במשך יותר מעשור, חיים אביטל (Chaim) היה שם מוכר בכל רחבה אלקטרונית בארץ, וקיבל הערכה גם בחו"ל. דיג'יי מוערך, מפיק עם סאונד מזוהה, חלק מלייבלים בינלאומיים, הופעות בברלין, ניו יורק ועוד. אלא שלפני שנתיים, חיים נעלם מהרחבות, לא שחרר שום ריליסים חדשים וירד, פחות או יותר, למחתרת.
אחרי קרוב לשנתיים של שתיקה כמעט מוחלטת - חיים חוזר להפיק מוזיקה ולנגן, וחושף לראשונה את הסיפור המורכב שמאחורי ההיעלמות: הורות, דיכאון אחרי לידה של בת זוגו, אובדן של אחיין שנפל בעזה, ותקופה שלמה שבה המוזיקה פשוט הפסיקה להיות רלוונטית.
את תחילת דרכו עשה חיים בתחילת שנות ה־2000, כשהיה רזידנט במספר ברים בתל אביב. הוא ניגן תקליטים ב"שסק", "הפשפש", "קפה טעם" ובמועדון הוותיק "מוב", ובמקביל החל לעבוד על מוזיקה משלו. "התחלתי מתוך אינטואיציה, בלי חלום להיות דיג'יי שמטייל בעולם", הוא מספר בשיחה עם mako. אבל מהר מאוד הוא משך תשומת לב - קודם בסצנה המקומית, ובהמשך גם מחוצה לה. ב־2007 עבר לברלין, והפך לחלק מקבוצת אמנים עולמית שהתוותה את הקו המוזיקלי של אותה תקופה. משם הדרך ללייבלי ענק כמו Cocoon Recordings של סוון ואת' הייתה קצרה.
אחרי מספר שנים בחו"ל, כולל שנה בניו יורק, חזר חיים לארץ והפך לדמות מובילה בסצנה המקומית. אלא שדווקא כשהקריירה שלו נראתה יציבה מתמיד - הגיעו החיים עצמם ועצרו הכל. בשיחה עם mako, חיים חושף לראשונה כי ב-2023, עם לידת בנו, חווה חיים מה שהוא מגדיר "שבר מוחלט". "אשתי לקתה בדיכאון אחרי לידה. זה הגיע בלי התרעה, בלי הכנה. הייתי חייב להיות שם, במאה אחוז. זה לא הותיר מקום לשום דבר אחר".
לדבריו, התקופה ההיא לוותה בחוסר שינה, מתח נפשי גבוה ואובדן טוטאלי של היכולת ליצור. "לא יכולתי להיכנס לאולפן. גם כשהייתה לי חצי שעה פנויה - הראש היה במקום אחר. היה לי תינוק בבית, אישה שזקוקה לעזרה - ומוזיקה הפכה לדבר האחרון שאפשר להתעסק בו".
כשהמצב הלך והחמיר, חיים הבין שהוא לא יכול להמשיך באותה שגרה. "מצאנו את עצמנו תקועים בתל אביב, עם תינוק קטן ועם ההתמודדות עם המצב, הרגשנו כלואים. ואז התחילה המלחמה - וזה כבר היה מעבר ליכולת ההתמודדות".
לדבריו, השילוב בין המצב הנפשי בבית לבין ההסלמה הביטחונית הפך את החיים העירוניים לבלתי נסבלים. "אי אפשר היה לצאת לרחוב, אי אפשר היה להירגע. הכל סביבך רועש, אלים, לחוץ. הרגשתי שהעיר בולעת אותי". בשלב הזה, המשפחה החליטה לעבור ליישוב שבו חיים גדל - יד רמב"ם. "חשבתי שזה יהיה זמני, אבל לפחות הייתה שם תמיכה. היו אנשים סביבנו. רק שעוד לא ידעתי שגם זה הולך להתערער לגמרי".
אבל מעבר להתמודדות הלאומית, חיים חווה בזמן המלחמה גם טרגדיה אישית קשה. אחיינו, נועם בטאן, נפל בלחמה בעזה. נועם, בן 20 בלבד, לוחם בסיירת גבעתי, נפל במהלך קרב ברצועה יחד עם חברו מאיר חיים וקנין השניים נהרגו בפיצוץ מטען סמוך לרפיח, ימים ספורים לפני יום הולדתו של נועם. "נועם היה בן משפחה קרוב מאוד. הוא גר איתנו במשק, היינו קשורים בקשר עמוק. הבשורה על מותו פירקה את המשפחה כולה. לא היה מי שיחזיק את מי - כולם היו שבורים". 
