לקראת אמצע ההופעה של ג'יי באלווין אמש באמפי פארק רעננה, כבו לפתע האורות, המוזיקה נחלשה כמעט לחלוטין, וגם הקהל הצליח לכמה דקות לשמור על שקט מרגש. באותו רגע אמוציונלי במיוחד, נעמד באלווין במרכז הבמה כשזרקור בודד מופנה לכיוונו ושתק. הביט על הקהל שמילא את הפארק ושתק. זו לא הייתה שתיקה מתוכננת או מביכה, אלא שתיקה של גודל המעמד וההישג המדהים. אלפי אנשים שלא ישבו לרגע החלו בבת אחת למחוא כפיים בניסיון לעורר אותו מגל הרגש העצום ששטף אותו. זה שהופך את באלווין מעוד אמן לטיני מקפיץ לכזה שגם מצליח לרגש בלי לשיר אפילו מילה אחת.
תל אביב-ירושלים-רעננה, זה פחות או יותר המסלול שעבר עליו אתמול, יום מלא התרחשויות שנפתח בסטורי מול חוף הים של תל אביב, המשיך לביקור מחייב בעיר הכי קדושה בעולם, והגיע לשיאו ב-21:15, אז עלה על הבמה של אחת הערים הכי מנומנמות בארץ ופשוט העיף אותה לשמיים לאורך שעה וחצי. למרות האיחור הקל בעלייה לבמה (שלושת רבעי שעה אחרי מופע החימום של קטריקס ודורון ביטון), הקהל לגמרי סלח לו, וקיבל אותו באותה אהבה שהוא עצמו לא הפסיק לפזר לאורך כל הערב. אם רק אתמול דיברנו כאן על הפשטות שבאיש, הענווה והצניעות, אתמול ברעננה קיבלנו תצוגת תכלית של כל התכונות שאנחנו כקהל רוצים לקבל מהאמנים האהובים עלינו.
זה התחיל עם Veneno, אחד השירים הכי פחות מוכרים מאלבומו האחרון Energia – שיר שאפשר להגיד עליו הכל – אבל מקפיץ הוא לא. למרות זאת, הבחירה לפתוח את ההופעה דווקא עם השיר הזה היא לגמרי מובנת, בטח כשמגיעים לפזמון: "הם לא יכולים עם הברק שלי, תמיד אקטיבי, הכל פוזיטיבי", משפט אחד שמסכם קריירה שרק הולכת וגדלה מיום ליום: מדובר באמן מבריק, כזה שמרגיש נוח על הבמה אבל לא מוריד לרגע את החיוך המבויש והכובש שלו. משם אפשר היה רק לעלות, וכך קרה עם Safari, אולי אחד הלהיטים הכי גדולים שלו (יחד עם פארל) שגרם לכל דגלי מדינות דרום אמריקה לעלות גבוה גבוה כדי לחגוג בלטינית; ארגנטינאים עם פרואנים, קולומביאנים עם ונצואלנים, עם ישראל עם ג'יי באלווין.
בזמן שענני המריחואנה החלו להשתלט על שמי הפארק, באלווין המשיך בשלו וירה להיטים ברצף: הוא חזר לתחילת הקריירה עם Tranquila, המשיך ל-Otra Vez, הדואט המופלא שלו עם Zion & Lennox שכיכבו על הפלייבק ומסכי הענק מאחורי הבמה. אחריהם קפץ לביקור פלייבק גם דדי יאנקי עם Pierde Los Modales המעולה, ואחריו הגיעו שני שירים נוספים מתחילת דרכו שבאופן מפתיע למדי היו מוכרים כמעט על כל הקהל. אותו קהל שכאמור הורכב מהמון פליטי היבשת הדרומית והשמחה, לצד מאות של ישראלים שיודעים להעריך אנרגיה טובה שכשהם נתקלים בה ביוטיוב, ולא מהססים לרכוש כרטיס כדי לצפות באמן קולומביאני שעדיין לא מאמין שהפך לכמעט סולד אאוט בצד השני של העולם.
ואז הגיע השיא – הלהקה המצומצמת והנהדרת שלו, שכיכבה לכל אורך הערב מאחוריו, פינתה את מקומה, ובאלווין נשאר לבדו על הבמה עם הדיג'יי (המרים והמעולה) ששיחרר סט מהיר של כל הלהיטים הכי גדולים שהורכבו לפאזל אחד מופלא; זה התחיל עם Hey Ma הגלובלי, המשיך למיקס Travesuras של ניקי ג'אם, קפץ לסינגל Mi Gente, אותו ישחרר בעוד חודש וקינוח בדמות השיר הלטיני הכי טוב שיצא ב-2017. כן כן, למרות דספסיטו, עשו לעצמכם טובה וחפשו את Ahora Dice ביוטיוב.
ומה אחרי השיא? עוד קצת רגש כמובן. לקראת סוף הביצוע ל-6AM, הדואט הנהדר שלו עם פארוקו, באלווין העלה לבמה ילד חמוד שכנראה לא שולט במיוחד בספרדית או אנגלית, או שזו בכלל הייתה ההתרגשות. אחרי מספר הכוונות והוראות מצד באלווין והדיג'יי שלו, הוא הבין שתפקידו להקפיץ את החצי הימני בקהל, בזמן שבאלווין יטפל בשמאלי. מפה לשם, למרות שהיה המום לחלוטין, אותו ילד שר את הפזמון במלואו, בספרדית-ישראלית, והקהל התמוגג. לא רק הקהל אגב, גם באלווין עצמו עמד מהצד ופשוט נהנה מכל רגע. וזה כנראה הסיפור שלו, של באלווין – הקהל לא מרגיש שעל הבמה מופיע איזה סופרסטאר מרוחק, הוא מרגיש כאילו אחד מהם עומד שם ושר. כאילו בסוף ההופעה באלווין יירד לחטוף איתם צרבת מהשניצלונים שמכרו בכניסה לפארק.
מי שהיה אתמול בפארק רעננה – זכה. הרבה מעבר לדיבורים על איכות ההופעה, הסטליסט או התאורה – מי שהיה אתמול זכה להיות חלק ממהפכה עצומה שעוברת בימים אלה על המוזיקה הלטינית. בהפרש של פחות משלושה חודשים הגיעו לכאן שני האמנים הכי גדולים היום בז'אנר (ניקי ג'אם היה פה במרץ האחרון), ומדובר רק בהתחלה. לאורך כל ההופעה אתמול ניכר היה על באלווין שהוא המום מגודל האהבה שקיבל והמרחק אליו הגיעה המוזיקה שלו. הוא לא הפסיק להודות לקהל, לגעת בליבו לאות תודה ולפלרטט עם המציאות שהוא חי בה. החלום של באלווין היה לפרוץ גבולות בעזרת המוזיקה, ואמש, מי שזכה לראות אותו, זכה לשבור יחד איתו גבולות מוזיקליים בהופעה נהדרת, מקפיצה, ומעל הכל אנושית בטירוף. קצת כמו האיש עצמו.
