כששומעים את השם חיים צינוביץ' המילה הראשונה שקופצת לראש היא "השרוף". במשך מספר חודשים בשנת 2000 התחזה צינוביץ', אז בן 33, לאומן חדש בתעשיית המוזיקה המזרחית שנושא על גבו סיפור חיים קשה, של נכות והתאכזרות מצד הממסד. לא היה אדם בארץ שלא שמע על השרוף, אבל מאז עברו 25 שנה ובמהלכן היה צינוביץ' בעיקר מאחורי הקלעים.
"עשיתי את השרוף כדי לקבל הערכה", הוא נזכר. "הוא היה ילד שהרגיש לא מוערך ורצה לשמוע שהוא טוב. הייתי אומן שהמערכת לא ידעה למצות אותו ולהשתמש בכל הכישורים שלו, עד היום לא, אבל אני חושב שאחרי השרוף קיבלתי את הפרגון וההערכה שהייתי זקוק להם. קניתי את מקומי בהיכל הרוקנרול של ישראל".
מה קרה לך מאז?
"הייתי חתום בחברת תקליטים והיא ניסתה לסרס את האומנות שלי. ניסיתי להשתחרר מהחוזה, והמאבקים על היושרה האומנותית שלי יצרו לי תדמית של מישהו בלתי ניתן לניהול. אחרי זה לקח לי המון שנים למצוא ניהול חדש, אבל זה לא שהפסקתי ליצור בכל הזמן הזה, פשוט לא שחררתי את זה החוצה כי הייתי חייב מנהל. אומן לא יכול להתנהל במדינה הזאת בלי ניהול, הוא לא יכול לדבר על כסף ולסגור תאריכים להופעות, והדור שלי לא היה כזה שדופק על דלתות. אנחנו רואים בזה פחיתות כבוד, אנחנו מחכים שיקראו לנו קודם. לאורך השנים הוצאתי פה ושם דברים, אבל מאז לא קפצתי למים. עד שאופק המנהל שלי לא הושיט לי יד, לא באמת ניסיתי. ברגע שמצאתי את הניהול הנכון והגיע הטיימינג הנכון, זה קרה. דברים צריכים לקרות בזמן הנכון".
היום בוער בך להיות זמר ולעלות שוב על הבמה?
"זה כמו שתשאלי רופא שיניים אם בוער בו להיות רופא שיניים. רופא שיניים הוא רופא שיניים, נגר הוא נגר. אף פעם לא הפסקתי ליצור, המוזיקה שלי הופיעה ב'הסופרנוס', 'סקס והעיר הגדולה', 'פליסיטי' ועוד, אלפים של קטעים שבחלקם אני גם שר. אני נמלה, אני קם בבוקר והולך לעבוד, יש לי את האולפן שלי, יש לי את הסטודיו שלי, יש לי את האנשים שעובדים איתי. יצרתי אלפי פרסומות, עברתי לביים ולהפיק, עשיתי את 'הישרדות', 'המירוץ למיליון', 'ארץ נהדרת' ו'גיא פינס'. הכל מוזיקה שלי".
כלומר, היית בעיקר מאחורי הקלעים. לא חשובה לך ההכרה?
"לא. הבנתי שהרבה פעמים במקום להתרכז בעשייה שלך, לא משנה מה תעשה, התקשורת בסופו של דבר תזכור לך את השטויות. היום אני לא מחפש מלחמות, אני לא יוצא להילחם כמו השרוף בשביל לחנך את כולם. אני מבין שזאת המציאות, וכשזאת המציאות, אתה אומר פאק איט. הייתי מאוד מיליטנטי פעם, אבל מגיע שלב שאתה אומר די, צריך להפסיק לריב. גם ככה יש כאן יותר מדי ריבים".
