מותש, מאושר, נבוך ולבוש עם יותר מדי שכבות. כך פחות או יותר נחת אמש ג'יי באלווין בישראל כדי לסכם את סיבוב ההופעות האירופאי המרשים שלו, שהחל לפני שבועיים בדיוק באיטליה. "זה היה סיבוב מטורף, משוגע לחלוטין", פותח באלווין את הראיון עם כוס קפה שחור חזק שביקש במיוחד. "זה היה פשוט מטורף לראות איך הקהל המקומי בכל מדינה בה ביקרתי רק הולך וגדל. כמובן שהקהל הלטיני תמיד מקפיד להגיע בהמוניו, אבל מה שקורה עם הקהל המקומי בכל מדינה מחדש זה משוגע באמת".
הייתה איזו מדינה שהרגשת בה את זה במיוחד?
"בטח, בעיקר בגרמניה. אני מדבר איתך על לפחות 60% אחוז קהל מקומי, גרמנים לכל דבר, שרקדו ושרו את כל השירים שלי. אתה קולט? זה כבר נהיה מיינסטרים בצורה מוחלטת. גם בפריז ובבלגיה זו הייתה חוויה היסטרית לחלוטין. והנה, עכשיו אנחנו מסיימים את הסיבוב האירופאי שלנו כאן בישראל, ואני סוף סוף מצליח להבין עד כמה המוזיקה הזאת הגיעה רחוק".
האמת היא שאי אפשר שלא להתאהב בבאלווין. בעיקר כי עמוק בפנים הוא באמת עדיין לא מצליח להבין איזה כוכב בינלאומי ענק הוא הפך להיות. כן, למרות הסטייל הכל כך ייחודי שלו, הבגדים יוצאי הדופן, המשקפיים מעוררות המחלוקת, השיער הצבעוני והצועק, ועשרות הקעקועים, מתחת לכל התחפושת הצבעונית הזו מסתתר אדם פשוט, חם ומרוגש שעדיין לא מצליח להבין מה עובר עליו. כזה שעצר את הראיון במיוחד כדי להודות באופן אישי למלצר המלון הנבוך שדאג לו לחלב חם למרות שהוא בכלל לא שותה חלב. לב ונשמה. נשמה לטינית.
אם אתם עדיין מגרדים את הראש ומנסים להבין במי מדובר, הנה קצת פרטים יבשים שיסבירו על גודל התופעה: מאז 2010 באלווין היה מועמד ל-107 פרסי מוזיקה שונים, מתוכם זכה ב-50 פרסים, והיד עוד לגמרי נטויה עם לא מעט מועמדויות נוספות שמחכות לו בהמשך השנה. בין הישגיו הבולטים: קביעת שיא גינס עם השיר Ginza, שיצא לאור ב-2015 והוביל את המצעד הלטיני בארה"ב במשך 22 שבועות רצופים, הפיכתו לאחראי על שיר הרגאטון הראשון בהיסטוריה שחצה את רף מיליארד הצפיות ביוטיוב עם Ay Vamos, וכיבוש כל פלייליסט אפשרי מסביב לעולם בחודשים האחרונים עם השיר Hey Ma מתוך פסקול סרט "מהיר ועצבני 8". הספיק לכם? כי אם תשאלו אותו, זו לגמרי ההתחלה.
"וואו. אני חושב שפשוט מדובר במוזיקה טובה. שירים נהדרים שמבוצעים על ידי כל האמנים בכל הזרמים הלטינים, וזה רק הולך וגדל. בדיוק מהסיבה הזו אני כל כך שמח עם מה שקורה היום בעולם עם דספסיטו - זה מוכיח שהמוזיקה הלטינית חזקה מאי פעם וצריך להמשיך ולהוכיח את זה".
אם כבר דספסיטו והרמיקס של ביבר, יש תחושה שהרבה אמנים מסביב לעולם שואבים המון השראה מהמוזיקה הלטינית ולגמרי פונים לכיוון הזה. דעתך?
"כל עוד הם עושים מוזיקה טובה, אני שמח על כך. כל מה שאנחנו צריכים בעולם הזה זאת אהבה, שותפות ואחווה, וכל אלה קשורים לבסוף למוזיקה טובה, אז אני לגמרי בעד לשבור את כל הגבולות".
ומתי הבנת שהמוזיקה שלך שברה כל גבול אפשרי?
"עדיין לא הבנתי את זה. אמנם אני נמצא עכשיו כאן בתל אביב, אבל זה מרגיש לי כמו חלום משוגע. לפעמים אני מרגיש כאילו זאת לא המציאות שלי. אבל אז אני מסתכל סביב ומבין שאלה החיים שלי באמת".
מה המקום הכי מוזר עליו שמעת שהגיעה המוזיקה שלך?
