לשלומי ברכה אין מה להתבייש. הוא אחד הגיטריסטים הכי מוכשרים בישראל, חבר מרכזי במשינה, השתתף כשופט בראליטי וגם עשה לא מעט מוזיקה לבדו. אבל עדיין לקח לו זמן למצוא את הבטחון להוציא אלבום סולו נוסף - עברו 12 שנים מאז הקודם, "צ'פלין צ'ארלי". "הייתי בדילמה בהתחלה. היו לי שירים וחשבתי לעשות פרויקט בו אחרים ישירו אותם, כי יש לי אישיו עם השירה שלי", הוא מספר. "פורטיס אמר לי משפט מאוד יפה - אם אתה מחליט שאתה זמר, אתה זמר. אז החלטתי שאני זמר".
מתוך ההחלטה הזאת נוצר אלבומו החדש של ברכה, שהפיק מוזיקלית עופר מאירי ("מטרופולין"). הסינגל הראשון מתוכו, "מאדים ומחוויר", הוא רוקנרול עם נגיעות אלקטרוניות בסגנון המוכר של מאירי. השיר הוא מעין מסע של שוטטות אורבנית: "השיר מנקודת מבטי על העיר, בפרספקטיבה של זמן".
מאיפה מגיעים הטקסטים באלבום?
"נולדתי בתל אביב, אני בן אדם של העיר. לאורך כל הזמן שאני במוזיקה ואני כותב ואני מופיע, אני חי את העיר. תמיד הייתי יוצא למועדונים, רואה המון הופעות, ובמהלך כל ההסתובבויות שלי, החיים שלי, הנישואים, הגירושים, ראיתי הרבה דברים. האלבום שלי הוא תיעוד של תקופה. האלבום משקף את החיים שלי בעיר ובמקום הזה".
אתה רגיל לעבוד עם אחרים. איך זה לעבוד על משהו שהוא רק שלך?
"לעבודה בלהקה יש הרבה יתרונות. אולי אתה צריך להתחלק בהחלטות שלך עם עוד אנשים, אבל זו גם הקלה מאוד גדולה כי הרבה אנשים לוקחים את ההחלטות יחד איתך. מצד שני, לצאת קצת מהקבוצה ולצלול לתוך העולם שלך, להתפקסס לתוך עצמך מבחינה רגשית - יש בזה משהו מאוד אחר. עופר מאירי הוא בנאדם מקסים ומיוחד, יש בו משהו שמאוד נוח להישען עליו והוא פתוח לדברים מאוד קיצוניים. אפשר לעשות איתו הכל כי הוא בנאדם עם המון סבלנות והרבה אהבה למוזיקה. אפשר להמריא איתו ובנינו ביחד עולם".
עוד במאקו מוזיקה:
בסיבוב ההופעות שילווה את האלבום החדש ילוו את שלומי ברכה להקת "קין והבל 90210", להקת רוק המוכרת בעיקר בחוגי האינדי. החיבור היה דווקא הצעה של יאיא מלהקת "הדג נחש", וברכה הלך עם זה: "מאוד נדלקתי על הרעיון הזה. 'קין והבל' הם מהדור הצעיר והם אנשים מאוד יצירתיים ודעתניים. בשבילי זה מאוד מעניין שיש איפה לקחת ומה לתת, העבודה איתם הייתה דרך דו צדדית שהיא מאוד מעניינת".
במהלך הקריירה שלך אתה נע שוב ושוב בין השוליים למרכז. איפה אתה מרגיש בנוח?
"אני גדלתי בשוליים, משינה צמחה מהשוליים. במהות שלנו אנחנו לא בזרם המרכזי. בחיים שלנו, בטעם שלנו, אנחנו להקה אלטרנטיבית מהפינגווין בתל אביב. בהתחלה שרנו באנגלית, וכשעברנו לעברית השפה עשתה את זה הרבה יותר נחמד וכנראה שהחיבור בין כולנו יוצר משהו שמתכתב עם הזרם המרכזי. אבל אף פעם לא היינו נחמדים ולא שיתפנו פעולה כל כך, לא מתוך רוע אלא פשוט כי היינו חסרי ביטחון. המציאות וההתמדה שלנו לאורך זמן הביאו אותנו לאן שהגענו. הדברים שבהתחלה נחשבו לקיצוניים עם הזמן הפכו ללהיטים".
"דה וויס" זה לא שוליים.
"'דה ווייס' הייתה לי התנסות מאוד מעניינת. כשאתה יושב על כיסא מול עשר מצלמות ורואים אותך מכל מיני זוויות, אתה קודם כל חושף את עצמך לעצמך. כשאנשים עומדים מול המראה הם לא באמת רואים את ההבעות פנים שלהם ואיך הם נראים ואיך הם נשמעים - וזה מעניין. התעניינתי במדיה הטלוויזיונית, זה היה דבר חדש בשבילי. רציתי לעשות משהו שעוד לא עשיתי בחיים, משהו חדש. הייתי שם גם מתוך תחושת שליחות - רציתי להשתמש בפלטפורמה הזאת כדי לעזור למוזיקאים ללכת צעד אחד קדימה. פעם היו הרבה יותר תוכניות טלוויזיה שאפשר להתארח בהם ולנגן, היום ריאליטי זו הבמה".
שלומי ברכה הצעיר היה הולך לתוכנית כזאת?
"לא נראה לי שהייתי הולך לתוכנית כזאת. לא נראה לי שהיה לי סיכוי שם. גם לא היה לי סיכוי בלהקה צבאית. לא היה לי סיכוי באופן כללי".