יש מי שינסו בכוח להשוות את תמר ריילי לדודו פארוק או שפיטה, דמויות בעלות "אופי מזרחי" שעוררו סערה בעקבות טענות לניכוס תרבותי ולגזענות. "באתי להיות תמר סוף-סוף. אני לא יכולה להיות דמות, אין לי את זה. כל כולי על השולחן", מסבירה ריילי כשהיא נשאלת על ההשוואה המאולצת. במקרה שלא היה לכם חיבור לאינטרנט בחודשים האחרונים, "בחיבק", הלהיט של ריילי, התפוצץ בטיקטוק, ואחר כך הגיע גם המקום הראשון בהיטליסט – מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל. מסביב הורמו לא מעט גבות נוכח העובדה שמדובר באשכנזייה מקיבוץ בעמק יזרעאל ששרה שירי מזרחית.
ריילי מצדה מבהירה שאין לה חשש מביקורת או תגובות רעות. "אם יגידו, זה יהיה חלק מהחושך שמגיע יחד עם האור, והוא כנראה גם יגדיל את הטראפיק, הוא ייצור עניין, אנחנו נזרום איתו, נעוף עליו. אני עפה על התגובות הרעות, זה מהמם".
איך באמת הגיבו בקיבוץ?
"הם מאוהבים בשיר ובז'אנר. בסוף בכל אחד יש את הישראליות הזאת, אנשים עוצרים את ההורים שלי בחדר אוכל ומחמיאים. אני קצת שוקלת מילים כי אנשים בקיבוץ יקראו את הריאיון הזה ויש לי כל כך הרבה להגיד עליו, הוא חלק בלתי נפרד מכל הדבר הזה, מכל מה שקורה עכשיו וגם קרה לפני זה".
את שוקלת מילים כי אלה דברים רעים?
"אלה עובדות. הקיבוץ הוא משפחה אחת גדולה של אלף איש, וכל המשפחה השלמה הזאת הולכת לקרוא מה אמרה האחות. זאת התחושה, אבל אני יכולה להגיד שחששתי מאוד והרגשתי חוסר תמיכה בהתחלה מהכיוון הזה, מהמקום שממנו באתי".
הייתי ילדה שבסך הכל רצתה להגשים חלום
כמו שניתן להבין, הילדות של ריילי (ריילינגר במקור, 26) בקיבוץ הזורע הייתה לא פשוטה. מבית הספר היא פרשה כי לא הצליחו להכיל אותה ("הייתי ליצן מוחלט, המורות היו מאוהבות בי, אבל הן היו נותנות לי חיבוק ומבקשות ממני לצאת כי הן צריכות ללמד"). את הבגרויות היא סיימה לבד במסלול אקסטרני, ואז הגיע מעבר חד לתל אביב בגיל 17, שם היא גרה עד היום. היא קמה יום אחד ונסעה בלי להודיע לאף אחד כשהיא מבריזה מהעבודה ברפת ("זה גם לא סבבה, כי אז העטינים יכולים להתפוצץ"). ההורים בהתחלה דאגו וכעסו, אבל בהמשך תמכו ועזרו לה למצוא דירה.
"לא הרגשתי רצויה ב-100% אף פעם, הרגשתי פגומה. קודם כל הייתי מפוצצת ADHD, זה לא היה מנותב בכלל והחיים בקיבוץ הם ממש קלישאה. הלכתי יחפה ליער כל יום אחרי הגן, היינו חבורה של מופרעים, היו כותבים עלינו בעיתון הקיבוצי אחרי ששרפנו בקבוקים. הייתי ממש של השכונות, רק בקיבוץ".
ריילי התחברה לצד המוזיקלי שלה מגיל צעיר, אבל גם כאן נתקלה בהתנגדות מהסביבה. "במקהלה אמרו לי 'תעשי כאילו את שרה' כי הייתי ילדה צרודה, היו לי פוליפים, יבלות על מיתרי הקול שגרמו לזה שהייתי מדברת מהגרון ולא מהסרעפת. המורה העמידה אותי מאחור, 'כי את צרודה, וזה יכול להישמע כמו זיוף כשאת במקהלה. אין הרמוניה'. עבדתי על זה שנים בפיתוח קול ועם קלינאי תקשורת".
