שלוש שעות לפני שדדי יאנקי עלה על במת הלייב פארק, הוצפו מכשירי הסלולר של באי הפסטיבל בפושים מכל אתרי החדשות שבישרו על גל החום הקיצוני שצפוי לשטוף את ישראל בימים הקרובים. לא היה צורך ללחוץ על הפוש כדי להבין שהחום כבר לגמרי כאן, ולפחות עד אתמול בלילה רובו התרכז על הבמה הפתוחה בראשון לציון. הקיץ פה, בענק, ואין דרך טובה יותר להתמודד עם החום הים תיכוני הבלתי נסבל מאשר עם סגנון המוזיקה שמתלבש עליו בצורה מושלמת ועם אחד האמנים הכי גדולים שהז'אנר הלטיני סיפק לעולם.
האמת היא שזה די נדיר לקבל כאן אצלנו בישראל הופעה של אמן שנמצא בשיאו, והלהיט עליו הוא אחראי מתנגן בימים אלה בכל נקודה הכי קטנה בגלובוס. אתם תגידו דספסיטו – אנחנו נגיד דדי יאנקי. כן, כנראה שאין איך להתחמק מהעובדה שלא מעט מהקהל שהגיע אמש ללייב פארק בראשון (שהיה מלא כמעט לחלוטין עם 14 אלף אנשים רוקדים) הגיע בשביל שיר אחד בלבד. כולם חיכו לדספסיטו, וההמתנה לגמרי השתלמה - כמעט חמש וחצי שעות נמשך אמש פסטיבל הרגאטון הרציני הראשון שנערך בארץ, ואם כבר הכרזתי כאן בעבר שהמהפכה הלטינית בישראל הושלמה בהופעתו של ג'יי באלווין לפני כחודש, אמש אפשר היה להרגיש שלא מדובר באופנה חולפת והישראלטינו הפך לחלוטין לזרם המיינסטרים הכי בועט ונכון היום בישראל.
ראשון לעלות על הבמה היה דיג'יי בני אל מאסטרו, ומיד אחריו עלה ריקו שהחל לחמם את באי הפארק עם השיר "הכל טוב". אחריהם עלו מומי לוי וטדרוס (חצי הצמד אקסום) שהרימו עם "החום עולה" - השיר הסופר קיצי והשמח ששחררו השניים לפני כשבוע וחצי. מיד אחריהם, עם כובע אדום ובאווירה השמחה שכל כך מאפיינת אותו, עלה דיג'יי גל מלכה, מי שאחראי (יחד עם סטטיק כמובן) בצורה כמעט ישירה על מהפכת הרגאטון בישראל. "איך היא אוהבת את השמש?", הוא שאל, והקהל, למרות החושך, לא הפסיק לזרוח. אחרי מספר להיטים שחורגים מגבולות הז'אנר (לפני הכל מלכה הוא דיג'יי מצליח) הצטרף אליו לבמה זמר הרגאטון הכי ישראלי שיש לנו, ג'וני איינג'ל, ויחד ביצעו השניים את Mamita, השיר שיצרו במיוחד לפסטיבל. ניכר היה על איינג'ל שהוא מתרגש להיות שם על הבמה הגדולה, אבל למרות הרעידות הקלות בקולו, הקהל החזיר לשניים המון אהבה והמשיך לחכות לדספסיטו. בכל זאת.
אחד הליהוקים הכי מוזרים ומצחיקים אמש היה דווקא מנחה האירוע, רודריגו גונזלס ("קחי אותי שרון"), שלמעט הקשר הלטיני בעצם שמו ומדינת הולדתו, קשה להבין למה דווקא הוא נבחר להנחות את הפסטיבל השמח. נו, בדיוק על מקרים כאלה אומרים "נו מילא". מאחוריו של גונזלס, ולאורך כל הערב (בזמן שהאמנים התחלפו) ניגן דיג'יי מתיאס אלרקון, כנראה ההבטחה הכי גדולה שיש לנו בכל הקשור לתקליטנים לטיניים בישראל; אלרקון, שבעצמו לא האמין שהגיע למעמד הכל כך מרגש של לחמם את דדי יאנקי, לא נתן להתרגשות לעשות בו כרצונה, ולמעשה היה אחד האמנים הכי בולטים אמש; הוא הרים את הקהל בצורה מושלמת, לחץ בדיוק על הנקודות הנכונות עם השירים הכי נכונים, והחום המשיך לעלות כל הזמן.
