישראלים וחלקם חזרו לארץ להתגייס, ובמקביל הגיעו משפחות עם ילדים לשהות כאן בזמן המלחמה והקהילה הישראלית והיהודית המקומית נרתמה לעזור להם - נפתחו גן לילדים ישראלים וספרייה בעברית, פעילות תרבותית וספורט שאני מארגנת אחת לשבועיים, נוצרו פתרונות דיור, מסעדות ישראליות מציעות ארוחות במחירי מבצע ויש סיורים בעיר של מדריכים דוברי עברית. אנחנו בקשר רציף עם גופים יהודים וציוניים, עוזרים בכל דבר שאפשר. יחד עם ארגונים מקומיים רכשנו ציוד לפי רשימה שקיבלנו מהארץ כבר בשבוע הראשון, ארגנו אירוע ריצה לשחרור החטופים, גיוס תרומות לתושבי העוטף ועוד. ההירתמות של הקהילה הישראלית והיהודית בבודפשט מעוררת השראה ומרגשת מאוד".
איך זה להיות יהודי וישראלי עכשיו במדינה זרה: "הונגריה ידידה של ישראל, בימים רגילים וכן בתקופת המלחמה, יש בה אפס סובלנות לגילויי אנטישמיות ונאסרו הפגנות תמיכה בטרור, כך שמספר ניסיונות להפגין תמיכה בעד ארגון הטרור-חמאס לא אושרו ולא התקיימו. לעומת זאת, עצרות תמיכה בישראל ולהשבת החטופים התקיימו בהשתתפות אלפים. אנחנו באופן אישי זוכים לאמפתיה מאוד גדולה ממכרים וחברים כאן ובארצות אחרות ועוסקים בהסברה 'אחד על אחד'. בהונגריה תחושת הביטחון היא גדולה, גם כאן אנחנו נשמרים יותר והאבטחה על מוסדות ישראלים ויהודיים וכן של אירועים גדולה".
הגעגועים לארץ: "בימים כתיקונם אנחנו מבקרים הרבה מאוד, גם את המשפחה וגם נסיעות עבודה. מאז פרוץ המלחמה לא נסענו לארץ ומקוויים לנסוע בחודשים הקרובים, לבקר את כולם ולהתנדב ולעזור בכל תחום שנוכל. צורת החיים שלנו כוללת עיסוקים שמתפרסים על ארצות שונות וילדים שגרים גם בחו"ל וגם בארץ. אנחנו עצמאיים ואין לנו כבר מחויבות לבית ספר וכדומה, כך שאנחנו מתכננים לחלוק את הזמן שלנו בין הארץ לבין חו"ל ולהשתדל ליהנות משני העולמות".