כמו בכל שנה, ברגע שמופע המחצית בסופרבול נגמר, מתחיל הספורט האמיתי: האם מדובר במופע טוב או לא? לרוב אפשר לקבוע די בקלות מי צודק ומי טועה (ד"ר דרה ודה וויקנד - טוב. אשר - לא טוב. ריהאנה? זה מורכב), אלא שהפעם כולם צודקים. קנדריק לאמאר לא נתן מופע סופרבול טוב - כלומר, כזה שמלא בלהיטים הכי גדולים שלו, אלא דבק בנראטיב שהוא מספר בשנה האחרונה: דרייק פדופיל. סתם. כאילו, כן, גם זה, מן הסתם, אבל לא רק זה.

חוץ מ-Not Like Us שזיכה אותו בארבעה פסלוני גראמי השנה, זה לא באמת מפתיע שקנדריק בחר לבצע בעיקר שירים מתוך GNX, האלבום האחרון שלו (8 מתוך 11 השירים שביצע יצאו בשנה האחרונה). הוא די אמר שזו התוכנית שלו, בראיון שקיים בפאנל של אפל מיוזיק: "אני אוהב להיות בהווה. מאוד קשה לי לחיות בעבר. אני מכבד את העבר, מכל הלב, אבל להיות בעכשיו, להיות נעול על איך שאני מרגיש והאנרגיה שיש לי עכשיו – זו האנרגיה שלי".

כל המבקרים (וכאמור יש הרבה מהם השנה) שטוענים שחצי מהקהל שצפה בהופעה - אפילו מהאיצטדיון - לא הכיר את המילים לשירים, צודקים במאה אחוז. אז למה זו בכל זאת הייתה הופעה טובה? כי קודם כל, זו הייתה בחירה מודעת. וגם את זה הוא העביר במופע עצמו: "לא, לא, לא. רועש מדי, פזיז מדי, גטו מדי. מר למאר, אתה באמת יודע איך לשחק את המשחק? אז תתעשת", נזף בו סמואל ל. ג'קסון כשהוא בתפקיד דוד סאם. מיד לאחר מכן הוא ביצע את HUMBLE ו-DNA מהאלבום הכי מצליח שלו מבחינה מסחרית ו"מיינסטרימית".

וזו בדיוק הנקודה, לאורך כל 12 הדקות קנדריק הציג את הקונפליקט איתו הוא ועוד המון אמנים מתמודדים במהלך הקריירה שלהם (ארקטיק מאנקיז למשל עם AM, או קניה ווסט ו-MBDTF) - להיות הם באמת, או להתפשר ולרצות את ההמונים. גם כשהוא נתן לקהל הרחב את מה שהוא רוצה, זה היה רק לרגע ולטובת הסיפור הגדול יותר.

"בדיוק! זה מה שאמריקה רוצה", הכריז הדוד סאם על הביצועים לשירים השקטים שקנדריק ביצע עם סיזה, אלא שהוא לא הצליח לסיים את המשפט ונקטע על ידי הביט של הלהיט השערורייתי Not Like Us, לא לפני שהצהיר "יש פה פער תרבותי, אני הולך להביא את זה לרחבה – ארבעים אקרים ופרד", אמירה שמתייחסת להבטחה שניתנה לעבדים ששוחררו אחרי מלחמת האזרחים, אבל הופרה. "זה הרבה יותר מהמוזיקה, הם ניסו 'לקנות' את המשחק, אבל אי אפשר לזייף השפעה אמיתית".

כבר תקופה שקנדריק מאשים את דרייק שהוא (פדופיל ו)ראפר מזויף שחושב שהוא יכול לקנות בכסף את מעמדו בתרבות. כמו שכבר אפשר להבין, הוא משליך מזה על כל התעשייה ומכנה את זה 'המשחק האמריקאי'. בדיוק בגלל הוא העדיף להראות לעשרות מיליוני הצופים את התרבות האפרו-אמריקאית ""האמיתית"" - לא זו שדרייק לובש כמו קוספליי, כי כשהוא רוצה יש לו גם מבטא בריטי - מאשר לתת להם את מה שהם רוצים.

וגם, חשוב *מאוד* לציין שמעבר לכל ההתפלפלות הפנים-תרבותית-אמריקאית, שמעניינת כנראה רק את מי שכבר בקיא ומושקע בנושא, דבר אחד בלט מעל הכל: קנדריק לאמאר הוא אדם קטנוני ברמות, ולפעמים זה כל מה שאנחנו רוצים לראות. מה יותר אנושי מזה? כולנו חוטאים לפעמים בדמיונות על הנקמה הכי משפילה שיכולה להיות - וככה זה נראה כשמישהו מצליח להגשים. כשקנדריק מביט ישירות למצלמה עם חיוך עצום ופונה לנמסיס שלו, "היי, דרייק, שמעתי שאתה אוהב אותן צעירות", רואים שהוא נהנה מכל הלב. אפילו הוא לא מאמין שזה הצליח לו.