אחרי מלכה ואלרקון הגיע הייצוג הראשון מעבר לים – הפורטוריקני לני טבארז. אם השם הזה לא אומר לכם יותר מדי, זה בסדר גמור. מדובר בזמר למיטיבי לכת בתחום, ורק חובבי רגאטון רציניים בארץ ידעו לזמזם את שיריו. הוא בחור חביב טבארז, עם קעקועים בעברית ויופי של ריבועים בבטן, אבל לכל אורך שהותו על הבמה אפשר היה להבין שרוב הקהל שהגיע אמש לפסטיבל לא ממש הבין מי עומד מולם. הרגליים הפסיקו לקפוץ ורוב האנשים ניצלו את יציאות הטראפ שלו למנוחה וניגוב זיעה. יותר מזה, רגע השיא של טאברז היה דווקא לפני שנפרד מהקהל, ביקש סלפי וידאו לאינסטגרם, והדיג'יי מאחוריו לחץ PLAY על טודו בום – זה היה רגע שנע בין מביך למצחיק לראות את כל הקהל מתעורר פתאום ונכנס לשיגעון בגלל סטטיק ובן אל - בזמן שמולם עומד אמן שעשה את כל הדרך מפוארטו ריקו לראשון לציון. למרות זאת, נראה היה שגם מבחינת טבארז הכל היה לגמרי טודו בום והוא נהנה מעצם הרגע והחוויה.
טבארז ירד, ואחריו עלו האולטרס, שהוכיחו שלא רק מסיבות בחיפה הם יודעים לעשות, והקהל סוף סוף החל לקבל שירים שהוא גם יודע לשיר ולא רק לרקוד. השעון הראה כבר 22:30, יותר משעתיים מאז שהפסטיבל התחיל. "מה עם דדי? נו מתי הוא עולה?", החלו להישמע קולות מאחוריי, אבל דווקא אז עלתה לבמה קרול ג'י – אולי האמנית הכי מסקרנת שהופיעה אמש בפארק – אם אמרנו שנדיר לקבל כאן אמן בשיא הצלחתו, אז עוד יותר מיוחד הוא לקבל אמן שנמצא בתחילת דרכו הגלובלית. וזה בדיוק מה שקורה עם ג'י בימים אלה. בדומה לבאלווין, מאלומה וניקי ג'אם, גם ג'י היא ייצוא ישיר של מדיגי'ן, בירת הרגאטון העולמית נכון לימים אלה, ואם עד לפני כשנה רק תושבי קולומביה הכירו את רוב שיריה, החודשים האחרונים בחייה של ג'י הם רכבת הרים עולמית שהביאה אותה עד אלינו. כן, אפילו לה עדיין קשה להאמין שהיא הופיעה אמש במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהעיר בה החלה את דרכה.
היא הייתה לא רעה בכלל ג'י. לצערה, הקהל כבר היה קצת חסר סבלנות והדספסיטו בער בעצמות רגליו. אבל מי שבאמת הקשיב לה הבין שמבין כל האמנים הלטינים שהגיעו עד היום לישראל, כאן באמת מדובר בזמרת, כזאת שיכולה להחזיק גם גרסת אקפלה ללהיט הכי גדול שלה (A Ella). ג'י היא פרפורמית אדירה, עם קול נהדר ושתי רקדניות שמלוות אותה בכל העולם. בין שישה ל-שבעה שירים היא נתנה אמש, ואם תשאלו אותי, היא לחלוטין השאירה טעם של עוד. כמעט ולא קיימות זמרות בתוך הז'אנר הסופר גברי הזה, ואם יש מישהי שעושה זאת יותר טוב מכולן זאת קרול ג'י. רגע לפני שירדה כדי לפנות את הבמה לבוס הגדול, היא לא שכחה לפרגן לאחד מחבריה הטובים ביותר, ג'יי באלווין, ששיחרר ממש הבוקר את השיר החדש שלו Mi Gente. ג'י ירדה מהבמה, חזרה עם חולצה של באלווין, הדיג'יי ניגן את השיר החדש של באלווין (דספסיטו 2?) והקהל כבר הגיע לשיא. אולי מעט מאוחר מדי.
