גם בגיל 21 אגם בוחבוט יודעת שהיא לנצח תהיה חקוקה בזיכרון הקולקטיבי בתור הילדה הקטנה והמרגשת שזכתה בעונה השנייה של "בית ספר למוסיקה". היא לא מנסה להתנער מזה, היא פשוט ממשיכה לצמוח, ועכשיו היא עושה עוד צעד קדימה. בפעם הראשונה היא כותבת את השירים שלה בעצמה. "בשנה האחרונה הכתיבה הפכה לחלק בלתי נפרד ממני. ממש חיכיתי שזה יקרה, ידעתי שיש לי מה להגיד על אהבה וביטחון עצמי, על דברים שאני מרגישה. הייתי יושבת באולפן ולא מבינה למה אני לא מצליחה להגיד את זה".
לא סתם אנשים כותבים למגירה, זו חשיפה שדורשת אומץ וביטחון, להגיד שיש לך מה להגיד.
"עברתי עם זה תהליך. היה לי סשן כתיבה לפני ארבע שנים עם ג'ורדי ורון ביטון, בכלל לא ידעתי מה זה סשן. הייתי רגילה לבוא לאולפן, לבצע את השיר וללכת הביתה, והם שאלו אותי מה בא לי להגיד. אמרתי להם שאני לא יודעת, אז הם ישבו וכתבו בשבילי. מצאתי את עצמי יושבת שם על הספה, סותמת, לא מצליחה להוציא מילה מהפה, גם מחוסר ידע וגם מחוסר ביטחון. הם שאלו אותי מלא שאלות והרגשתי שכל דבר שאמרתי היה לא מספיק טוב. אמרתי לעצמי, 'יואו, איזה פדיחות'".
איך צברת ביטחון?
"הבנתי שלא הכל חייב לקרות מהר, ושמותר לי לקחת את הזמן ולהבין קודם מה אני רוצה להגיד, אילו מקומות אני רוצה לפתוח ואיזה לא. הבנתי גם שאין לי במה להתבייש, ואם אני לא מבינה משהו, אני יכולה לשאול. זה בכלל לא קשור לאנשים אחרים, אני שופטת את עצמי בראש קודם. אני אומרת לעצמי, 'אל תגידי את זה, שלא יחשבו שאת לא מספיק טובה או לא מספיק מוכשרת'. בסופו של דבר את מבינה שאין במה להתבייש, וגם אם זה יהיה מכוער או דבילי, העיקר שניסית".
אני מניחה שזה מורכב, בטח מול יוצרים מוכשרים ובעלי ניסיון, ועל אחת כמה וכמה כשאת מגיעה עם המטען הזה, של "אני הילדה הקטנה".
"אני מרגישה שאני צריכה לספק את הסחורה כדי שאנשים יבינו שאני לא אותה ילדה קטנה וחמודה שאין לה מה להגיד ושאנשים אומרים לה מה לעשות. הקטע הוא שמעולם לא הייתי כזאת, תמיד עשיתי מה שרציתי, החלטתי מה ללבוש ומה לשיר, אבל אצלי במוח אני צריכה להוכיח שאני לא רק זאת מ'בית ספר למוסיקה'. אין מה לעשות, זה הסיפור שלי. אני שמחה על זה, כי זה עוזר לי לצאת מאזור הנוחות ולהפוך לגרסה הכי טובה של עצמי".
היום הפסקתי לפחד מאוכל
ממרומי גובה מטר ושמונים, בוחבוט מסתכלת בפיקחות ובבהירות על הדרך שעברה מאז התפרסמה לראשונה בשנת 2013. לצד העשייה המוזיקלית, הדרך הזו כללה לא מעט עיסוק במראה החיצוני ובמשקל, מה שעיצב במידה רבה את ההתבגרות שלה, שקרתה לעיני המצלמות. "התגובות זה משהו שצילק אותי. מאז שאני בת 9 אנשים מרגישים בנוח לבקר כל פיפס קטן שמשתנה בי. גבהתי, פתאום נהיו לי פצעים. אלה דברים הגיוניים שכל נערה עוברת, אבל בגלל שאצלי זה קרה מול כל כך הרבה אנשים, הייתה לי אקסטרה ביקורת עצמית, אקסטרה חוסר ביטחון. היום כשזה התאזן אני מבינה כמה חשוב לדבר על זה, גם אם זה לא נוח לי, כי חשוב שאחרות יבינו שהן לא לבד. אגב לדבר על זה, עוזר גם לי".
