"לא, אני לא מאמינה, יואו. יואו, אני לא מאמינה. יואו, אני לא מאמינה. יואו, אני בהלם. אני בהלם. אני בשוק" - עד כדי כך תמר ריילי התרגשה כשקיבלה את הפסלון על המקום הראשון בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל עם "בחיבק", במהלך התוכנית של mako היטליסט ברדיו תל אביב עם דור מאיר מועלם. 
אי אפשר גם לא להתרגש כשאמנים מתחילים מביאים להיט ריסוק ועוד כזה שמגיע למקום הראשון במדינה. תמר ריילי (במקום ריילינגר) היא האחרונה ברשימה שכוללת אמנים כמו נס וסטילה וששון איפרם שאולוב, כאלה שלא היו מוכרים לקהל הרחב, ופתאום ברגע אחד הכל מתהפך עליהם. אחרי שהשתחררה מההלם, הודתה למעריצים הטריים ולשם יתברך: זה רק הוא, מעל הכול. הוא יצר את הפלסטיק, את הכול. הוא היה ראשון. יצר הכול".
ציפית ש"בחיבק" יעבוד ככה?
"אני אומרת את האמת, בגלל שאני דיסלקטית, אף פעם לא יצא לי להיכנס למצעדים. גם עכשיו כשזה קורה, אני צריכה שהסביבה שלי תגיד לי, 'תמר, את מבינה מה זה?', וכאילו, אין לי מושג את סדר הגודל, ואני חושבת שזה טוב שאין לי מושג, כי זה לא מה שבאנו לעשות פה".
מה באת לעשות?
"אני באתי לעשות טוב, לעשות טוב לעצמי ועל ידי זה לעשות טוב לעולם, ולהביא כמה שיותר אור. הייעוד שלי זה להעביר איזשהו מסר ושלווה, בעזרת השם. אבל אני יכולה לומר שכן ציפיתי, ראיתי את זה במו עיניי ובדמיוני אחרי הרבה שנים שאני מנסה שמשהו יקרה ויזוז בקריירה שלי. באתי חדורת מטרה, מכוונת, עבדתי מאוד קשה, גם בפן של האמונה. עבדתי מאוד קשה בלהאמין שזה יקרה, שזה יהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ורציתי את זה".
לא קמתי לחליבת בוקר
תמר ריילי (26), רלינגר במקור, נולדה בקיבוץ הזורע ("הזורע אימפריה", היא מדגישה). לפני שהפכה לזמרת, היא עבדה במשך שש שנים ברפת של הקיבוץ. העובדה הזו לא ממש מתחברת עם הסלסולים והמוזיקה שהיא עושה, וגם לא עם השורשים שלה, מצ'כיה, פולין וגרמניה. "יום אחד פשוט לא יכולתי יותר לקום לחליבת בוקר", היא מספרת על המעבר לתל אביב. "לקחתי זוג תחתונים וגרביים ועליתי על טרמפים, אפילו לא על אוטובוס".
איך ההורים קיבלו את זה?
"הם לקחו רכב של הקיבוץ, אין רכבים פרטיים בקיבוץ, נסעו, לא רוצה לדעת באיזו מהירות, ואמרו לי, 'את צריכה לקום מחר לחליבת בוקר, את לא הגעת לחליבה. אמנון מאוד כעס'. אמרתי להם שתל אביב היא המקום שלי, ושאני לא הולכת לשום מקום. הם הסתכלו לי בעיניים והבינו שאין עם מי לדבר. מאז לא חזרתי לקיבוץ, אבל הוא תמיד בלב שלי".
מה לאמנון מהרפת ולזמרת ששרה "בחיבק"?
"אז קודם כל, ערב טוב, באנו להשמיד סטיגמות. כן, אני מקיבוץ בצפון, מעמק יזרעאל, אבל אני עושה מוזיקה כבר כמעט ארבע שנים. תמיד אהבתי את זה, זה תמיד היה בכל ליבי. בתור ילדה גדלתי על בלוז וג'אז, זה מה שאבא שלי שמע בבית. בשלב מסוים התחלתי לשמוע אפרוביט, מוזיקה אפריקאית, שירים בהודית ותאילנדית, התחלתי לחקור את המוזיקה העולמית".
השלב של מוזיקת הדיכאון הגיע לפני כמה שנים כשהייתה מעלה קאברים לשירי דיכאון בטיקטוק. "זה עשה רעש ברשתות וזה גרם לי ללכת רגע לבדוק מה זה. נכנסתי יום אחד ליוטיוב, התחלתי לחקור ונגנבתי. אין כיף ומיוחד כמו הטורקית, הערבית, זה עולם שלם שלא הכרתי".
יש מי שיגידו שאת גימיק, אשכנזייה ששרה שירי דיכאון.