ואז הוא עלה. 20 דקות אחרי המועד המקורי. הסנדק, הדוד, המלך, החלוץ – לא משנה איך תבחרו לקרוא לו. דדי יאנקי שוב כאן. שנתיים אחרי הופעתו בגני התערוכה בתל אביב, יאנקי חזר ובענק עם הלהיט הכי גדול היום בעולם וקהל כפול מזה שחיכה לו בפעם הקודמת. הוא התחיל חזק ואגרסיבי עם Rompe הבלתי נגמר ו-King Daddy האייקוני. שני שירים בלבד הספיקו כדי להבין שהנה, מולנו עומד אמן עם עשרות שנים של ניסיון, ולכל אלה שהופיעו לפניו והיו שומעים אותו באוזניות מתחת לשמיכה יש הרבה מה ללמוד; יאנקי שופע כריזמה, יודע להפעיל את הקהל בצורה ממגנטת, כל פנייה שלו בספרדית מתורגמת מיד לאנגלית, ובאופן כללי מתקבלת התחושה שעומד מולך אמן ענק עם ניסיון עצום שיודע בדיוק מה הוא עושה ומה הקהל שרוקד מולו רוצה.
יאנקי חימם את ההמונים לאט לאט, כמו מים על הגז שמגיעים לנקודת רתיחה. הוא קפץ לביקור בכל שנות הקריירה שלו עם לא מעט שירים מתחילת דרכו לצד להיטים מחייבים כמו Gasolina הקאנוני ו-Llamdo de Emergencia מתוך הסרט העלילתי על חייו, לצד לא מעט אלתורים נהדרים ומחוות לאמנים אחרים מהז'אנר כמו באלווין ודון עומר. היה קצת מפתיע לראות שדווקא הפעם יאנקי בחר שלא לשיר לא מעט מהשירים הנהדרים שלו מהשנים האחרונות (La Rompe Corazones נניח) ונצמד בעיקר לקלאסיקות ששר כאן לפני שנתיים. למרות זאת, מדובר בפרפורמר ענק שהבמה היא מקומו הטבעי. את הערב סיים יאנקי, כמובן, עם להיט החתונות הבלתי נגמר Limbo, ועם השיר שלשמו התכנסנו ובדיוק אתמול פינה את מקומו בראש המצעד הלועזי של גלגלצ אחרי תקופה בטופ. כן, ברור שהשיר האחרון היה דספסיטו. ויחד עם הקונפטי שעלה גבוה לאוויר הוא גם סיים את הופעתו ללא הדרן. בעצם, מי בכלל צריך הדרן כשיש את דספסיטו? תשאלו את הקהל ששר מילה במילה.
ערב לטיני משובח נחגג אמש בפארק. אם בתחילת הקריירה של יאנקי הנוער הישראלי העדיף להתאפר מול אביב גפן בצמח או לקרוע מיתרים מול היהודים בניצנים, אמש אפשר היה להבין שבני הנוער הישראלים שיצאו ממש לאחרונה לחופש הגדול כבר מחפשים משהו אחר כשאומרים להם פסטיבל, ואם יש ז'אנר אחד שיכול לענות להם על כל הצרכים האלה זהו הז'אנר הלטיני שאמש שוב הרים את ראשו והראה שהוא כאן כדי להישאר. נתראה במאלומה.
* סייע בהכנת הכתבה: שי זיגלמן