קראו לה דנה, והיא שברה לי את הלב בתיכון. כולכם מכירים את דנה, לכולכם יש דנה. יש מקומות שקוראים לה ענת, יש מקומות שקוראים לה וונדי, יש מקומות שקוראים לה רוברט. לכולנו יש איזו דנה ששברה לנו את הלב בתיכון, לכולנו יש איזה שיר או אלבום שמחזיר אותנו לכאב של אותו שברון לב. סביר להניח שאם יעשו מחקר בינלאומי מקיף, יגלו שהמוזיקה שליוותה הכי הרבה תיכוניסטים בעת שברון לב היא המוזיקה של הסמית'ס.
היום, בדיוק לפני שלושים שנה, יצא לחנויות "Meat Is Murder", האלבום השני והמצופה של הסמית'ס, והוא רלוונטי לתיכוניסטים שבורי לב בעידן הסלפי שלנו, בדיוק כפי שהוא היה רלוונטי לילדי האייטיז בעידן הווקמן. ולא רק. האלבום הראשון של הסמית'ס, זה בלי השם, היה המרגש ביותר שלהם חרף בעיות ההפקה, והאלבום השלישי שלהם "The Queen is Dead" יהיה הטוב ביותר שלהם – אבל מוריסי וג'וני מאר לעולם לא יצליחו להיות פוליטיים יותר, נוקבים יותר ומאוזנים יותר כמו באלבום השני.
פאניקה ברחובות לונדון
בעולם בו קיימים פעילים של זכויות בעלי חיים כמו גארי יורופסקי או טל גלבוע, קשה להאמין שפעם, לא מזמן, להגיד משפט כמו "בשר זה רצח" היה נחשב לקונטרוברסיאלי – ולקרוא ככה לאלבום של להקה פופולרית נתפס בציבור הרחב כפעולה פרובוקטיבית. קשה להבין את זה היום, אבל כשהסמית'ס הכריזו בשנת 1985 שזה יהיה השם של האלבום השני שלהם, הם גרמו לסערה עוד לפני שתקליט אחד הגיע לחנויות (כן ילדים, פעם היו חנויות תקליטים בעולם).
עשרים ומשהו שנים אחרי שבוב דילן יכתוב שירי מחאה זועמים נגד הממסד האמריקני, ואחרי שעולם המוזיקה האמריקאי התגייס כולו נגד המלחמה בויאטנם, הפופ הבריטי עדיין היה שמרני בעיקרו. מוריסי, הסולן וכותב המילים של הסמית'ס, החליט שהוא רוצה להשתמש בפופולריות של הלהקה כדי להעלות לדיון נושאים רציניים יותר ברדיו האנגלי. אפילו הוא לא האמין כמה שזה יצליח לו.
אם להשתמש בקלישאה שצריך להשתמש בה בכל מאמר על המוזיקה של הסמית'ס: מוריסי גרם לפאניקה ברחובות לונדון. התקשורת הבריטית הזדעזעה כשהיא שמעה איך מוריסי וג'וני מאר החליטו לקרוא לאלבום השני שלהם. צוות של ה-BBC נשלח לסקר את הקלטות האלבום כאילו שמדובר בהכרזת מלחמה על בית המלוכה. מוריסי ניצל את הביקור והסביר לעיתונאים השמרנים שהטייטל של האלבום החדש די מסביר את עצמו: "אנחנו משתמשים בשם הזה כי אנחנו חושבים שצריך להשתמש במוזיקה פופולרית כדי להעביר מסרים רציניים. יש כל כך הרבה להקות עם מיליוני מעריצים שלא משתמשים בכוח שלהם כדי להרחיב את התודעה של המאזינים שלהם. אנחנו חושבים שזה חטא. אם המעריצים שלנו אוכלים בשר אני רוצה שהם פשוט יעצרו ויחשבו על זה. אין שום דבר בחיים המודרניים שגורם לאנשים לחשוב על הנושא הזה. יש עדיין איזושהי אמונה לפיה אין קשר בין הבשר שאנשים אוכלים לבין בעלי חיים. אנשים חושבים שבעלי חיים זה משהו שמסתובב לו בשדות ובשר זה משהו שמופיע בלי קשר על הצלחת".
ה-Stairway To Heaven של האייטיז
להגיד שמדובר באלבום בעד זכויות בעלי חיים או נגד אכילת בשר יהיה חטא. חוץ משיר הנושא יש בו רגעים של ערגה ("I want the one I can't have, and it's driving me mad "), שירים על בדידות והקטנת ציפיות ("Please keep me in mind"), התבוננות על ההשפלה שברומנטיקה ("It's written all over my face"), מלודרמה טיינאייג'רית ("This is the final stand of all I am") וכמובן ביקורת על הממסד, בעיקר על מערכת החינוך הבריטית שעדיין האמינה בענישה פיזית באותם ימים.
