אני שונא את דספסיטו. הנה, אמרתי את זה. כן, אני שונא את דספסיטו. לא תמיד שנאתי אותו. אבל עכשיו, כמו מיליארד וחצי מתוך השלושה שהפכו אותו לשיר הכי נצפה ביוטיוב מאז ומעולם, גם אני לא יכול לשמוע יותר את המילה הזאת. דספסיטו. די עם זה כבר.
ביום שבת הקרוב, ה-12 לאוגוסט, המפלצת הזו תחגוג 7 חודשים. בחישוב מהיר של מספר הצפיות עד עכשיו (נכון לאתמול) חלקי מספר החודשים שהשיר הזה באוויר, מדובר בכ-430 מיליון צפיות בחודש. זה משוגע לחלוטין. מופרע. ליד המספרים האלה אפילו ניימאר נראה נבוך. תוך פחות משנה הדבר הזה הצליח לגרום לאנשים בישראל, אינדונזיה, עיראק, ספרד וצ'ילה לשיר את אותו שיר, לרקוד את אותן תנועות, ולהבין שבעצם הם לא מבינים כלום. וזה הדבר הכי הזוי בדספסיטו, כמעט 60% מהאנשים שמכורים אליו והביאו אותו לשבור שיאים לא מבינים בכלל על מה מדובר. לא מבינים את המילים. זאת המוזיקה שניצחה. למילים אין בכלל משמעות. כי גם אלה שמבינים אותן, מבינים שהמילים האלה לא נכתבו ע"י לורקה או נרודה, הלחן הותאם לחוף, החוף הותאם לתנועות האגן, והמילים? נו. יאללה, יש גם מילים.
אז נכון, אי אפשר להתעלם שמי שהביא את בשורת הדספסיטו לכל יבשת היה ג'סטין ביבר, לפי הסיפור על המנהל שלו ששמע את השיר באיזה מועדון לטיני, הבין מה יש לו באוזן, דיווח לג'סטין, ומשם הדרך ללואיס פונסי הייתה קצרה מאוד. אבל למרות ביבר, ולמרות הרמיקס שהביא את השיר למחוזות מופרעים, אין לי ספק שזה היה קורה גם בלעדיו. אולי לא בכזו היסטריה מהירה, אבל זה היה קורה. יש משהו בדספסיטו שהיה במקרנה או בלמבדה – איזה סם מוזיקלי לא מזוהה שגורם לך להתמכר. זה קורה גם בשירים בשפות אחרות כמובן (אהלן גנגם סטייל), אבל בספרדית זה פשוט יותר. בקצב הלטיני זה #קל.
וזה כנראה הסוד של דספסיטו (יחד עם עולם שנהיה טכנולוגי הרבה יותר); הקצב. המילה המדויקת. והקצב. על הקליפ אין יותר מדי מה להרחיב, וכל קליפ שני בז'אנר נראה פחות או יותר אותו דבר; נשים רוקדות, חוף ים, עיר קאריבו-לטינית צבעונית, זמר או שניים, שרירים ושרשראות. תבדקו אותי. זה הדיל. אז למה דווקא דספסיטו? האמת היא שכבר כששמעתי אותו לראשונה, בערך שבועיים אחרי שיצא, הבנתי שיש כאן משהו אחר. הוא הגיע בשיאו של התהליך הכי משמעותי שעבר על המוזיקה הלטינית בשני העשורים האחרונים – בדיוק בחילופי הדורות בין הקשיחות של פוארטו ריקו לרכות המלטפת של קולומביה – ובדספסיטו יש לכם את שניהם; פונסי ויאנקי הם פורטוריקנים גאים, אבל היצירה שלהם היא לחלוטין הסאונד של הדור החדש שיצא מקולומביה והיום כבר מטייל בין מקסיקו, ונצואלה, פנמה והרפובליקה הדומיניקנית. כנראה שזה לא מקרי שמי שעוד אחראית על השיר, יחד עם השניים, היא הפזמונאית מפנמה אריקה אנדר. זה מרגיש כאילו אחרי לא מעט ניסיונות לאורך 2016 שכללו את ניקי ג'אם, ג'יי באלווין, יאנקי עצמו או מאלומה – מישהו נכנס למעבדה ורקח את הלהיט המושלם. זה שאפילו ג'סטין ביבר שמע והבין שיש לו ביד קשת בענן עם ארגז של זהב בסופה.
והקשת הזאת עבדה. היא חצתה מדינות ושפות, דתות וגילאים. אבל שוב, למה דווקא היא? אולי כי אחרי שמיעה אחת אתה מבין שנתפסת. זה לא משנה אם נחשפת לשיר אחרי שהפך למפלצת או בתחילת דרכו – זה עובד על המוח שלנו כמו הרואין או סוכר. זה תופס אותך תוך שניות. וזה, אם תשאלו אותי, כבר כימיה בסיסית של המוח. משהו מולד. היחסים בין האדם למוזיקה הם מהיחסים העתיקים של המין האנושי, אבל כנראה שעמוק בבסיס המוזיקלי שלנו, איפשהו ליד השורש, כולנו רוצים צלילים שיגרמו לאיברים הפנימיים שלנו לרקוד. לדם לזרום מהר יותר למוח. לחיוך להתרחב. לעשות שמח נו – להיות בשמחה. זה הסוד של דספסיטו – לעומת אלפי להיטים אחרים (ודי בדומה לגנגם סטייל) הוא עובד על אותם אזורים במוח שקולטים את הקצב תוך שניות, ומעבדים את הצלילים השמחים לתחושות ואופוריה מהסוג שרק מוזיקה יכולה להביא. ואז אתה רוצה עוד. ומוריד את השיר, ושם אותו כצלצול, ומבקש אותו מהדיג'יי בחתונה או נשאר באוטו כשגלגלצ ברקע למרות שחנית לפני 5 דקות. אלוהים, תנו לי עוד מהדספסיטו הזה דאמט.
כבר תקופה ארוכה שאני עוקב מדי יום אחרי המוזיקה הלטינית בעולם כולו, ובחודשים האחרונים ראיתי מהפיכה של ממש מול העיניים. המהפכה של בשנתיים האחרונות היא משהו שמוזיקלית, לא נראה פה כבר תקופה ארוכה; פתאום מאלומה באולפן עם טימבלנד, והנה ניקי ג'אם עובד על דואט עם דרייק. מדובר על המיינסטרים כמובן – 3 מיליארד צפיות עושים רק אם אתה מיינסטרים. המוזיקה הלטינית היא המוזיקה שלי מאז שהתחלתי לשמוע מוזיקה. לראות אותה היום עושה את מה שהיא עושה זה כיף עצום ואני בכלל לא מופתע מהשיאים של דספסיטו ובעיקר מודה על מה שהשיר הזה עשה. בדיוק כמו מאות אמנים אחרים בז'אנר שאחרי שנים של נסיונות ואכזבות מתחילים לקצור פירות יצירה ופרארי בחניה. המוזיקה הלטינית הנוכחית מבוססת כנראה על משהו שכולנו כבני אדם רוצים. משהו שעושה לנו נעים, גם אם לרגע, ומצליח להשכיח את זה שבסה"כ העולם הוא מקום די אפור לחיות בו. ואז מגיעה הקשת הזאת, פאן טהור שבא לך לשמוע שוב ושוב. עד שאתה מסתגל ורוצה משהו חזק יותר. וואו, אני ממש שונא את דספסיטו.