כשהגיעה לעיר חלמה להשתלב בענף המסעדנות, אבל אחרי חודש של עבודה קשה בשעות מטורפות ובשכר נמוך, הבינה שזה לא בשבילה. במקום זה, היא התחילה לעבוד בשתי עבודות במקביל – כברמנית בלילות ומלצרית חוף בימים, וכך היא חסכה סכום גדול של כסף. את הכסף הזה היא השקיעה רק השנה במוזיקה, אחרי שהחליטה שזה להיות או לחדול, למרות שהסביבה המשיכה לטפטף לה שזה לא ריאלי ושעוד רגע היא כבר חוזרת לקיבוץ. עד שהיא הגיעה להבנה הזו, עברו עליה חמש שנים קשות, רצופות אירועים טראומטיים.
"הייתי מסתובבת לבד בין אולפנים בכל רחבי הארץ באוטובוסים, טרמפים ורכבות. הייתי נוסעת לדרום ובאותו יום כבר חוזרת בשעות לא שעות ממקומות נידחים, כולל באמצע הלילה. חייתי באמונה שלמה שבסוף זה ישתלם, אבל וואלה, הייתי לבד וחוויתי כל מיני סיטואציות לא נעימות עם מפיקים".
מה זה אומר?
"היה אחד שכתב לי 'היי, ממש אשמח לעבוד על איזו סקיצה' ונסעתי ברחבי הארץ לבד באוטובוסים, הגעתי לאיזה חור והבנתי מה הסיבה האמיתית שבאתי לאולפן. וזה קרה מלא פעמים".
מה עשית כשהבנת מה הסיבה האמיתית?
"לפעמים הייתי מוותרת על עצמי בסיטואציה כדי לקבל את מה שאני רוצה. אולי ככה אני אוכל לקבל שיר".
נשמע כאילו אנחנו ב-1995 ולא ב-2025, אחרי מהפכת MeToo.
"התעשייה הזאת, כל מה שאתה חושב עליה, אז בעולמות של הכוח זה קורה יותר. הייתי ילדה שרצתה להגשים את החלום שלה ונתתי את התחושה שזה בסדר. הבנתי שמנסים להתחיל איתי ושזה מה שהם רוצים".
היו סיטואציות קיצוניות?
"כן, הייתה סיטואציה אחת משמעותית מאוד של מישהו מאוד מפורסם מהתעשייה. הוא ממש פעל באיזושהי...", ריילי לוקחת כמה שניות לחשוב אם להמשיך את המשפט, ואז אומרת: "על הזין שלי, זה בכלל לא הסיפור שמגדיר אותי. הוא פשוט שלף את הבולבול שלו ואמר: 'את רוצה שנמשיך את הסשן? אז תמצצי לי'".
מה עשית באותו רגע?
"הייתי בהלם, התחלתי לבכות וברחתי מהאולפן. באותו יום הוא חסם אותי ולא שלח לי את השיר שהוא עשה לי".
זה מישהו שכולנו מכירים?
"זה מישהו מהחזקים, ממש מהחזקים, שמאוד משפיע עד היום על התעשייה, אבל אמרתי, 'מה, אני אהרוס לו את הקריירה?'. כן, זאת הייתה הזיה. כל כך לא האמנתי בעצמי שכל הזמן האשמתי את עצמי בסיטואציות. תמיד הייתי ילדה כזאת עליזה עם סקס-אפיל, הורמונלית, אז שידרתי כנראה, פלטתי הורמונים כמו שאומרים".
את יודעת, גם אם 'פלטת הורמונים' זאת לא סיבה להתנהג ככה.
"תמיד לאנשים מבוגרים בסיטואציות איתי היה רצון לנצל אותי. זה חלק בלתי נפרד ממי שאני היום ומהמסע שלי. בגלל זה כשאומרים, או שלמישהו עובר בראש, שאני טרנד חולף – אז התשובה היא לא, אני עבדתי קשה ואני באתי לעבוד. מהרגע הראשון, אני באתי לעבוד בכל מחיר אשכרה".
אחרי שהשיר יצא ונהיה להיט, אותו מפיק התחיל לחשוש פתאום שהפכת למפורסמת?
"אני בטוחה".
ואין לך איזשהו רצון שהוא ישלם על זה?
