"ראש הממשלה" הוא שם האיפי/מיני אלבום החדש של נועה קירל. קצת מצחיק כשחושבים על זה, כי בדיוק כמו עם רה"מ האמיתי - גם עליה לכל אחד במדינה יש דעה, וקצת כמוהו, גם היא איתנו כבר יותר מעשור, מאז שהיא בת 14 (ועוד ארבעה חודשים היא מתחתנת. הזיה).
כמו מרבית הדור שלה, נועה מעולם לא הוציאה אלבום או איפי, ועבדה בשיטת הסינגלים. זה טריקי, כי את נמדדת אך ורק לפי השיר האחרון שהוצאת. אז כשזה טוב את מלכת העולם, אבל כשהעסק מתחיל לגמגם, פתאום אין במה להיאחז. "האלבום הוא אלוהים, נקודה", סיכם יפה ג'ק אנטונוף, אחד מהיוצרים המוערכים של השנים האחרונות, את הסוגיה שרלוונטית לא רק לישראל. "אין אמן מבריק שהיה משמעותי לאורך זמן, ששינה משהו, ויש לו קהל אמיתי - שלא מבוסס על אלבום. סינגלים בלי אלבום גדול זה מסדרון ארוך שמוביל לשום מקום".
אז בתקווה שזה לא קרה מאוחר מדי, היא הוציאה איפי (או מיני אלבום, איך שתבחרו) שעבדה עליו עם הצוות הכי מנצח שלה: ג'ורדי, איתי שמעוני ורון ביטון, אותו צוות שאחראי על הלהיטים הגדולים - מ"פאוץ'" ועד "פנתרה". גם על ויזואליה לא התקמצנו, והבמאי המוערך אינדי חאיט גויס לפרויקט. התוצר: שישה שירים, שישה קליפים. אחד מהם בוים על ידי כוכבת הפופ עצמה.
בניכוי קטנוניות - למשל האובססיה התורנית ל"זה נשמע כמו השיר ההוא" - אין שום דבר רע בשירים החדשים. כולם מופקים טוב, כתובים טוב ונראים טוב. אוקיי, אולי חוץ מאחד: "לא להמציא", שמבחינה מוזיקלית הוא נשמע טוב, אבל מתבסס על ביטוי טרנדי מדי עם סיכוי סביר לאבד רלוונטיות תוך כמה חודשים. אבל חוץ ממנו באמת שאין תלונות.
"באד אפל" הוא שיר בלי פזמון בכלל, בקטע טוב. "נוגע בך", נוגע בבלוטות הנוסטלגיה הנכונות, "לילה במדריד" משלב הפקה ים תיכונית עם אפרו-ביטס במינון מדויק, "דביקי" קליט ברמות וב"ראש הממשלה", למרות האדליב "נועה-קילה" שכבר מיצה את עצמו, ההפקה והפזמון של "מה בנות רוצות", מספקים את הסחורה.
אז איפה הבעיה? בקהל. לא בטוח שהישראלים מוכנים לבוא ל"ראש הממשלה" בנפש חפצה ולב שלם. כאמור, לכל אזרח במדינה יש דעה על נועה, ולא כולן חיוביות. התפיסה במחנה האופוזיציה שלה טוענת לחשיפת יתר וחוסר אותנטיות. אפילו הזוגיות שלה עם דניאל פרץ נתפסה על ידי יותר מדי אנשים כתרגיל יחצ"ני. קשה להסביר מי אשם בזה יותר, אבל לפחות לגבי סוגיית האותנטיות יש איזה חוסר הבנה שצריך לדייק: "אני כוכבת פופ" הוא באמת האופי של נועה קירל, לא רק תדמית חיצונית.
מאז שהיא בת 14 היא עסוקה אך ורק בקריירה שלה, ועם הזמן הדמות "נועה קילה" התמזגה סופית עם הבן אדם שהוא נועה קירל. כשרואים מה קורה לאמנים שהתפרסמו בגיל דומה מעבר לים (בריטני ספירס, ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס, היי) יכול להיות שזו הייתה הדרך היחידה לשמור על עצמה שפויה בזמן שהיא מתבגרת על הבמות ומול המצלמות.
אבל ניכר שגם שהיא מבינה - היא צריכה להראות שהיא בכל זאת בן אדם אמיתי. באינסטגרם שלה היא מתעדת את עצמה מבשלת ארוחות לדניאל בברלין, ובקליפ של "ראש הממשלה" היא ""מעיזה"" להצטלם על האסלה, מושיטה יד לנייר טואלט: פעולה בסיסית שכל אחד עושה כמה פעמים ביום. זה נשמע קטן, אבל ביחס לשמרנות שמאפיינת את הדור שלה בפופ הישראלי, זה כן חריג. צעד נוסף בכיוון הוא הקליפ של "דביקי" - שמורכב מקטעים שצילמה בעצמה במצלמת וידאו.
קצת כמו במקרה של סטטיק ואלבום הסולו הראשון שלו, כולם חיכו לבשורה חדשה, משהו שעוד לא שמענו. לעומת סטטיק, היא לא הימרה אול-אין על הפרויקט ואמרה שמדובר בנועה החדשה, אלא טבילת האש בפורמט שהיא עוד לא ניסתה. לא יעבוד? הנה קיבלנו הוכחה שהיא בן אדם שמתמודד עם קשיים (חומר מעולה לשיר או שניים לפחות) ויש עוד מקום לתקן לקראת אלבום באורך מלא. אז האם יש כאן את "פנתרה"? לא בטוח. מה שבטוח שזה הצעד המשמעותי ביותר שלה מאז יוניקורן והוא מגיע בטיימינג קריטי כי אסור שכוכבת בסדר גודל של נועה קירל תיעלם מסצנת הפופ.