זה היה פיגוע טרור תרבותי
הקריירה המוזיקלית של צינוביץ' (57) החלה באמצע שנות ה-90. הוא הוציא שלושה אלבומים, אך לא זכה להצלחה. "בשנת 1996 עזבתי את הארץ, נפרדתי מהניהול שלי ולא היה לי מה לחפש פה. עשיתי קריירה מוזיקלית בחו"ל, חייתי טוב וחזרתי לפה לקראת 1998 כדי להתחיל לעשות מוזיקה מסחרית. הפכתי להיות יצרן פרסומות ואז החלטתי לעשות את השרוף, פיגוע טרור תרבותי שבו הקהל הוא שותף, ריאליטי אמיתי. במשך שנה עיצבתי את זה בראש, ואז התחלתי להפיק את זה. היו מלא אנשי סוד, עבדו בזה מלא אנשים. פעם לא היו מצלמות ועקבות דיגיטליים, יכולת לברוא אנשים מאפס, אבל גם אז, השרוף החזיק בסך הכל חודשיים ומהרגע שפורסמה הכתבה ב'ידיעות אחרונות' ועד הרגע שהורדתי את המסכה אצל יאיר לפיד, עבר שבוע".
זמן קצר אחרי יציאת הלהיט הראשון של השרוף, "שקר החן והבל היופי", החלה התקשורת להתעניין בזמר האלמוני והמסקרן. בכתבה שפרסם מיקי נירון ב-mako לפני כחמש שנים סיפר עיתונאי ידיעות אחרונות לשעבר, גידי מרון, כיצד פגש את השרוף במבנה נטוש ברמלה העתיקה שבו נטען שהוא חי. "ברגע שנכנסתי בדלת, חטפתי בום – זה היה חלל גדול ולא שגרתי שבו המתין מפיק יחד עם צינוביץ', שישב כמובן על כיסא גלגלים עטוף תחבושות", סיפר אז מרון. "לא חשדתי לרגע, כי זה נגע ללבי כשסיפר שנשרף בביתו מבלון גז ובמקרה אחר נפל מסולם. ניסיתי לברר את הפרטים בבית החולים המקומי ובמחלקת הרווחה של עיריית רמלה, אבל באותם ימים הם היו בשביתה, כך שלא הצליחו להגיע לארכיון בשביל לבדוק את העניין לעומק. כיוון שהייתי מאוד עסוק באותם ימים, לא התעקשתי וזרמתי עם אמינות הסיפור".
איך הצלחת להערים על ידיעות אחרונות?
"זה היה ריאיון של חמש שעות, גידי מרון הגיע לראיין אותי בח'ירבה ברמלה. היה להם תנאי, הם רצו לראיין את החיה בסביבתה הטבעית, אז היינו צריכים ליצור הכל תוך לילה כי עד אז לא היו לשרוף אפילו מסכה וכפפות. הקפצנו את טליה שחר, חברה שלי שלמדה בשנקר, ותוך לילה יצרנו את המסכה והכפפות. הבאנו אפילו ילדים מאופקים כדי שכשהכתב יגיע עם המכונית, הם ירוצו אליו ויגידו לו, 'למי באת? לשרוף?'. הוא קיבל הצגה מדהימה".
הוא שאל את השאלות הנכונות?
"כן, והוא גם אמר בסוף הריאיון שהשרוף זה האדם המדהים ביותר שהוא פגש בימי חייו".
הרגשת על גג העולם?
"כשאתה יוצר משהו שהוא כמעט מבצע צבאי, אתה לא עוצר באמצע ואומר 'יש, הצלחתי'".
מי שעוד פגשה את השרוף הייתה הצלמת רלי אברהמי, שסיפרה בכתבה של נירון ב-2020: "המחזה של איש חבוש בכיסא גלגלים בחלל אקזוטי מאוד הלהיב מבחינה ויזואלית. זה היה מושך ומפתה. לרגע אחד לא חשבתי שמשהו כאן מריח לא טוב ופשוט נשאבתי לתוך האקזוטיקה".
שבוע אחרי פרסום אותה כתבה הגיע צינוביץ', עדיין במסכה, לתוכנית האירוח של יאיר לפיד – היום ראש האופוזיציה, ואז מנחה אחת מהתוכניות הפופולריות ביותר בטלוויזיה. "יאיר לפיד ידע את האמת יומיים לפני זה. שקלתי להביא איש שרוף שירים את המסכה במקומי, גם זה היה בארסנל. השרוף היה הפקה, קיבלתי אפילו שטח סטרילי באולפני הרצליה".
מה קרה בשבוע שבין הכתבה ובין החשיפה אצל יאיר לפיד?