ויש, כמו בכל מה שמוריסי יעשה בקריירה שלו מאז, גם הרבה הומור מעודן, כמו למשל בשיר "Nowhere Fast" שיורק בפרצוף של בית המלוכה הבריטי: "אני רוצה להוריד את המכנסיים שלי בפני המלכה, כל ילד בר-דעת יודע מה זה אומר. העניים והנזקקים הם אנוכיים ותאבי בצע לפי הסטנדרטים שלה". מוריסי גם מוכיח באותו שיר שלעומת אחרים, הוא לוקח את עצמו בצורה רצינית מדי, ומודה שאם יגיע היום שבו הוא יחווה רגש אמיתי, הוא "יהיה כל כך בשוק עד כדי שהוא יצטרך לקפוץ לתוך האוקיינוס".
אבל אם מוריסי הוא הכוח המניע של המסרים שזורמים מן האלבום אל הראש של המאזינים, ג'וני מאר, שאחראי ללחנים, לגיטרות ובאופן כללי לצליל של הסמית'ס, הוא האיש שסולל את הדרך שמביאה את המילים של מוריסי ללבבות המעריצים.
הטור-דה-פורס של האלבום, "How Soon Is Now", בכלל לא הייתה חלק מההוצאה המקורית בבריטניה, אך הלהקה צירפה את השיר להוצאה האמריקנית בדיוק באמצע התקליט, ומאז השיר הפך לחלק בלתי נפרד מהאלבום. "רציתי לעשות פתיחה סטייל 'ליילה' של אריק קלפטון. מן ריף כזה שאיך ששומעים אותו בפאב ישר מזהים איזה שיר מגיע", סיפר בדיעבד ג'וני מאר על יצירת המופת שלו – ובואנ'ה, איך זה הצליח לו. הוויברטו הפועם, מעליו גיטרת הסלייד, וחטיבת הקצב של אנדי רורק ומיק ג'ויס, כולם מכינים את המאזין בר המזל ליצירה בלתי נשכחת. ואז, בדיוק ברגע הנכון, מגיע הקול של מוריסי, והמילים הבומבסטיות שלו - ככה נשמעת יצירת אנטי-פופ מושלמת.
הלהקה חשבה שהיצירה המתוחכמת והארוכה (כמעט 7 דקות) שלה תהפוך ללהיט, אבל חברת התקליטים חשבה אחרת ולא הוציאה את השיר כסינגל. כמה שנים מאוחר יותר הבעלים של אותה חברת תקליטים יודה בטעות שלו, ויכנה את היצירה בתואר המכובד "ה-Strairway to Heaven של האייטיז". במקביל, כל מעריץ של הסמית'ס שמכבד את עצמו לא יסכים לעולם להודות שזה השיר הכי טוב של הסמית'ס, אבל ספק אם מוריסי כתב אי פעם שורה יותר מעוררת הזדהות מאשר "I am human and I need to be loved, just like anyone else does".
הצחנה הלא מוסרית של רצח
ואי אפשר בלי להתייחס לשיר הנושא, שחותם את האלבום. עד היום, שלושים שנה בדיוק לאחר שיצא לאור, זה עדיין השיר הכי טוב שנכתב אי פעם על זכויות בעלי חיים (וככל הנראה השיר היחיד בהיסטוריה שכולל סימפול של פרה גועה). אחרי דקות ארוכות של צלילים חדים וצורמים, שגורמים לך להרגיש בתוך בית מטבחיים, מתחילה המלודיה המצמררת של מאר, והמילים הנוקבות של מוריסי:
הפגר שאתם מבתרים בחיוך,
הוא לא עסיסי, טעים או הומאני.
זה מוות ללא סיבה,
ומוות ללא סיבה זה רצח.
והריח במטבח שלכם,
הוא לא מנחם, טבעי או נחמד,
זה הריח של דם מבעבע,
והצחנה הלא מוסרית של רצח.
והאם למישהו אכפת איך בעלי חיים מתים?
השיר הזה גרם לי להפסיק לאכול בשר. לנצח. אין דרך לכמת באמת כמה אנשים בעולם הפסיקו לאכול בשר בגללו, אבל אם לשפוט לפי הדמעות של המעריצים בכל הופעה של מוריסי בעולם עד היום בזמן שהוא שר את השיר הזה, כשמאחוריו סרטונים מבתי מטבחיים, אפשר רק להניח שמדובר באחד השירים שהכי השפיעו על החיים האישיים של האנשים שהאזינו לו. כמה שירים בהיסטוריה גרמו לאנשים לשנות ממש משהו בחיים שלהם?
אפילו פול מקרטני, צמחוני אדוק ומפורסם שכתב כמה שירים פוליטיים בחיים שלו, בין השאר על הפיגועים במגדלי התאומים ועל השלטון הבריטי בצפון אירלנד, הודה בריאיון שלמרות ניסיונות רבים, הוא מעולם לא הצליח לכתוב שיר על צמחונות, ולכן הוא כל כך מתרשם מהיצירה של הסמית'ס.
שלושים שנה אחרי, המוזיקה של מוריסי ומאר עדיין רלוונטית, בטח למי ששמע אותם כתיכוניסט שבור לב. כי אף אחד לא שוכח את השירים שגרמו לו לבכות, ואת השירים שהצילו את חייו. אז אם אתם רואים איזה תיכוניסטית עצובה משברון לב, תמליצו לה לשמוע את הסמית'ס. ותמסרו ד"ש לדנה אם אתם רואים אותה.