את ההודעה קיבל חיים כשהיה בדרכו לאחד הגיגים הבודדים שלו באותה תקופה."קיבלתי שיחה מאחיינית שלי, שהייתה עם הקצינים. היא אמרה לי רק 'תחזור הביתה'. וכששמעתי את הקול שלה - כבר ידעתי. כל הגוף קרס". האירועים האלו הובילו להפסקה מוחלטת של הפעילות המוזיקלית שלו. "לא ניגנתי, לא הפקתי, לא הקשבתי למוזיקה. הרגשתי כאילו המוזיקה עצמה הפכה להיות משהו שאני דוחה - כי היא מסמלת עולם שפשוט התרסק". חיים לא מגדיר את התקופה הזו כ"היעלמות", אלא כמצב של הישרדות. "אתה לא עושה החלטות מודעות כשאתה במצב כזה. אתה פשוט מנסה לשרוד את היום. הייתי אבא, בן זוג, איש משפחה - וכל השאר פשוט הוקפא".
כעת, כמעט שנתיים אחרי, הוא מספר על חזרה הדרגתית לבמות - לצד ההתמודדות הקשה. "בחצי השנה האחרונה התחלתי לחזור. לאט לאט. בסטים קטנים, בקטעי מוזיקה חדשים. לא בבת אחת - אבל בצעדים זהירים. אני מרגיש שאני חוזר".
אחד האירועים הבולטים בקאמבק הזה יקרה ב־31 במאי, כשיוביל אירוע התרמה לזכרו נועם בטאן ז"ל שיתקיים באומן 17. כל ההכנסות מהאירוע יועברו לעמותה שנוסדה לזכרו של נועם. לצדו של חיים ינגנו באירוע דרקו, מגית קקון, מישל, אסף שמואל ושמות בולטים אחרים בסצנה הישראלית. "זה לא עוד גיג", הוא מדגיש. "זה רגע משמעותי, גם לי אישית וגם למשפחה שלי. זו הופעה שאני מתכוון לתת בה את כל כולי - לא כקאמבק מוזיקלי, אלא כמחווה אישית לאחיין שאיבדתי".
בשיחות עם חיים עולה נושא נוסף שחוזר שוב ושוב - מצבה של הסצנה האלקטרונית הישראלית. לדבריו, למרות הקשיים, המלחמה והטלטלות, יש הרבה סיבות לאופטימיות. "זה שבישראל עדיין מתקיימות מסיבות - זה לא מובן מאליו. אנחנו במציאות של מלחמה, יוקר מחיה, חוסר ודאות - ובכל זאת, יש כאן תרבות חיה. אני רואה בזה הישג. בעיני זה לא הזמן לבקר את הסצנה אלא לתמוך בה - שנעבור את הסופה הזו והדברים יתחילו לחזור לשגרה, יהיה אפשר לדבר על מה אפשר לשפר".
חיים, שראה פה כבר כמה דורות מתחלפים, אומר המון מילים חמות על הדור שמוביל כעת את הסצנה. "יש פה המון המון כישרון: דור דנינו, דרקו, אדם טן, מיטה גאמי, אודיו ג'אנקיז מישל ועוד רבים - כולם אנשים עם מוסר עבודה גבוה, בלי פוזות, בלי התנשאות. זו סצנה מפרגנת יותר, נעימה יותר מזו שהייתה פעם ואני מאוד מעריך את זה".
עם זאת, הוא לא מתכוון לשנות את דרכו המוזיקלית כדי להתאים את עצמו לטרנדים הנוכחיים. "אני לא הולך לרדוף אחרי הסאונד של הרגע. כן - אני מנסה להבין איך להגיש את עצמי מחדש. אולי לארוז את זה אחרת, אולי לחשוב קצת שיווקית. אבל אני לא הולך לעשות טראקים שלא מייצגים אותי ואת הסאונד שאני אוהב. אתה חייב להיות אתה ונאמן לעצמך כשאתה עושה מוזיקה".
למרות כל מה שעבר, חיים לא מבקש רחמים. הוא גם לא מדבר על "קאמבק" - אלא על תהליך. "אני חוזר בקצב שלי, מתוך רצון אמיתי. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל הפעם אני אומר את זה אחרת".
עבור מי שעקב אחרי הקריירה שלו לאורך השנים - ואולי גם עבור מי שלא - זו לא רק חזרה של אומן מוכשר, אלא תזכורת לכמה העשייה המוזיקלית קשורה עמוק לחיים האישיים, לכאב, ולרצון להתרומם. "המוזיקה תמיד הייתה חלק ממני", הוא מסכם. "אבל לפעמים החיים משתלטים. עכשיו, אני רק מקווה שאוכל לחבר בין השניים מחדש - בצורה מדויקת יותר, שלמה יותר, אמיתית יותר".