התגובות גרמו לך לשנות משהו בעצמך?
"כן, את מאמינה למה שאת קוראת. זה משהו שהייתי מתעסקת בו כל יום, מה אני מכניסה לגוף. רק היום, אחרי שנים של התעסקות באוכל ובספורט, כשאני נעזרת באיש מקצוע, הפסקתי לפחד מאוכל. הוא עזר לי להבין שגם אם אני אוכלת שוקולד, המבורגר או פיצה, זה לא יהרוג אותי, וזה בסדר גמור. במימונה נגיד אכלתי שתי מופלטות וספינג' ובקלות יכולתי להגיד, 'יום למחרת אני לא אוכל, אני אקזז'. לא, זה לא הגיוני לחשוב ככה, ולמזלי יש איתי מישהו שמזכיר לי שהגוף שלי צריך אוכל, זה דבר בסיסי של בני אדם. הליווי שלו תורם לי לנפש, אני מאושרת שיש מישהו שמכוון אותי, שנותן לי את היכולת להיות במערכת יחסים בריאה עם אוכל".
היום אפשר להגיד שאת אוהבת את עצמך?
"זה תהליך. חשוב לי להגיד שגם אני לפעמים מרגישה מכוערת, שמנה, לא יפה. אני לא מבינה איך אומרים לי שאני יפה, אני לא רואה את זה בי, לא יודעת מה רואים בי. אני גם ילדה שהיה לה אקנה, ולהיות סביב הדבר הזה, שמאפרים ומצלמים אותך וכל הזמן צריך להיראות טוב, זה מעייף. לפעמים אני קמה בבוקר ולא בא לי להסתכל במראה. אני מסתכלת ומתבאסת, אני לא אוהבת".
מה חשבת על זה שאנה זק העלתה תמונה של הפנים שלה בהתפרצות אקנה?
"זה מדהים, בשיא הכנות, אין לי אומץ להעלות משהו כזה. זה לא מובן מאליו בכלל. עבורי זה חוסר הביטחון הכי גדול, וכשהיא עושה את זה ומראה לבנות, 'גם לי יש', זה מדהים. כל הכבוד לה. אני יכולה להבין את האחריות שיש לנו בדבר, אבל מנגד, אני יכולה להגיד שזה קשה לי".
המחשבות האלה משפיעות גם על העשייה המוזיקלית שלך?
"בטח, בהרבה סיטואציות, אני כל הזמן בעבודה על זה. כשאת בקדמת הבמה את הכי חשופה שיש וכל מחשבה יכולה להסיח את דעתך, זה יכול להיות גם בגד שלבשתי ולא הרגשתי איתו בנוח, אני רק חושבת איך הבגד נראה ואיך אני צריכה להתנהל איתו. זה לוקח אותי למקום של הילד שהתפרץ לבמה, כשאני עולה לבמה היום אני מחפשת בעיניים אנשים פוטנציאליים שזה עלול לקרות גם איתם ואני מתחילה לחשב, אולי עדיף שאני אעלה עם קוקו ולא עם שיער פזור. המחשבות האלה משפיעות על ההופעה".
התקרית שבוחבוט מדברת עליה התרחשה לפני שנה, במהלך הופעה בבאר טוביה. מעריץ קפץ לבמה בניסיון לחבק אותה, נהדף בידי מאבטח שהיה על המשמר, אחז בשערה ומשך אותה למטה. "זה קרה בשניות, בכלל לא הבנתי מה קרה", נזכרת בוחבוט בתקרית, "זה מסוכן, זה לא נעים וזה גם מביך. אני אישה, הייתי שם עם חולצת בטן, פחדתי שאולי ראו לי משהו. השיער שלי ברגע יכול היה להיתפס במאוורר, הילד יכול היה ליפול מהבמה, אני נפלתי על הגב. ברוך השם זה לא הסתיים בנזק ואלה היו רק כמה שערות שנתלשו, אבל אנשים חייבים להבין שזה מסוכן. זה לא מגניב, זה לא מצחיק. אני מצטלמת אחרי ההופעה עם מי שרוצה ומקדישה את מלוא תשומת הלב לכל אחד".