"ביום ראשון התקשר אליי העיתונאי טל פרי ושאל אותי, 'חיים, יכול להיות שאתה השרוף?'. יום אחרי זה הוא פרסם את ההשערה הזו. היום אני יודע מאיפה זה יצא החוצה, אחד מאנשי הסוד שלי פלט את זה. בחמישי כבר הייתי מול יאיר לפיד".
החשיפה גררה ביקורת על האופן שבו התייחסה התקשורת לסיפור, ללא חשיבות לטיב התוכן וללא בדיקה עיתונאית מעמיקה כנדרש. האמינות של ידיעות אחרונות נפגעה, וצינוביץ' הואשם בכך שניצל את תחושות הקיפוח של המזרחים. "ידיעות אחרונות שחטו אותי בימים שאחרי זה, אבל מעבר לזה אף אחד לא נעלב", אומר צינוביץ'. "להפך, המזרחים היו הראשונים ששמחו. התגובה שהייתי שומע הכי הרבה היא, 'בוא'נה, איך דפקת את האשכנזים, את האליטה והתקשורת'. אף אחד לא כעס עליי. חמש השנים שאחרי החשיפה היו שנים מאוד עמוסות, הופעות בכל חור ובכל תוכנית".
במשך כמה זמן ידיעות אחרונות כעסו עלייך והחרימו אותך?
"סוג של עד היום".
אז היה לזה מחיר.
"לא כזה שאי אפשר לחיות איתו, אבל ברור שהיה לזה מחיר, ואני גם הבנתי את זה. פגעתי בהם. לפני חמש שנים עשינו ב'אולפן שישי' כתבה לרגל 20 שנה לשרוף וניסו לעשות מפגש ביני ובין גידי מרון, והוא סירב. כיבדתי את זה, ואם הוא היה מגיע, הייתי אומר לו שאני נורא מתנצל שהוא נקלע לסיטואציה. הוא נקלע לתוך מלחמה של אומן בתקשורת, שהוא אחד מהחיילים שלה. הייתי שמח לעשות קלוז'ר איתו ועם ידיעות".
מבחינת הציבור והקהל קיבלת אך ורק אהבה?
"לגמרי, לפעמים אפילו יותר מדי".
אני כמו כיפה אדומה, אוהב ללכת ביער ולחפש את הזאב
עכשיו, אחרי 25 שנה, הגיע הזמן הנכון מבחינתו של צינוביץ' לחזור עם פרויקט חדש של השרוף. השבוע יצא הסינגל הראשון מתוך הפרויקט, "יא משוגעת", ואלבום חדש בדרך. בשבוע שעבר הוא התארח בהופעה של רינת בר בהיכל מנורה, וכעת הוא מכוון להופעה גדולה משלו. "הרצון הוא קודם כל להחזיר לחיים את הסאונד של השרוף. הוא הוא החוליה החסרה בין שנות ה-90 לשנות ה-2000. אם בשנות ה-90 היו להקות רוק ובשנות ה-2000 התחיל המיינסטרים המזרחי, אז הוא מין יחידה מקשרת, הוא קצת רוק וקצת מזרחית, הוא הגשר שבין שתי התקופות".
אתה מייחס לו את המעבר הזה?
"לגמרי. זה לא היה מקרי, הבנתי שלשם זה הולך, שהשוליים של המוזיקה המזרחית הולכים להיות המיינסטרים. אני חושב שכל הפרויקטים שלי בעבר היו מאופיינים בראשוניות, השרוף בישר בעצם על עידן הריאליטי. היום נראה לנו ברור מאליו שבכל תוכנית בישול יהיו קודם כל סיפורים אנושיים, אבל אז זה לא היה ככה. השרוף הוכיח שאומנים יכולים להגיע ישירות לקהל, בלי מתווכים באמצע. תמיד הייתי אחד שהולך למקומות שרגל אדם עוד לא דרכה בהם, וכשאתה עושה דברים בפעם הראשונה, אתה גם מסתכן בלחטוף אש".
אתה מייחס לעצמך דברים מאוד גדולים שקרו במוזיקה ובתרבות הישראלית.
"הייתה לי יכולת לזהות אותם. אני 30 שנה בפרסום, מפיק, מביים ומלחין. אני אחראי, בצורה כזו או אחרת, להרבה ז'אנרים שנוצרו. פעם מישהו אמר לי שאני כמו כיפה אדומה, שאני אוהב ללכת ביער ולחפש את הזאב, את ההרפתקה הבאה".