"לפני שש שנים בערך, הרבה לפני הפרסום הגדול, קיבלנו מסרים שמשמיעים אותי ברומניה, ובזמנו זה היה די מדהים. היום כבר אפשר למצוא שירים שלי גם בתאילנד ואינדונזיה, ולפני כמה ימים קיבלנו הודעה ש-Hey Ma הוא אחד השירים הכי פופולרים היום ביפן. האמת היא שלפני שלושה שבועות דיברתי על כל הסיפור הזה עם ניקי (ג'אם), ונדהמנו איך כבר שלוש שנים אנחנו חיים דברים מטורפים לחלוטין שקרו תוך זמן קצר. אני מודה על כך מאוד. זה לא מובן מאליו בכלל".
20 מיליון עוקבים בפייסבוק, 17 מיליון באינסטגרם, ומיליארדי צפיות ביוטיוב (כולל לא מעט שיתופי פעולה עם כל אמן שעולה על דעתכם) מיצבו את ג'יי באלווין כאחד האמנים הלטינים הכי גדולים היום בעולם, ולבטח אחד המסקרנים מכולם; הוא לא מתבייש לסטות לפעמים מטון הרגאטון לכיוונים מוזיקליים שונים, לא מהסס לשתף פעולה עם אמנים פחות מצליחים, ובאופן כללי עושה הכל בשם המוזיקה. כל השאר זה לגמרי בונוס מבחינתו. "גדלתי על רוק קלאסי, רוק כבד וגראנג'. נירוונה היא הלהקה האהובה עליי וקורט קוביין היה אחת ההשראות הגדולות בחיי", הוא מפתיע. "כשהייתי נער והתחלתי לשמוע נירוונה, בכלל לא הבנתי מה הם אומרים, לא הבנתי את השפה, אבל המוזיקה תפסה אותי. זה בדיוק מה שקורה היום עם הרגאטון מסביב לעולם - אנשים לא מבינים את השפה, אבל המוזיקה תופסת אותם מיד. זה תהליך שקורה, הרבה בעזרת היוטיוב והרשתות החברתיות. המרחק בין ישראל לקולומביה בימים אלה הוא קצר מאי פעם".
אגב קולומביה, אתה מגיע ממדיג'ין, עיר שהפכה למוכרת בעיקר בזכות פבלו אסקובר. מה דעתך עליו ועל איך שהעיר נתפסה עד היום בעולם?
"זה מדהים איך הכל השתנה בעיר הזאת. כל החרא שהיה עם אסקובר, טיפוס שלא אני או אף אחד אחר בקולומביה גאים בו במיוחד, נגמר ומת. אסקובר היה האדם הכי רע בעולם - הוא היה היטלר, ועכשיו אנחנו מנסים לשנות את מה שאנשים חושבים על העיר המדהימה הזאת בעזרת המון מוזיקה ואמנות".
עוד אמן שעושה הרבה כבוד למדיג'ין הוא מאלומה, יש סיכוי לשיתוף פעולה ביניכם בקרוב?
"עוד לא. בעיקר מבחינת חוסר זמן והכיוונים השונים שהקריירה שלנו הולכת אליהם".
עם יד מקועקעת על הלב, חששת להגיע לישראל?
"פעם אנשים היו פוחדים להגיע לקולומביה, ואני מבין אותם. גם אני קצת חששתי להגיע לישראל, וגם זה בסדר. אבל עכשיו אני פה ואני מרגיש את האנרגיות האדירות שמקיפות אותי. אומרים שאף פעם אל תשפוט ספר על פי העטיפה שלו, ושאתה חייב להיות שם כדי להבין. אז עכשיו אני מבין את זה. אני קולומביאני, אני מבין את כל הדעות הקדומות לא פחות מכם. פשוט צריך להגיע לכאן, ואני שמח שאני פה".
אז מה צופן לנו העתיד מבחינתך?
"עוד חודש צפוי לצאת הסינגל החדש שלי, Mi Gente, ואני די בטוח שהוא יהפוך לדספסיטו 2 (צוחק). ברגע שהדלת נפתחה ואנשים מכירים את המוזיקה הזאת - הכל אפשרי. וברצינות, הייתי רוצה להיות יותר חכם אסטרטגית וליצור להיטים גדולים יותר. בא לי שאנשים יראו אותי וישתגעו, והדרך היחידה לעשות זאת היא פשוט ליצור מוזיקה מעולה. הרעיון שלי הוא להפוך לאגדה מוזיקלית בכלל, לא רק לטינית. הרי כל העניין הוא לחלום בגדול לא? להשפיע ולהוות השראה לאנשים. הבנתי שהמוזיקה היא דרך, הבנתי שהמוזיקה היא משימה שנתן לי אלוהים. נכון, לפעמים זה קשה, לפעמים הקושי הוא עצום ויש רגעים שאתה מת מבפנים, אבל אני רואה את השמחה שאני מעניק לאנשים ואני מבין את המשימה".
ומה מחכה לנו הערב?
"הרבה אנרגיה מעולה, זה בטוח. אני מגיע כדי לייצג את המדינה ממנה אני בא, את עצמי, את התרבות ואת המוזיקה שלי. החלום שלי הוא שאנשים יתאהבו במוזיקה שאני יוצר כדי שנצליח להגיע לכאן, לישראל, לעיתים קרובות הרבה יותר".
סייע בהכנת הכתבה: שי זיגלמן