אף אחד לא גילה אותי
אירוע משמעותי בתהליך ההתבגרות המקצועית של בוחבוט אירע בשנת 2023, בפרידה המתוקשרת ממי שניהל אותה לאורך שנים, המנטור שלה מתחילת הדרך, משה פרץ. הפרידה המקצועית הייתה גם פרידה מאותו סמל של "הילדה".
"זה חלק מהחיים, מהדרך שלי. כל דבר שקורה לי משפיע עליי, וכמובן שגם זה שעזבתי את משה, שהיה חלק בלתי נפרד ממני, מאוד השפיע עליי. זה קרה כשהייתי בת 19, בצבא. הייתה לי תקופה מאוד קשה עם הדבר הזה, לקח לי שנים להגיע לזה, זו לא החלטה של רגע. זה היה עצוב ומצד שני אני גם שמחה על זה, כי היום אני במקום טוב מאוד ואני מאושרת מהצוות שלצדי, לא הייתי מגיעה למקום הזה אחרת. צריך להבין שאין מה לעשות, יהיו לפעמים דברים פחות טובים ופחות כיפיים".
איך זה התקבל?
"אנשים מאוד התעצבנו, ואני יכולה להבין אותם. אני ומשה היינו סיפור אהבה, הזמר הגדול שגילה את הילדה הקטנה מ'בית ספר למוסיקה', והיה לאנשים קשה לקבל את זה, אמרו עליי שאני כפוית טובה. בסוף להצלחה יש הרבה הורים וכולם רוצים להיות שותפים, ברור שהוא שותף, אבל מי שהחליטה ללכת לתוכנית, שרה שם ועשתה עבודה, זאת אני. אף אחד לא גילה אותי, אז להגיד עליי שאני כפוית טובה, זה כל כך לא נכון. צריך להבין שיש דברים שנגמרים. גם לי זה עצוב, אבל הגענו לעמק השווה".
היום יש ביניכם קשר?
"כלום. אבל אולי יהיה בעתיד, לכי תדעי".
נולדתי לגעת לאנשים בלבבות
החשיפה מילדות, הפרידה מהמנטור, הביקורות. כל אלה לא משתווים להתבגרות שהמלחמה דרשה מבוחבוט ומהדור שלה, כששניים מחבריה, התאומים גלי וזיו ברמן, שאותם הכירה כתאורנים בפסטיגל, נחטפו מכפר עזה ב-7 באוקטובר. "זה הזוי שהם עדיין שם", היא אומרת בדמעות, "גלי וזיו הם אנשים שאי אפשר להתעלם מהם, הם אנשים שיש מעליהם אור. הצחוק, השמחה, הסתלבט שלהם, זה מידבק וזה היה חלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו בפסטיגל. היום אני חלק בלתי נפרד מהמאבק להחזרתם ואני בקשר עם המשפחה והחברים, כל דבר שהם מבקשים וצריכים, אני מיד שם איתם. זה הזוי שהם עדיין נמצאים שם, הם ועוד 57 חטופים. אני לא יודעת איך לדבר על זה בכלל".
איך זה להיות צעירה במדינה הזאת?
"אי אפשר להתעלם מזה שקשה פה. אני סומכת רק על אחד, בורא עולם. הדבר היחיד שמחזיק אותי זה האמונה שהכל יהיה בסדר, אני באמת מאמינה שיכול להיות כאן עתיד טוב, אבל זה יכול לקרות רק כשהחטופים יחזרו וכשנבין שבאמת יש על מי לסמוך פה, שאם יקרה משהו נדע שיבואו להציל אותנו. זה הדבר הכי חשוב. יותר מכל דבר אחר, גלי, זיו וכל מי שנמצא שם חייבים לחזור, וחייבים להציל אותם כמה שיותר מהר. דיברתי עם אמא שלהם והיא אמרה לי, 'בעזרת השם, במסיבת החזרה שלהם את תשירי להם'. כשהיא אומרת את זה, אפשר ממש לדמיין את זה".