"לא, כי אני עד היום באיזשהו מקום מרגישה שרגע, אולי זו גם הייתה אשמתי שנתתי לזה לקרות. ושוב, הסיטואציה הזאת שלי היא זיכרון, אני לא יכולה להתעמת מול אף אחד. אני אגיע לבית המשפט, הוא ישאל 'איך זה קרה?', ונראה לך שאני זוכרת איך זה קרה? אני פשוט זוכרת את עצמי קופאת ובהלם. בהלם, לא זוכרת אפילו אם ברחתי או נגעתי".
נשמע קשה.
"זה אפילו לא הצ'יפס של הצ'יפס. אתה יודע כמה עברתי?".
היום אני בתשובה אחרי הרבה סימני שאלה
צמד המילים "אנרגיה" ו"רוח" מסמל כנראה יותר מהכל את האופי הנזיל של תמר, כאילו יש משהו ששומר אותה מרחפת מעל הרצפה בכמה סנטימטרים. מספיק קרוב בשביל להבין מה קורה סביבה, אבל מספיק רחוק בשביל לחיות בעולם משלה. רוחניקית אבל מזן חדש, כזו שגם יודעת לסלסל, להתחבר לשכונה – וגם לדת. למרות שגדלה בבית אתאיסטי, בשנים האחרונות ריילי מתחזקת, גם אם עדיין קשה לה להגדיר את עצמה ככה. התהליך הזה החל לפני שלוש שנים, אז נחשפה לסרטון של הרב יגאל כהן ששלחה לה אמה.
המשפחה שלך דתית?
"לא, אבל אבא שלי הוא אדם מאמין, פשוט לא במובן הקלאסי של המילה. הוא קיבוצניק שגדל עם ערכים, צדיק שנולד עם תשובה. מה זה תשובה? תשובה זה מצפון. המצפון שלו כל כך טהור, הוא מהאנשים האלה שאתה אומר וואו, אין בו טיפת רוע, הוא לא מסוגל להיות רע. הכל אצלו ישר. הוא תמיד אמר לי, 'אל תשקרי, אל תסכסכי'. כל זה בלי שום תשובה ושום נעליים, הוא פשוט נולד ככה. זכיתי להתחנך על ידי אבא כזה, אבל הוא ממש לא כיוון אותי לאמונה".
אז איך אמא שלך שלחה לך סרטון כזה?
"בצד של אמא שלי במשפחה יש יותר אנשים דתיים והיא שומרת מסורת. היא תמיד הייתה עוף מוזר במשפחה, היא תמיד הייתה צמה ביום כיפור והולכת לבית כנסת בעיר ליד כי אין לנו בית כנסת בקיבוץ, ואף פעם לא הבנתי את זה, זה נראה לי חריג. הייתי הולכת איתה לחתונות של הצד שלה בבני ברק, נתניה וכאלה".
היום את מגדירה את עצמך כאדם דתי?
"אני בן אדם שיש לו תשובה, זו ההגדרה".
את אומרת את זה כאילו זה משהו ברור וקונקרטי, אבל מה זה אומר?
"כמו שאומרים 'חזרתי בתשובה', היום אני בתשובה אחרי הרבה סימני שאלה, סימני שאלה עצומים על החיים האלה. היו לי שאלות כמו 'למה אני בחיים האלה אם כל כך עצוב בהם?', זה היה חלק מהדיכאון שהיום אני ממש לא מגדירה כדיכאון, אלא כתיקון, התגלות. נולדתי מחדש בשנייה ששמעתי את הרב יגאל כהן אומר ש'הכל מדויק'. פתאום הרגשתי שנפתחו השמיים, הייתה לי הארה, אור גדול ירד עליי. ביום הזה גם נגמר הדיכאון, יצאתי לחופש. הרגשתי שיש בתוכי כדור של אור, הסתובבתי עם זה ברחובות ואמרתי, 'שמעתם על אלוהים?'. אתה יודע מה זה לגלות את זה באמצע החיים? לקלוט שיש מישהו שאשכרה מכוון את זה? פתאום נפלו לי אסימונים של חיים שלמים, קלטתי שכל זה קרה כדי שאני אגלה את עצמי מחדש. זה היה חשבון נפש אחד גדול על חיים שלמים".
את שומרת שבת?
"לא, אני לא שומרת שבת, ואני מאוד 'דתי לפי דעתי', כי אני כל כך לא משם שזה עדיין זר לי, אני לומדת את זה. היום אני כל היום בתפילות, אני לא יכולה שלא לפתוח את הבוקר עם 'מודה אני'".