העובדה שאומנים יכולים להגיע ישירות לקהל שלהם עשתה לדעתך טוב למוזיקה?
"זה נהיה קל יותר. כל אחד מוצא לעצמו את הביטוי ואת הקול שלו, אני בטוח שיש לזה מחירים ואני בטוח שזה סיזיפי ולא קל, אבל זה נקרא אבולוציה. זה כמו שתשאלי אם פעם, כשהיה לנו זנב, זה היה יותר או פחות טוב. יש דברים שקורים והם אבולוציוניים, אי אפשר לשפוט אותם לטוב או לרע. זה פשוט מה שקרה".
אתה מעריך את המוזיקה של הדור הצעיר היום?
"אני חושב שיש דברים מדהימים. גם העובדה שתם הקונספט של תקליט, שפעם היית חייב ליצור עשרה שירים וזה היה לוקח לך שנה-שנתיים – מדהימה. היום אחרי שיר אחד כבר רואים לאן קריירות מגיעות, גם כלכלית, וזה מדהים. יש גם הרבה יותר הערכה, פעם זה לא היה ככה. היו ביקורות נוראיות, היום לעיתונאים הצעירים יש המון פרגון".
אז השרוף היה תשובה לביקורת?
"השרוף היה אומן שרוצה להחזיר למערכת, לנקום בה, כי הוא הרגיש שנעשה לו עוול".
איזו מערכת? התקשורת?
"אני קראתי לזה 'השיטה', אז התקשורת היא חלק ממנה".
תעשיית המוזיקה?
"גם. שיטה, אמרתי לך, כל מה שקישר אז את האומן לקהל. מפיקים, אמרגנים, חברות תקליטים, רדיו, טלוויזיה".
מה רצית להגיד להם בעצם?
"אתם לא מבינים כלום מהחיים שלכם. פעם ירון לונדון אמר שחשפתי את ערוות התקשורת, ולא רק הוא. לומדים את זה כל שנה באקדמיה בכל פקולטה, לתקשורת, לשיווק, לפרסום".
במבחן הזמן, השרוף עשה לך יותר טוב או יותר רע?
"בסופו של דבר הוא עשה לי טוב. השרוף הראשון מכר 450 אלף עותקים. את זוכרת כמה תקליטים מכרו כאן 450 אלף עותקים? לא הרבה, אם בכלל. זה אחד התקליטים הכי נמכרים אי-פעם, ועובדה שעד היום, 25 שנה אחרי, אנחנו יושבים ומדברים על השרוף וזה עדיין אישיו. זו אבן דרך בתרבות הישראלית, אנשים לא שוכחים את הרגע שהורדתי את המסכה, זה רגע שהמדינה עצרה מלכת. השרוף היה משהו שקהלים מאוד גדולים הזדהו איתו, אנשים שהרגישו שהמערכת דפקה אותם, שהרגישו שרופים, כל אחד במקום שלו. אחרי שהורדתי את המסכה והשרוף התפוצץ, הייתי יורד כל יום מהבית עם סוללת מאבטחים כי מתחת לבית היו מחכים מאות אנשים שרק רצו חיבוק".
נהנית מזה?
"אני אשקר אם אגיד שלא. אני חושב שכל אומן רוצה להרגיש פעם בחיים שלו את המפץ הגדול. אין יום שעובר שלא מזכירים לי את זה. כל יום".
התקשורת למדה את הלקח לדעתך?
"התקשורת היום בנויה מכל כך הרבה רבדים שכל אחד מאמין למה שהוא בוחר להאמין, והיא גם מקום הרבה יותר רבגוני. זה הרבה פעמים משפיע גם על האמינות, בגלל שיש כזה ריבוי קולות".
היום אתה מעריך יותר את התקשורת?
"זה לא שלא הערכתי אז, פשוט הכרתי את נקודות החולשה שלה. לתקשורת יש צדדים טובים ורעים, יש לה תכונה די איומה של להמליך מלכים ואז לבעוט בהם, אבל התקשורת גם חושפת עוולות, וזה חשוב".
