הכלל הראשון ביחסי ציבור הוא להסביר עם צאת דיסק חדש איך השקעת בו את כל נשמתך, ומדוע הוא היצירה הכי טובה ובוגרת שלך. אלא שאצל סיה כולנו יודעים ש"This Is Acting" הוא בעצם אסופת שירים שנכתבו בשביל אמנים אחרים, חלקם עם האמנים עצמם. כך למשל השיר "Footprints" הוא שריד מסשן של סיה עם ביונסה. לא שזה שיר רע, אבל גם אפשר להבין למה ביונסה ויתרה עליו.

עכשיו זה העידן החדש, וסיה היא זאת שמובילה מגמה מעניינת. אפילו השירים הפותחים את האלבום, שהם גם להיטיו הגדולים, נדחו על ידי אמנים אחרים. ולא סתם אמנים אלא אדל וריהאנה. איך אנחנו אמורים להתעלף עכשיו משיר, שכל תהילתו בכך שאדל לא אהבה אותו או שריהאנה לא הסכימה להקליט אותו? אז זהו, שהעולם משתנה. וסיה לא רק שלא מסתירה, היא בעצם מתרברבת בזה.

סיה היא באמת סיפור יוצא דופן. היא היתה אמנית אינדי אוסטרלית שפצחה בקריירת סולו בסוף המילניום הקודם. הקשבתי השבוע לאלבומיה הראשונים, שהיו אינדי, על גבול הג'ז. לא משהו. רק באלבום השלישי "Color Is The Small One" יש כבר שירים טובים, עדיין לא להיטים של ממש. בכל מקרה זה לא מקורי או מסעיר במיוחד.  אחר כך היא עברה לאמריקה וב-2008 יצא "Some People Have Real Problems" שבו היא כבר שרה באופן דומה להיום. קבלו סקופ משגע: הדיסק ההוא יצא במקור עם עטיפה מצוירת, ולא הצליח, ואז חברת התקליטים הוציאה אותו מחדש עם עטיפה ועליה צילום של סיה עם פס צבע על פניה. כן, כן, אפשר לזהות אותה שם.

אלא שגם העטיפה החדשה לא עזרה וסיה החליטה להפסיק לשיר ולכתוב להיטים. זה הצליח לה באופן חסר תקדים, כולל "Diamonds" של ריהאנה. ואז שוב חזר לה החשק לשיר. "Titanium" ו"Chandalier", שניים מה-להיטים של העשור, החזירו אותה לעמדת הזמרת. אלא שהפעם היא החליטה על איזה קונספט חדשני שבו לא רואים אף פעם את פניה, שזה, בואו נודה באמת, חתיכת נדנוד. שהרי אם עושים עליה גוגל עולות מיד עשרות תמונות עם הפרצוף האמיתי שלה.

עוד ב-mako מוזיקה:

"This Is Acting" בא אם כן, כהמשך להצלחת הענק של השיר המושלם "Chandalier". והנה הכותרת: אין בדיסק "Chandalier" חדש. יש בו, לפחות בחצי הראשון, מלא להיטים סבירים לגמרי, חלקם ממש טובים. סיה, קצת כמו לידי גאגא, היא לא זמרת פופ. סגנון השירה שלה הוא רוק, כולל נטייה לזעוק מידי פעם שבאופן שמזכיר חיה פצועה. ברגעים הגרועים זה מזכיר רוק אמריקאי גרוע מהאייטיז. אבל בדרך כלל זה עובד, וגם יש לזה סוג של אופי.

האלבום נפתח בשני השירים שנכתבו עבור אדל, "Bird Set Free" ו"Alive" שהם הטובים בדיסק, ובכל זאת חבל שאדל לא שרה אותם. אחר כך בא "One Million Bullets" שעליו נאמר שהוא היחיד בדיסק שסיה כתבה לעצמה. לא שהוא היה נשמע רע או שונה במיוחד אצל טיילור סוויפט, מיילי סיירוס או קייטי פרי. אחר כך בא השיר האהוב עלי בדיסק "Move Your Body", שבאמת חבל שלא ריהאנה שרה אותו, ומיד אחריו "Unstopable", שגם הוא יועד לריהאנה וגם הוא חמוד במיוחד. סיה קצת לוחצת ואין לה קלילות בשירה, אבל זה לא ממש אסון. בהמשך יש להיטים בכל סגנון שקיים כרגע בשוק, והם מופקים הכי טוב שאפשר. אם כי בלי איזה סגנון אישי.

היה יכול להיות חדשני ומסעיר אם הדיסק של סיה היה מעולה. זה היה משנה את כל התפיסה שלנו לגבי האופן שבו אנחנו מבינים פופ. אבל האמת היא שהדיסק הזה נשמע כמו אוסף שירים רנדומלי, שהיה יכול להיות לא פחות מוצלח אילו שרו אותו זמרות אחרות. לא שסיה זמרת לא טובה, אבל העסק כולו יוצא קצת אקראי.

במסגרת סיבוב היח"צ התראיינה סיה אצל גרהאם נורטון האנגלי כשהיא לובשת את הפיאה המשונה בצבעי שחור לבן שמסתירה את פניה. מה שהיה לפני שנתיים מעניין, הופך עכשיו לטרחנות. את לא רוצה שיראו מי את? אל תבואי. אם את באה, דווקא רוצים לראות מי את. ובעיקר נקווה שכאשר היא תצא לסיבוב הופעות, היא תמצא דרך להיות יותר נגישה, כי זה עשוי להפוך למטרד. זה בתקווה שרוג'ר ווטרס לא יגיע אליה ראשון וישכנע אותה לא להופיע אצלנו.

דירוג: ★★★