תפילות של עצמך או כמו שנהוג, לפי הספר?
"אני קוראת, יש לי סידור עם השם שלי".
את מנסה להעביר את האמונה שלך הלאה, לאנשים אחרים?
"לא, אני לא רוצה לכפות כלום על אף אחד, זה לא נכון בעיניי. בהתחלה של הדבר הזה כל הזמן ניסיתי להחזיר אנשים בתשובה, להגיד 'הכל מדויק', 'זה קורה לך עכשיו כי אתה לא רואה מה הולך להגיע, אבל הולך להגיע משהו', ועם הזמן הבנתי שלכל אחד יש את המסע שלו להבין את זה עם עצמו ואני לא צריכה להתערב".
זו פעם ראשונה שאני פותחת את הפצעים
אחרי שנים לבד, היום ריילי נמצאת בתחילתה של מערכת יחסים עם אור קודאי, מוזיקאי ומפיק שהיה שותף ליצירת הלהיט "בחיבק". ההתאהבות הטרייה רק עוזרת לתחושת הריחוף הטבעית שלה, ומעניין לגלות שמדובר דווקא באותו אדם שעזר לה ליצור את השיר עם השורה הקליטה, "עד היום עוד לא הגיע גבר ששווה אותי".
"זה הכי טרי בעולם, אני בהלם שאני בכלל מספרת את זה. זה נבנה במשך חצי שנה. איך אמר לי רב אחד? 'אני מאחל לכם שזה לא יהיה קשר מסטיק שלועסים וזורקים'. רגע, איך לא כתבתי את זה בשיר? איזה באסה".
הבנת למה הוא התכוון?
"שזה יהיה קשר מורכב ומאוזן, קשר איטי, שנבנה לאט. אני מגיעה אליו ממקום מתוקן, ואנחנו כל היום מתקנים אחד את השני עם תקשורת מטורפת. זו פעם ראשונה שאני פותחת את הפצעים שלא פתחתי מעולם".
למה לא פתחת?
"לא כי לא רציתי, כי פשוט עם הזמן הם הלכו ודעכו. לא הייתה לי סיבה לפתוח אותם כי לא הייתה לי זוגיות, היה לי רק רצון לא להיפגע. עכשיו אני ממש זוכה לפתוח את הפצעים האלה ולעבוד עליהם. אם אני מרגישה דחויה באיזושהי סיטואציה, אז אני ממש אומרת לו, 'טוב, שתדע שכרגע האוטומט שלי זה שאני מרגישה דחויה, אני נסגרת', והוא אומר לי, 'אוקיי, בואי נדבר על זה שנייה'. משהו מדהים".
ריילי אומרת שבזמן שהם עבדו על השיר כמעט לא קרה ביניהם כלום פרט לנשיקה אחת "אסורה" שהתרחשה אחרי סשן של עשר שעות באולפן. קצת לפני שהשיר יצא, היא הגיעה אליו לבד, הפעם בלי הצוות שלה, ואז הכל נפתח. "סוף-סוף יכולנו רגע לדבר, לפרוק את מה שהרגשנו במשך כל החודשים האחרונים. שמרתי את זה בבטן וזה היה פשוט סיוט. היינו כמו ילדים בבית ספר שמתביישים, שנינו היינו חסומים רגשית".
מאיפה הגיעה החסימה הזאת?
"במשך חמש שנים לא הצלחתי לחשוב אפילו על לפתח משהו. כל השירים שהולכים לצאת עכשיו הם הסיפור של השנים האלה, שלא היה גבר ששווה אותי, הייאוש מתוך הדבר הזה, השריטות והפצעים. קיבלתי את הזכות לעבור ריפוי עם מישהו שגם בדיוק עובר ריפוי בעצמו. שנינו הורדנו את כל המסכות והמגננות, אבל זה לקח זמן. ברגע מסוים אמרתי לו, 'למה שאני אהיה איתך אם במשך כל החצי שנה הזאת לא שמת עליי?', והוא הסביר לי שהוא רצה, שזה היה מהרגע הראשון גם אצלו, אבל הוא פחד להיפגע. בכלל, אני חושבת שהדור שלנו מסתובב בעולם ופועל מתוך השריטות שלו. דור הטינדר".
