אני קיפּוֹד. כּן, קיפּוֹד. בּיקשתי לדבר אִתכם, כּי נִראֶה לי שאתם לֹא יוֹדעים עליי ועל המִשפּחה שלי כּלוּם. אִם תִשאלוּ אוֹתי – אנחנוּ, הקיפודים, מאוד נחמדים. אם תמשיכוּ ותִשאלוּ למה הקוֹצים, אענֶה לכם: תארוּ לכם שֶׁהייתי בּלי קוֹצים, מיד הייתם חוֹשבים שאני חוֹלד, אוּלי אפילוּ חוּלדה. והרֵי אתם מְתארים לָכם מה היה קוֹרֶה אִם הייתי מִסתוֹבב לי כּכה בּערב, כקיפּוֹד חולדאי שמחפּשׂ מזוֹן, ודליה השכנה, הייתה יוֹצאת לִשפּוֹך את הזבל וּפִתאוֹם רוֹאה אוֹתי. וואי וואי אֵילו צרחוֹת היוּ עוֹלוֹת משם. גם כּכה יש לי מספּיק צרות, כּי ג'ינג'ה, הכּלבּה של אוּדי, חוֹשבת שזֶה ממש אתגר להצליח לִנשוֹך אוֹתי. למזלי, כּל פּעם שאוּדי שוֹמע את הנביחוֹת שלה הוּא בּא בּריצה וּמצליח להציל אוֹתי. את פודי, הַדוד שלי, הוּא לֹא הִצליח להציל, כּי ירד גשם והוּא פּשוּט לֹא שמע.
למה יש לי קוצים?
אז מה אני רוֹצֶה לוֹמר לכם? הקוֹצים נוֹעדוּ להגן עלֵינוּ מִפּנֵי טוֹרפים משוּגעים כּמוֹ ג'ינג'ה. ולמה אני אוֹמר משוּגעים? כּי יש לה מספּיק אוכל, והיא לֹא מנסה לטרוף אוֹתנוּ אוֹ משהוּ אלא סתם מעצבּן אוֹתה שאנחנוּ חיים. הכי מעצבּן אוֹתה - כשאני מִתכּרבל ויוֹצאוֹת לי הנשיפות כּאלֶה שנִשמעוֹת לה כּמוֹ נשיפות של נחש, ואז היא בּכלל מִתחילה להִשתוֹלל. אני יוֹדע שזֶה מה שמרגש אוֹתה, אֲבל מה אני יכול לעשות אִם אני לֹא מצליח להפסיק את זה?
זֶה בּדיוּק כּמוֹ שאצלכם יש כּאלֶה שכשהם רוֹאים ג'וּק הם מתחילים לִצרוֹח ועולים על כּיסא. אני לֹא יכוֹל לעלוֹת על כּיסא אלא רק להִתכּדר, וּלקוות שֶׁהמשוּגעת לֹא תצליח לִפגוֹע בּי לִפנֵי שאוּדי ייצא. אז למה אנחנוּ בּכלל מִתקרבים אליה? בּגלל האוֹכל. אני מת על האוֹכל שלה.
אתם אמנם קוֹראים לזֶה אוכל לכלבים, אבל זֶה בּדיוּק מה שאנחנוּ אוֹהבים לאכול. בּעצם – אנחנוּ אוֹהבים לאכול, וזֶה לֹא משנה מה. אֲבל האוֹכל של ג'ינג'ה זֶה דבר שקשֶׁה לנוּ לעמוד בּפניו... אני זוֹכר שלִפנֵי שדוֹד פודי יצא לסעוּדה האחרוֹנה שלוֹ, אימא אמרה לוֹ להיזהר, כּי גם בעבוּר הארוּחה הטוֹבה בּיוֹתר בּעוֹלם לֹא שווה להִסתכּן. אבל הדוד הגיבּוֹר שלי לֹא ממש הִקשיב...
דרך אגב, כּשֶׁהייתי ממש צעיר, ואני עוֹד זוֹכר את זֶה, כּי אני בּסך הכּוֹל בּן שנה - לֹא היוּ לי ממש קוֹצים אלא מין שיער קצת קשֶׁה ולֹא ממש דוֹקר. לְמה אני מִתכּוון כּשאני אוֹמר צעיר? בּאוֹפן עקרוֹני, אני מסוּגל לחיוֹת לפחוֹת חמש-שש שנים, אבל בּגלל כּל המשוּגעים האלֶה שתוֹקפים אוֹתנוּ כּל הזמן מרבּית החברים שלי לֹא מצליחים לעבוֹר את גיל שנתיים.
אִם תעשׂוּ חשבּוֹן, ונגיד שֶׁהייתי בּן אדם (מה שאני לֹא, כּמוּבן) הייתי כּעת בּן 15 בּערך. וּלפי אוֹתוֹ חשבּוֹן, מרבּית החברים שלי וּבנֵי המִשפּחה שלי נֶהרגים בּתאוּנוֹת כלבים/מכוניות/נמיות/ וכל שאר הצרוֹת – בּגיל 30.