בתחילת המלחמה בוחבוט עדיין הייתה חיילת, וכעבור כמה חודשים, היא הפכה לשיאנית המופיעות במלחמות ישראל. "הייתי מופיעה חמש פעמים ביום, עשיתי 80 הופעות בארבעה חודשים והופעתי בכל מקום. אם זה היה תלוי רק בי, היה לוקח לי הרבה יותר זמן להצליח לצאת מהבית ומהחרדה שנכנסתי אליה. המלחמה מאוד השפיעה עליי, אני ילדה מבאר שבע, כל רעש קטן מקפיץ אותי, אני נועלת את הדלת 20 פעם. הצבא הציל אותי מזה כי אין לך ברירה, את חייבת להרים את הראש ולהיות במצב של נתינה. אני מודה על זה שהייתה לי הזכות לעשות את זה, זה אחד הדברים הכי מרגשים ומשמעותיים שקרו לי. בכל התקופה החשוכה והעצובה הזאת, הייתי רגע של אור בשביל כל כך הרבה חיילים ומפונים".
כשעושים 80 הופעות בהתנדבות, יש תסכול מאובדן פרנסה?
"מה פתאום. גם אם לא הייתי חיילת, זה מה שהייתי עושה, אין שום ציפייה לתגמול. התגמול שלי זה ללבוש מדים ולנסוע בין בסיסים. בהתחלה לא הבנתי למה בכלל רוצים שאבוא, החיילים יצאו מסבב לחימה, מה הקשר שאני אשיר להם 'טרנטולה'? היינו עושים הופעות אקוסטיות עם גיטרה, ואז הייתה אמא שאמרה לי, 'אנחנו מספיק עצובים, בא לנו שתרימי לנו'".
ובהחלט הרמת, את ושחר טבוך הוצאתם את "נאדי באדי", שיר קצבי ומרים בתקופה מאוד לא פשוטה. הייתם הראשונים שהעזו להוציא שיר פופ מרים.
"התלבטתי אם זה מתאים. חשבתי בהתחלה שזה לא נעים, זה לא יפה, אין לזה צורה כי זה שיר של הרמות ושמחה בתקופה הכי עצובה וחשוכה, ולמי בכלל בא לרקוד עכשיו. חברים שהכירו את השיר ממש ביקשו שנוציא אותו והתחילו להעביר אותו ביניהם עד שאמרנו – נוציא, ומה שיהיה יהיה. מה שהשיר הזה עשה, זה מטורף. אני מרגישה שהוא היה צריך לצאת כדי לתת נקודה של אור בתקופה הזאת לילדים, לנערות, לחיילים. כמות הסרטונים שקיבלנו מחיילים היא לא נורמלית. ברגע הזה אמרתי לעצמי שאולי לא כל כך נורא פה, שיש עוד תקווה לשמוח, לרקוד, זה נותן עוד קצת אוויר. בסוף העבודה הזאת היא לא סתם, זה באמת חשוב לשמח אנשים, לתת רגע של אתנחתא".
אני מניחה שעם השחרור מצה"ל ציפית להתחיל לעבוד, ואז המלחמה נגסה גם בקריירה.
"לגמרי. חשבתי שברגע שאני אשתחרר אני אהיה באטרף של עבודה, אבל השתחררתי והבנתי שיש משהו יותר גדול וחשוב ממני כרגע. הייתה אמורה להיות לי הופעה באמפי שוני באוקטובר, אבל שבוע לפני זה התחילו אזעקות בבנימינה והחלטנו שלא לקחת את הסיכון. ברוך השם ביטלנו, כי יום לפני זה נפל הכטב"ם בבסיס גולני ליד. הייתי צריכה לשחרר ולהבין שזה לא בידיים שלי, אבל זה עוד יקרה. עכשיו יש לי הופעה ברדינג (שתתקיים ב-8 במאי – א"ו) ושוני מחכה לי. אני אגיע לשם".
יש לך פחד להפסיק לעבוד? רק לאחרונה מאיה בוסקילה שיתפה שכבר לא מזמינים אותה להופעות.
"אין זמר במדינת ישראל שאין לו את הפחד הזה, שיום אחד הוא יקום בבוקר והוא יהיה לא רלוונטי. זו חרדה של כל אחד ואחד מאיתנו, אבל אני קמה בבוקר רעבה, זה כל הזמן בראש שלי, לעבוד, לעשות שירים, לחדש. אני מאמינה שמוזיקה זה הייעוד שלי, שבשביל זה נולדתי, לגעת לאנשים בלבבות. אני אעשה את זה כל החיים, בעזרת השם, ואני לא אפסיק לעבוד לעולם. לא משנה אם יקראו לי או לא, אני אשיר. כל מה שעשיתי עד עכשיו היה מדהים ואני שמחה על זה, אבל זה היה רק הפרומו. יש לי עוד כל כך הרבה דברים שאני חולמת לעשות, ואני מאמינה בעצמי שאגיע לשם".