השיר הבא שלה, שייצא השבוע, נקרא "מילה של גבר", וגם הוא מתאר את מערכות היחסים הרעילות שחוותה לאורך השנים. "זה נכתב באווירת סוג-של בגידה, סוג-של. וואו, כשאני מדברת על זה עולה לי. זה מישהו שהבטיח לי ארמונות וכל כך אהבתי אותו, אבל הוא כל הזמן השלה אותי עם אמירות כמו 'מתוקה שלי, יפה שלי', בזמן שלא באמת עניינתי אותו. הוא מרח אותי בכל קנה מידה אפשרי ואני האמנתי לו, כי הייתי מאוהבת. חשבתי שזה יכול להגיע למשהו, וכל פעם מחדש הוא היה מוכיח שאין לו מילה של גבר".
אז למה דווקא "בגידה"?
"זו הייתה ממש החוויה, הייתי נשארת עם הבגדים מהעבודה, היפים, המגונדרים, השקעתי בבוקר בידיעה שבערב אני אפגוש אותו ולא מורידה איפור, וכל אישה תזדהה איתי שזה סיוט לא להוריד איפור. הייתי מגיעה הביתה ונשארת ככה כדי להרשים אותו, והוא פשוט לא היה מגיע. הטקסט יצא לי מהלב, פשוט כתבתי".
יש לחץ להוציא עוד שיר אחרי ההצלחה הענקית של "בחיבק"? השבוע הוא שוב חזר להיות המקום הראשון בהיטליסט. מה מרגישים לפני השיר השני?
"אני אשקר אם אגיד שאין ציפייה, יש גם הרבה אנשים שמוצאים את עצמם כותבים לי דברים כמו 'את חייבת עכשיו להוציא שיר, את חייבת לנצל את זה שהשטח חם'. לא אחד, לא שניים, עשרות שאני לא מכירה בכלל, ואני לא אשקר, זה מלחיץ. כל אחד חושב לא רק שהוא יכול, אלא שהוא חייב לייעץ לי, שזה המומנט שלו להציל לי את החיים".
מה עבר עליך מאז שהשיר יצא? מה השתנה מבחינתך?
"הדבר היחיד שזה השתנה זה שיש לי איזושהי נחת פנימית, שאני לא צריכה יותר להוכיח את עצמי".
זהו? הרגשת שהוכחת את עצמך?
"בדברים הקטנים. כל החיים כשאני נכנסת לחדר, אני מרגישה שיש לי מה להוכיח. כשאני פוגשת משפחה של בן זוג חדש חשוב לי להראות שאני טובה בשבילו, שכדאי להם שאני אשאר שם. בראיון עבודה, בדייט, זה תמיד להוכיח, להוכיח, להוכיח. חד-משמעית תמיד הרגשתי לא מספיק טובה, ועכשיו כשאני מגיעה למקום חדש, גם אם לא יודעים בו בכלל על 'בחיבק', הפנימי שלי חווה את התחושה ש'אני תמר, וזה מספיק'".
בזמן שבמציאות היא רק מוציאה את השיר השני שלה, בראש ריילי כבר רואה קדימה. היא מבלה כל יום שעות ארוכות באולפן, מעבדת את החוויות שצברה למוזיקה ומתכננת את הצעדים הבאים. "הוויז'ן הוא, ואני מרשה לעצמי לחלום, ביונסה. זה סדר הגודל. חו"ל, כל העולם, עצום, מיליונים".
את חושבת שאת מסוגלת לזה?
"זה יקרה, זה כבר קרה בדמיוני, אבל חשוב לי שזה לא יתפרש כחוסר צניעות, או כמו שהרבה אנשים אומרים לי, 'תיזהרי משיגעון גדלות'. לא. מהיום שנולדתי יש לי תחושה חזקה שיש לי איזשהו תפקיד בעולם הזה, אבל לא רק תפקיד, יש לי רצון, ממש בא לי להפיץ כמה שיותר אור. אז אם אפשר לכולם, למה לעשות רק לחלק? לכולם מבחינתי זה לכל האנושות, לכל העולם".
ואת מאמינה ב-100% שתגיעי לרמה של ביונסה?
"מה פתאום, מי אני מול ביונסה? אבל שאלת על אג'נדה וחזון אז עולה לי ביונסה, לא פארק הירקון. למה לחשוב רק על סלייס אחד בפיצה?".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: כנרת מנור | איפור: אלכס סיבקוב | שיער: אדיר אמרגי | הפקה: טל פוליטי