קצת על הבית שלי
לִפנֵי שבוּע טיילתי לי בּחצר של אוּדי, וּמה זֶה נִזהרתי שלֹא להִתקרב לג'ינגה, וּפִתאוֹם הִגיעה אליי בּריצה משוּגעת אחרת, נוּני שמה, שחשבה שאני כּדור. כּל הזמן זוֹרקים לה כּדוּרים, והיא רצה וּמחזירה אוֹתם, ושוּב זוֹרקים לה כּדוּרים, והיא שוּב מחזירה, כּאילוּ אֵין לה מה לעשׂוֹת בּחיים. בּקיצוּר, הנוני הזֹאת ראתה אוֹתי, רצה בּכל המהירוּת וכִמעט יצאה לי הנשמה מרוֹב בּהלה.
למזלי, שיר זרקה לה את הכּדוּר ההוּא שלה, שנִראֶה ממש כּמוֹני, אבל הוא אדוֹם וּבלי קוֹצים. נִראֶה לי גם שלכּדוּר ההוּא לֹא כוֹאב כּשזוֹרקים אוֹתוֹ, כּי אני אף פּעם לֹא שמעתי אוֹתוֹ נוֹשף. שכבתי מכוּרבּל כּמה שעוֹת (לפי החישובים שלנוּ, הקיפּוֹדים...) ואז לאט-לאט שחררתי את הכּדרוּר, והתחלתי ללכת הבּיתה (הבּיִת שלי ממש קרוֹב לבּיִת של שיר, מִתחת לקרוֹן רכּבת שעוֹמד שם בּחצר. אנחנוּ, הקיפּוֹדים, בּוֹנים את הבּתים שלנוּ בּין קוֹרוֹת של עצים, וּבכל מקוֹם שאנחנוּ יכוֹלים להִסתתר תחתיו).
למה אני נושף?
דרך אגב, כמעט שכחתי. יוֹדעים למה אנחנוּ נוֹשפים? מה הכי מפחיד את בּעלֵי החיים וגם כּמה בּני אדם? נחשים. הם נוֹשפים כּי הם מנסים להפחיד את מי שמנסֶה לִתקוֹף אוֹתם. הם לֹא רוֹצים להיכּנס לעימוּת עִם כּל מי שנִקרה בדרכּם. הטבע לימד אוֹתם שהנשיפות מפחידוֹת, אז הם נוֹשפים. רוֹצים לִשמוֹע דבר מצחיק? אני, הכּדוּר הקוֹצני הזֶה שנוני הכּלבּה רצתה לשַׂחק אתוֹ – דווקא מִמני נחשים מפחדים. למה? כּי קיפודים לֹא מפחדים מִנחשים. קוֹדם כּול, כּשאנחנוּ מתכדרים הם לֹא יכוֹלים להִכּיש אוֹתנוּ, כּי הקוֹצים שלנוּ יוֹתר ארוּכּים מניבי ההכּשה שלהם, וחוּץ מִזֶה - אנחנוּ לֹא רגישים לארס של מרבּית הנחשים, ודבּר נוֹסף – נִדמֶה לכם שאנחנוּ אטיים, אבל בּקרב מוּל נחש אנחנוּ מאוד מהירים. אִם הנחש לֹא ממש גדוֹל – לֹא כּדאי לוֹ להִתעסק אתנוּ, כּי כּמוֹ שאמרתי – אנחנוּ אוֹהבים לאכול. אני אוֹהב לאכול גם חרקים וגם שוֹרשים, ובקיצור, הכּול!
שמעתי את אימא שלי מִתפּארת פּעם לִפנֵי אֵיזוֹ לטאה (אני לֹא בּטוּח שֶׁהלטאה הבינה מה אימא אמרה, אבל זֶה לֹא משנֶה כּי אימא אכלה אוֹתה בּסוף...) שאנחנוּ נחשבים להצלחה של האבוֹלוּציה. אֵיך היא יוֹדעת? כּי קיפּוֹדים כּמוֹנוּ היוּ כּבר לִפנֵי מיליוני שנים, וּמצאוּ אפילוּ מאוּבּנים שנִראים בּדיוּק כּמוֹנוּ...
עכשיו אספּר לכם על שיר. אז מרגע שֶׁהיא ראתה אוֹתי היא הייתה משוּכנעת שאני דוּגמן אוֹ משהוּ, כּי היא מיד הוֹציאה את המצלמה והִתחילה לצלם כּאילוּ אֵין מחר. אני חוֹשב – משהוּ כּמוֹ מיליוֹן תמוּנוֹת (אז לֹא מיליוֹן, אז מה זֶה משנה? הִתכּוונתי הרבּה...). אני חושב שבכל פּעם צילמה קוֹץ אחר. וּכשאני רציתי לצלם אוֹתה היא בּשוּם אוֹפן לֹא הִסכּימה... סתאאאם... כּאילוּ שיש לי מצלמה...
בּכל מִקרֶה – בּיקשתי מִמנה להראוֹת לכם את התמוּנוֹת הכי יפוֹת שֶׁהיא צילמה, והיא הִסכּימה. אז הנה, לִפנֵיכם – ג'יימס הקיפּוֹד (אימא בּכלל קראה לי שמוּאל הקיפּוֹד, אבל אני חוֹשב ששמוּאל הוּא לֹא שם שמתאים לקיפּוֹד... וגם ראיתי בּחצר חתוּל שנִראֶה כּמוֹ אריֵה ענק, וגם לוֹ קוֹראים ג'יימס...).