מה למשל?
"לפתוח הופעה גדולה, היכל מנורה".
בעבר מקומות כמו מנורה, קיסריה ושוני היו שמורים לאומנים ותיקים. היום נראה שיש תחרות מי עושה מנורה הכי מהר מרגע שהוציא שיר ראשון.
"קודם כל, ברור שיש את התחרות הזאת. אני קוראת לזה תחרות הסולד-אאוט, אבל אני חושבת שיש מקום גם למי שהתחיל לפני שנתיים וגם למי שעובד כבר 20 שנה, כל אחד והדרך שלו ואין מקום להשוואה. אל תשכחי שאומנים ותיקים גם עשו לאורך הדרך המון היכלי תרבות, וזה עניין של נוחות, אם הקהל מעדיף לשבת על כיסא או שסבבה לו לעמוד ואולי שיהיה לו צפוף. אז יש מקום לשירי מימון, שהיא זמרת מטורפת שעשתה מופע מדהים, ויש מקום לאודיה, שהביאה בשנתיים האחרונות הרבה כבוד למוזיקה הנשית, כי היא כותבת, מלחינה ושרה את השירים שלה. אין לי חלום לעשות מנורה כי זה טרנד, אלא כי זה אושר טהור להגיד ש-12 אלף איש קנו כרטיסים כדי לראות ולשמוע אותי".
פארק הירקון זו שאיפה?
"ברור שזו שאיפה, ולראות את נועה שם זה מדהים, ומטורף שהיא עושה דבר כזה, אבל אני לא ממהרת. הופעתי שם כמה פעמים כשחיממתי את מארון 5 ואת ברונו מארס, זו הייתה ההופעה האחרונה שלי לפני 7 באוקטובר מול 70 אלף איש וזו הייתה חוויה אחרת. ברור שאני רוצה, אבל אני לא בלחץ על זה".
את באמת יכולה לפרגן לנועה בלב שלם?
"אין שום תחרות בינינו, כל אחת מאיתנו עושה משהו אחר. ברור שיש תחרות בריאה כמו עם כל אומן, התעשייה בישראל קטנה. אני מסתכלת רק על עצמי, אני קמה בבוקר ואומרת 'אגם', לא שום דבר אחר. אני מתעסקת בדרך שלי ולא מסתכלת ימינה ושמאלה. זה לא מעניין אותי".
כולם חושבים שאני ובר הולכים להתארס, אבל אין לי לחץ
בארבע השנים האחרונות נמצאת בוחבוט במערכת יחסים עם השחקן בר ברימר (27). הם הכירו על הסט של סדרת הנוער "כפולה" וכעבור שנה הוא לוהק לשחק בקליפ שלה. שם הניצוץ התחיל, לפחות מהצד שלו. "אמא שלי וצוות הביוטי אמרו לי, 'הוא מסתכל עלייך'. שבוע אחרי זה נפגשנו ביום הולדת של חברה וזה היה פסח, רק אני והוא שמרנו, אז חיפשנו מקום כשר בתל אביב. אחרי זה נפגשנו במימונה, והחבר שהיה איתו דאג להעביר לי את המסר. וזהו, מאז אני מכורה אליו, שרופה עליו, את 'אם זה זה זה זה' כתבתי עליו".
מה הוא אמר כשסיפרת לו שהשיר עליו?
"לא אמרתי לו, השמעתי לו ואז הוא שמע במילים 'מזל עקרב, פתח תקווה' ומאוד התרגש, זה כיף שכותבים עליך שיר. בגלל שזה שיר פופ לא תמיד מקשיבים למילים, אבל זה ממש שיר אהבה, הכי רומנטי שיש".
מרוב שהוא רומנטי, יצאת באתגר טיקטוק שקורא לזוגות שמתכוונים להתחתן לבצע סרטון עם השיר, ואחד מהם יזכה בכך שתכניסי אותו לחופה. חתיכת גימיק.