אני אבא שבא לגן, שר ועושה הצגות
לצד השינויים שחלו בחייו המקצועיים של צינוביץ' והמעבר אל מאחורי הקלעים, לא מעט גם השתנה בחייו האישיים. בתחילת שנות האלפיים הוא ניהל במשך שנתיים זוגיות מתוקשרת עם מורן אייזנשטיין, מהכוכבות הגדולות של אותה תקופה, ובשנת 2012 הוא נישא להודיה יריומין, מהנדסת שצעירה ממנו ב-21 שנה. בשנת 2019 נולדה לשניים בת, אליאנה. "האבהות שינתה אותי. קודם כל, הפסקתי לעשן בזכותה. הבנתי שפתאום יש לך מישהו שאתה רוצה לבלות איתו יותר, אז אתה לא יכול לשרוט אותה ולהיעלם לה פתאום באמצע החיים".
איזה אבא אתה?
"בבוקר אני עם הילדה, מכין אותה ולוקח אותה לגן. אני הולך לעיסוקיי ובארבע עוזב הכל, לוקח אותה ומבלה איתה עד שמונה בערך, שאשתי מגיעה מהעבודה. אני הולך איתה לחוגים ולכל מה שצריך, אחר הצהריים זה שלי ושלה, ובלילה אנחנו ישנים כפיות".
היית רוצה עוד ילדים?
"כן, ואם תשאלי אותי אם אני מצטער שלא עשיתי ילדים קודם, אז התשובה היא כן. אני ילד להורים גרושים עם טלנובלה משפחתית ובגלל זה תמיד פחדתי להביא ילדים לעולם. כשאליאנה הגיעה, היא הפכה לי את החיים".
היית ממליץ לה להיות חלק מתעשיית המוזיקה?
"גם אם אני אגיד לה לא, היא תהיה. היא מגיל מאוד צעיר אוהבת להופיע, עולה על כל במה שהיא רואה, שרה, רוקדת, היא כוכבת. אגב, היא חלק מההחלטה שלי לחזור לשרוף. היא רצתה שאחזור לשיר".
היא מכירה את הסיפור של השרוף?
"היא גדלה לתוך זה שאנשים עוצרים את אבא ברחוב ומכירים אותו. בהתחלה היא הייתה שואלת שאלות, ואז לאט-לאט היא הבינה. אני גם אבא שבא לגן, שר ועושה הצגות, אז היא מאוד גאה בזה. יום אחד היא באה ואמרה לי ולהודיה שהיא נורא רוצה שאחזור לשיר ולהופיע".
הודיה בעד?
"בטח, הודיה מאוד מעריכה את זה. הרבה שנים היה לה קשה שאני לא משחרר דברים החוצה. היא גם לא מרשה לי להסתפר, זה הקיק שלה. הייתי מאוד רוצה להסתפר, פעם התלתלים היו מפוארים, היום כבר לא, אבל בסדר, אני מקווה שעוד מעט זה יקרה".
בשונה מתקופת הזוגיות עם אייזנשטיין, אז כל פרט בחיי השניים זכה לסיקור תקשורתי נרחב, בשנים האחרונות שומר צינוביץ' על החיים הפרטיים שלו הרחק מעיני המצלמות. "אני מאוד שמח על הפרטיות שלי היום", הוא אומר. "בשנים הסוערות, זה הגיע למצב שבאחד מימי השישי היה אייטם רכילות שאמר, 'השבוע אין אייטם צינוביץ''. למדתי לברוח מלהיות שם".
אומנם אתה ומורן הייתם בכותרות כל הזמן, אבל היה נראה שנהניתם מזה.
"היינו אנשים אחרים, גם אני וגם היא. כשהיינו ביחד, פאוור קאפל, היה לי סבבה עם החשיפה, ואז הבנתי שזה לא עושה לי טוב. אתה גם מגיע לאיזה שובע מסוים, הלהבה הייתה חזקה כשהיינו ביחד וכשנפרדנו".
אתם הזנתם את זה, כולל תביעות הדדיות בבית המשפט.
"נכון, היה בית משפט והיו תביעות. לפעמים יש דברים שצריך להסדיר, אין מה לעשות, במיוחד כשאתה פותח עם בת הזוג שלך עסקים משותפים. אבל זה לא רק בגלל זה, כשאתה נמצא מתחת לזכוכית מגדלת הרבה פעמים אתה לא רוצה לעשות את זה, אבל כבר אין לך ברירה".
