21 שנים עברו מאז מרואן ברגותי, מראשי התנזים וממנהיגי האינתיפאדה השנייה, נידון לחמישה מאסרי עולם על רצח וניסיון רצח של ישראלים. מאז, הוא נמצא בבידוד כמעט מוחלט: בלי טלוויזיה, בלי רדיו, בלי עיתונים, בלי קומקום – ועם יחס שוויוני אך קשוח מצד שב"ס.
אבל לא תמיד זה היה רק בידוד – לעיתים היו גם עימותים חזיתיים. כך היה בינואר 2007, כשהובא מבית הסוהר 'אשל' לאולם משפט מאולתר, בעקבות עתירה שהגיש נגד תנאי כליאתו. ברגותי חייך לעיתונאים, סימן "וי" לאות ניצחון והחל לדבר עם הכתבים. אבל אז נכנס לאולם תת-גונדר אליהו צ’צ’אשווילי ז"ל, קצין בכיר באותה תקופה, והשתיק אותו בזעם.
"הוא התקרב אליו בריצה, הביט לו בעיניים וצעק: 'תשתוק. אתה לא מדבר. עוד פעם אחת – אתה בצינוק. אתה שותק כמו דג'", שחזר קצין שהיה עד לאירוע. "ברגותי החוויר. הוא השתתק לגמרי. כמו לראות את מלאך המוות. השפיל את הראש ולא הוציא מילה".
צ'צ'ה, מהקצינים המזוהים ביותר עם שב"ס, הלך לעולמו לפני שבועיים. חבריו מספרים שהיה קצין "עשוי מחומרים אחרים" – ישר, נחוש, בלי קומבינות. "הוא לא נתן לברגותי לשכוח שהוא בכלא, לא במלון", העיד קצין לשעבר. "גם הרצל אביטן ושמעיה אנג'ל כיבדו אותו – כי ידעו שהוא אומר ועושה".
"הוצא עליי חוזה חיסול – ולא נרתעתי"
אבי ביטון, תת-גונדר בדימוס, ניהל את כלא אשל ובתי כלא נוספים בדרום. לדבריו, גם הוא היה אחד הקצינים שברגותי לא הצליח "לנהל".
"הוא חשב שהוא הבוס, שעם קשרים לפוליטיקאים וארגוני שמאל יוכל לעשות מה שהוא רוצה. אז גילחתי לו את הזקן מטעמי בריאות, בגלל כינים. הוא איים עליי. התנזים הוציאו עליי חוזה חיסול. פרסמו כרוזים עם התמונות שלי", סיפר ביטון.
פחדת?
"ממש לא. עשיתי מה שצריך. הוא הגיש עתירה, אבל בית המשפט דחה אותה. הסברתי לו שהוא כמו כל אסיר – בלי זכויות יתר".
גם פדווא ברגותי, רעייתו של מרואן, לא זכתה ליחס מועדף. "כל פעם שהיא הייתה מגיעה לבקר, הייתי מכריז על מצב חירום – כדי למנוע העברת מסרים לפיגועים", גילה ביטון. "היא לא יכלה להוכיח כלום, אבל היום מותר לומר: זה היה תרגיל ביטחוני. היא שיתפה איתו פעולה, ולי היה ברור שהיא עלולה לסכן את חיי אזרחים".
"זלל טורטיות בשביתת רעב"
שמו של ברגותי עלה כמה פעמים בהקשר לעסקאות חילופי שבויים – אך בישראל מסרבים לשחררו. בשב"ס רואים בו "פצצה מתקתקת" שעלולה להצית אינתיפאדה שלישית.
"גם כשניסה להוביל שביתת רעב – נכשל", סיפר בכיר בשב"ס. "ידענו שהוא אוהב מתוק, אז הכנסנו לו טורטית מתחת לדלת. הוא לא ידע שהוא מתועד. הסתכל לצדדים, פתח – ואכל. אלפי אסירים ראו את ההקלטה. הבושה הייתה מוחלטת".
מאז, ברגותי מנותק כמעט לגמרי. בלי מכשירי חשמל, בלי גישה לתקשורת. עתירה שהגיש לאחרונה בטענה שתנאיו קשים נדחתה. השופט יוסף בן חמו מבית המשפט המחוזי בנצרת כתב בהחלטתו: "כל אסיר זכאי לתנאי יסוד וזכויות בסיסיות, גם עותר מסוגו של ברגותי. אך אין להעניק לו שום הטבות – ודאי לא בתקופה זו".
בין תאי ההפרדה
בכלא, ברגותי מועבר תדיר בין אגפי הפרדה: פעם בכלא 'עופר', פעם 'רימונים', 'איילון' או 'מגידו'. הכול כדי למנוע ממנו כל גישה החוצה – ולו הקטנה ביותר – להעברת מסרים.
בשבוע שעבר חגג יום הולדת 66. את מרבית חייו הבוגרים העביר מאחורי סורג ובריח, מבודד כמו "כספת אנושית" – אך עדיין נחשב למנהיג כריזמטי בקרב האסירים הביטחוניים.
בשב"ס ממשיכים להתעקש: "הוא מקבל את המינימום שמגיע לאסיר ביטחוני. לא פחות, אבל גם לא יותר. שום פרס – ולא משנה מה מעמדו".