"אני לא רואה את זה כגימיק, טיקטוק זו הפלטפורמה הכי חזקה לקידום שירים היום, אני עובדת עם מנהל הסושיאל שלי צמוד כבר ארבע שנים ויש מאחורי זה מחשבה מאוד גדולה. את האי-פי 'ללב שבור' השקנו עם סדרה שהראתה את התהליך מאחורי הקלעים, מה זה ליצור שיר. אני משקיעה הרבה מאוד מחשבה בפלטפורמה הזו כדי לתת לקהל הזדמנות אמיתית להבין מה זה דורש ממני, איך אני נאבקת באולפן וקורעת את הגרון, ולפעמים גם מזייפת. לראות את הקליפ היפה והמושקע זה סבבה, אבל אני רוצה לתת לקהל גם לראות את הדרך, לתת לו להכיר אותי באמת".
רשתות חברתיות הן חלק בלתי נפרד מאסטרטגיה של אומן היום, וצריך הרבה יותר מקול יפה כדי להצליח.
"לגמרי, והרשתות החברתיות זו אחלה פלטפורמה להנגיש את עצמי לקהל. אני אוהבת לראות סרטים דוקומנטריים על אומנים, ראיתי את הסרט של ג'יי-לו איזה 15 פעמים. כולם ראו את ההופעה שלה בסופרבול, אבל בסרט רואים אותה בחזרות בלי התוספות, עם קוקו מעוך וטרנינג, איך שהיא נראית באמת".
ואת רואה אותה בוכה כשהיא לא מועמדת לאוסקר, ומבינה שגם ג'יי-לו מרגישה שהיא לא טובה מספיק.
"גם היא מרגישה לא מספיק ראויה, מתבאסת ובוכה. זה נותן לי השראה, אני שמחה שאני יכולה לעשות את זה בעצמי, להראות לילדות קטנות שצופות בי איך זה נראה מאחורי הקלעים ולא רק את התוצר המוגמר. אני רוצה להראות שבאולפן לפעמים קשה לי, או שאני רוצה לכתוב שיר ואין לי השראה, אז אני אוכלת את עצמי והופכת עולמות".
בשיר החדש את שואלת מתי הוא כבר ישלוף יהלום. גם נועה התארסה, וגם חברתך הטובה קים אור אזולאי. את בציפייה שזה יבוא גם מבר?
"קים גדולה ממני בשנה, אבל יפתח גדול ממנה והם חמש שנים ביחד, אז זה טיפה אחרת. כולם חושבים שאני ובר הולכים להתארס עוד שנייה, אבל ממש אין לי לחץ להתחתן. אני יודעת שזה זה ושזה יגיע בטיימינג הנכון. השלב הבא יהיה לעבור לגור ביחד. הכרתי את בר כשהוא היה בתחילת הקריירה שלו והוא עוד גר אצל ההורים, והיום הוא מסיים שנה שלישית ביורם לוינשטיין וגר לבד בתל אביב. הכל אצלנו משתנה ומתפתח".
את הולכת לסטודיו לראות הצגות?
"מה זאת אומרת? אני מעריצה נאמבר וואן שלו. עברנו דרך, להיות זוג בשנה הראשונה של הלימודים זה קשה, יש עומס, לא הרבה שורדים את זה. יש לנו משהו חזק, בסיס משותף של הבנה שמשפחה זה במקום הראשון והדבר החשוב באמת זה שבערב מגיעים הביתה ויש לנו אחד את השנייה. הוא נותן לי להגשים את החלומות שלי, ואני נותנת לו לעוף עם החלומות שלו. כשהוא מאושר ואני מאושרת, הזוגיות שלנו מאושרת".
משחק עדיין מדבר אלייך?
"אני אוהבת לשחק, גם בגלל בר, אני כל הזמן ליד זה. אני עוזרת לו לצלם אודישנים ובקרוב תעלה סדרה בקשת 12 ששיחקתי בה קצינת מודיעין. היה לי מאוד כיף להיות בתפקיד כזה, אבל הפוקוס שלי כרגע הוא על מוזיקה".
חוסר הביטחון שדיברת עליו מתרכך טיפה כשבר איתך?
"כן. מבחינת בר אני הדבר הכי מושלם שיש".
ואת מאמינה לו?
"בטח. לחשוף את זה מול בן הזוג שלך זה גם אתגר, הוא יכול סתם לפעמים להגיד, 'מי הכי יפה בעולם, תגידי אני. תגידי. נו, תגידי אני', אז אני אומרת. זה מדהים שיש לי אותו".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: שירן מניה | איפור: אסף באבו | שיער: לירז אגם | ע. צלם: אלמוג אוחיון | ע. סטיילינג: עונג ת׳ורג׳מן | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: בית אריאלה, ת"א