"רובים ותלתלים" של טונה נפתח עם השיר "קשה בכדור הארץ". איך עוד אפשר להגיב על זה חוץ מ"וואי, כל כך"? ככה זה כשאתה מומחה בבחירת מילים. גם בשלוש אתה מצליח לתמצת תחושות של שנתיים. חיכינו שלוש וחצי שנים מאז שיצא "מזרח פרוע" עד שקיבלנו את צמד האלבומים החדשים "רובים ותלתלים", כאמור, ו"ראפ מטורף" - אחד עם גיטרות ים תיכוניות והשני מבוסס על ביטים של טראפ ואפרו. 

ההתרגשות של המעריצים שגילו בבוקר יום שישי שקיבלו שני אלבומים ולא אחד, הייתה שווה את ההמתנה, עוד לפני שנכנסים בכלל לאיכות השירים. כן חשוב לומר שבז'אנרים אחרים זה אולי מהלך חריג, אבל איכשהו בהיפ הופ זה נראה הגיוני, אפילו די הולם. אם יש לו הרבה מה להגיד, למה לכבול את עצמו למוסכמות עתיקות?

יש שלושה שמות שכל עיתונאי תרבות בישראל היה הורג בשביל לראיין: פאר טסי, עומר אדם וטונה. חלום שלנו, כמובן, אבל במקרה של טונה הראיון עצמו כמעט מיותר, כי גם ככה הוא שופך את הכל בשירים. בשביל מה לו להתראיין, אם הוא יכול פשוט להלחין את השורה "בכיתי כי הצמידו לי את הטייטלים אויב המדינה/איש השנה על אותם תכנים", כמו שהוא עשה ב"היה מדבר" - שיר שהטריגר שלו הוא הבכי הבלתי פוסק שלו בסדרת ההופעות עם רביד פלוטניק בלייב פארק ראשון לציון.

והוא שופך לאורך שני האלבומים. ב"ראש מורם" הוא מספר על החוויות שלו כאמן במלחמה: "יושב עם שתי בנות להיי, כמה שירים וסלפי, הן סיפרו לי איך הן שרו שמה קאובוי כל השבי", ו"באנו לשיר למשפחת אביר, חיבקתי את האמא, אמרתי אנ'לא כל כך מוצא מילים, אז היא בכתה וצחקה לי על השם, היא אמרה לי תחייך, ככה הוא היה רוצה". ציטוטים מתוך מגזין סוף השבוע של mako או לא?

על הזוגיות שלו אפשר ללמוד המון מ"תחת אש" ו"השם ירחם" שבו הוא אומר: "להסכים איתי זה לא חשוב, רק לרצות למצוא ת'שביל אם זה לא פשוט". זה מעניין לאו דווקא ברמה הרכילותית, אלא גם סביב הדעות הלא מאוד פופולריות שלו בנושא הקורונה, למשל. נראה שזה גם נכנס לחיים האישיים שלו.

ב"ילד פריפריה" טונה אפילו מדבר לראשונה על הילדות שלו בפתח תקווה. כן, כולנו יודעים שהוא גדל באם המושבות, ומי ששמע עד הסוף את "מוזיקה טובה" זוכר גם את הפנייה לליידיז ("חפשו אותנו בקניון הגדול בקומה של האוכל"), אבל עד עכשיו הוא לא הרחיב יותר מדי. "הסתובבתי כמו חייזר בשכונה של עמידר, כלים של ילד פריפריה שמרגיש הכל, אבל גם לא יודע להכיל" - אלה שורות שאומרות הכל. אה, ויש את הסמפול הגאוני שבו חצרוני מכריז עליו כפרענק.

על ההצלחה והמעמד שלו היום כראפר במיינסטרים אפשר לשמוע ב"אמן אמן אמן", ב"ציוד כבד" (שפיזית יגרום לכם לעמוד) וב"רובים ותלתלים", אבל גם בשירים עם רביד ופלד. על שיתופי הפעולה האלה אפשר להסתכל כעל סגירת מעגל של שלישייה שהתחילה לעשות היפ הופ עוד לפני שרון חיון למד לכתוב.

באנגלית זה נקרא גריינד. הם חפרו, עבדו קשה, ועכשיו הם יכולים ליהנות מהפירות. "שמישהו יצבוט אותי, אני מתפרנס מראפ", כמו שפלד אומר ב"אוזניות", או "מי שולט בענף? מיליונים בבנק מעטיפה של כפכף", כמו שרביד אומר כשהוא מתייחס לעטיפה של "ועכשיו לחלק האומנותי" ב"ראפ מטורף".

החלוקה של "רובים ותלתלים" ו"ראפ מטורף" יצרה תחרות מדומיינת בין שניהם. עכברי היפ הופ באינטרנט כבר המליכו את טונה בגלל הראשון והדיחו אותו מהכס בגלל השני. ויש כמובן את הקולניים ביותר, שהחליטו שטונה לא ראפר ולא היפ הופ, והוא בכלל מבזה את הז'אנר. הטענה הזאת לא רק שגויה אלא גם כל כך מופרכת, כי טונה הוא כנראה הראפר הכי טוב בישראל היום.

קשה להאמין שמישהו שמע את ערימות הסימפולים בפרויקט הזה, או את האזכורים של הרכבי ההיפ הופ מתחילת שנות האלפיים ב"אהבת אותי", ומסוגל לטעון שלא מדובר בראפר. זה לא רציני. לרוב, זה עניין של גייטקיפינג. טונה הפך לנחלת הכלל, הוא כבר מזמן לא "הראפר הסודי שחברים שלכם לא מספרים לכם עליו". שהחיינו.

אם כבר דור צעיר: אוחנה

שבוע אחרי שטונה הוציא את שני האלבומים, אוחנה, שנחשב לאחד מהשמות הבולטים בסצנת האנדרגראונד, הטיל פצצה משלו - "הרגתי אותך בחלומות שלי". אלבום עם 13 שירים, שאורך כ-31 דקות. הוא נפתח בסערה עם "קללה", שמשאיר רושם חריג, בטח בנוף הישראלי. לרוב, ההיפסטרים שעושים היפ הופ מתעקשים שהוא יהיה לא קומוניקטיבי, אבל במקרה של אוחנה זה בדיוק ההפך. זה עדיין פרויקט מוזר ברמות (בקטע הכי טוב שיכול להיות), אבל בהחלט משהו שהחברים שלכם שאוהבים את טונה מסוגלים להתחבר אליו.

לצד שירי היפ הופ קלאסים, אוחנה צולל ב"הרגתי אותך בחלומות שלי" גם לנושאים הכי אפלים שיש ("יותר מדי הלוויות של ילדים אני ראיתי, אבל לא מספיק בשביל להעריך את החיים שלי") ו"ילדימתים" שמסתמן כפי אלף יותר שיר הגאווה של 2025 וכולל את הפזמון המרסק: "נשבעתי כבר שאתאבד, אם מישהו יגלה. כולם אוהבים ילדים מתים. אפילו ההורים. אפילו המורים. אפילו אלוהים".