מורן ואתה עשיתם קלוז'ר?
"היינו בקשר קצת אחרי זה ונשארנו בטוב, אין בינינו משקעים. בשנתיים האחרונות היא עוסקת בגבר הנרקיסיסט שפגע בה והמון פעמים מתקשרים אליי ושואלים אם זה אני, וכמובן שלא. אולי זה הזמן להגיד את בפומבי, היא מספרת שהיא כבר הייתה עם ילדים בתקופת מערכת היחסים שלה עם הנרקיסיסט, אז תעשו את החשבון לבד".
אפרופו ריבים וויכוחים, פוליטיקה היא נושא שאתה מתבטא בו?
"כבר לא. התבטאתי בו פעם והפסקתי. די, אני משאיר לאנשים לריב את המריבות שלהם לבד. שהחטופים יחזרו, זה הכל. לא ימין ולא שמאל. מעבר לכך אני משאיר את הדעות שלי לעצמי".
אתה חושב שזמר צריך בכלל להתבטא פוליטית?
"בגלל שהתקופה הזאת כל כך קשה ומאתגרת אני חושב שכל זריקת קיסם למדורה הזאת מיותרת. אני לא פוחד להתבטא, אני פשוט באמת מאמין שלא צריך ללבות את האש. אם כבר, צריך לחבר אנשים, לא להפריד, ואני בוחר ביודעין שלא לעשות את זה".
לחשיפה של השרוף היו 36% רייטינג. לקח שנים לשבור את השיא הזה
אף שהשרוף נולד לדבריו מתוך רצון לנקום במערכת, צינוביץ' של שנת 2025 מגיע רך ומפויס יותר. "אין לי טענות היום כלפי תעשיית המוזיקה, בוודאי לא על הצעירה. שיתופי הפעולה של השרוף שייצאו בעתיד נעשו עם השמות הכי חזקים היום, בתחום והייתה התרגשות מאוד גדולה בכל פעם שנכנסתי לאולפן. אמרו לי, 'גדלנו עליך'".
אתה לא מפחד שלא תצליח לשחזר את ההצלחה?
"לא. קודם כל, איך אפשר לשחזר הצלחה של 450 אלף עותקים? אם אתה בגישה הזאת, אז אתה לא עושה יותר כלום. יצירה היא לא תחרות, ובגלל זה אני גם שונא תחרויות שירה, אני תמיד מרגיש עם זה לא בנוח".
הקול של השרוף נשמע אותו דבר היום?
"בטח, אני בן אדם עם אלף קולות בגרון".
הייתה לך פנטזיה להיות מבחינה מוזיקלית במקום אחר היום, שלא בהכרח מקשר אותך לעבר?
"אנחנו תמיד שואפים ליותר, אבל עשיתי משהו שנגע בכולם ומעט מאוד אומנים מצליחים להגיע לזה. אני לא צריך להציג את עצמי היום, לרגע החשיפה של השרוף היו 36% רייטינג, לקח שנים לשבור את השיא הזה. במקביל הגיע דור צעיר שיש לו את הכוכבים שלו ונורא קשה לשמור על עצמך לאורך השנים. כשאתה מבין את זה, אתה משחרר".
איך תיראה ההצלחה בפרויקט הזה מבחינתך?
"אני רוצה שאנשים יאהבו את זה. אני יכול להגיד שהצלחנו להגיע לאיזשהו תמהיל שמצד אחד מביא משהו חדש, אבל מצד שני גם נותן מקום לכל מי שמתגעגע ורוצה לחזור למשהו שכבר אין היום".
אתה מחכה לחזור לאור הזרקורים?
"שלא ייווצר הרושם שאני יושב במחשכים כל השנים כי זה לא המצב בכלל. אני כל יום באולפן ואני מקבל המון הערכה על כל מה שאני עושה, אז הכל בסדר. אני לא סובל מחוסר תשומת לב".
אתה חולם על מנורה?
"אין לי חלומות על משהו ספציפי. אני כן רוצה לחזור להופיע, ואני מחכה לזה".
אתה גאה בעצמך?
"בטח. השארתי חותם. עשיתי דברים מדהימים פה ואני מאוד גאה בהם".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מעוז דהאן | איפור: קרן אדרי | שיער: איתי שי | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: גלריה אירופה