"אני אגיד את זה כנראה עוד הרבה פעמים בקריירה הזאת, בעזרת השם, אני חושבת שכשמישהו מביא את האמת שלו, אין משהו שהוא יותר מהאמת. לא צריך גם להגיד כלום. כשאני פותחת את הפה, בסוף, זה לא גימיק, זה הלב שלי. זה מה שיוצא, זו האמת שלי, זה הכיף שלי. אני יכולה לטייל שם בין הצלילים באזורים האלה של הטורקית והערבית שעות".
אז לא מפריע לך.
"אני גם חושבת שזה מוסיף עוד איזה דיסוננס ועוד איזה רובד, אין לי בעיה להתמודד איתו. אני בעיקר חושבת שזה מהמם, שזה בא להגיד שאין הגדרה למוזיקה. ואתה יודע מה? מותר גם שתהיה את התהייה הזאת של אם זה סתלבט או לא סתלבט. באהבה, אם אתם נהנים לשמוע את המוזיקה שלי, זה מה שחשוב".
למרות שהיא עדיין עושה את הצעדים הראשונים שלה בתעשייה, לריילי כבר יש משנה סדורה ביחס להרס עצמי ופחד מהצלחה. "הבנתי שאף אחד לא באמת מפחד להיכשל, אנחנו מפחדים להצליח, אחרת למה אנחנו ממשיכים להכשיל את עצמנו? רוב האוכלוסייה מכשילה את עצמה רוב הזמן, אחרת היא הייתה מצליחה. כשהבנתי את זה, פתאום הבנתי שאני לא רוצה יותר לפחד מההצלחה, ושאני לא רוצה להכשיל את עצמי יותר. בעולמות של האמונה, של ההלכה, קוראים לזה יצר הרע והרס עצמי, אמרתי, אני לא רוצה יותר להרוס לעצמי, למה לי?".
את מצליחה ליהנות מההצלחה שלך?
"הרבה אומרים לי בסביבה שלי, הניהול והחברים, 'תמר, רגע, תתלהבי, תיהני מהדבר הזה'. אני שרופה עליכם, אבל תגידו, איפה אתם? עכשיו צריך להתחיל לעבוד קשה ולא לשבת רגל על רגל, וכמו שהשם נותן לנו את הדבר הזה, הוא יכול בבת אחת, ביום אחד, פשוט הופ, לקחת את זה, לקחת את הכל".
מבין כל התגובות שקיבלה על "בחיבק", הייתה אחת שריגשה אותה יותר מכולן: "הראשון שכתב לי מהתעשייה זה דודו אהרון, דמות מאוד מוערכת מהילדות שלי. הוא פשוט כתב לי באינסטגרם, 'אני בלופים על השיר שלך, את מיוחדת או כמו שקורין אלאל ז"ל שרה, זן נדיר'. זה בא לי משום מקום, לא האמנתי למה שאני רואה. זה היה בשעה עשר בבוקר ושפשפתי את העיניים. גם ההשוואה לקורין אלאל, מאוד התרגשתי. תודה רבה, דודו אהרון".
עוד לפני הלהיט המתהווה, התגובה מדודו אהרון והפניות מכל האמנים הגדולים בתעשייה לשיתופי פעולה, ריילי, כאמור, הייתה מקליטה קאברים מאולתרים לשירי דיכאון בטיקטוק. זה התחיל עם "נדרתי נדר" של של משה כהן והגיע לשיא עם "מלא עוד כוס חבר" של אבי ביטר. מפה לשם, הגיע שיתוף הפעולה עם שרק והשיר "מלאך" שיצא לפני כשנתיים. השניים הקליטו שיתוף פעולה נוסף שטרם יצא, ועתידו לא ברור.
"יום אחד שרק אמר לי, 'את באה סיבוב לאולפן?'. נסענו לאשדוד, ישבנו, היה שם ערק והרמנו. פתאום היה לי איזה רעיון, יציאה מגניבה. זה שיר מעניין, אבל אני לא מגלה יותר מזה. אתה בטוח תחייך כשאתה תשמע אותו ותרצה לשמוע אותו שוב. בוא נגיד שיבוא לך ערק באווירה".
איך היחסים שלך עם שרק?
"שרק זו אחת הדמויות הראשונות שפגשתי בתעשייה. הוא ישב איתי באולפן ואמר לי, 'יש לך את זה, יש לך הרבה יותר ממה שאת חושבת. תני עוד אחד, ואז תני עוד טייק, ואז תני עוד טייק'. בטייק העשירי התחלתי לבכות ואמרתי רגע, לא עושים ככה, לא לוחצים ככה על זמר, אבל אז הבנתי שזו ההזדמנות שלי. תמיד רציתי את זה, תמיד רציתי לשיר, ויש לי פה הזדמנות, אז אמרתי לעצמי תקשיבי פעם אחת, תפתחי, תורידי את האגו, תורידי את המגננות. פתאום יצא לי איזה סלסול טורקי בשיר 'מלאך'. תודה רבה, שרק, אם אתה שומע את זה, אתה חד-משמעית הוצאת ממני את הצבע שלי. נפתח לי איזה תדר עם העולמות של הטורקי, של הדיכאון".