בהופעת ראפ אף אחד לא שם לב להייפ-מן. הוא, האחראי לליווי הראפר על הבמה, הרי לא העיקר. אנשים שילמו בשביל לראות את הראפר, לא איזה חבר שעלה איתו לבמה ועושה חיזוקים. ואולי דווקא כדאי לשים לב, כי כמה מהראפרים הגדולים ביותר עברו טירונות ראפ בתור הייפ-מנים. אם הייתם מגיעים להופעה של פלד בתחילת קריירת הסולו שלו, למשל, הייתם מוצאים את רביד פלוטניק בגרסה צעירה, דופק חרקות בחיזוקים.
היום יש בעמדת ההייפ-מן של פלד סיפור אחר לגמרי. מצד אחד, לראפר שמחזיק במיקרופון מספר 2 אין שום שאיפה לקריירת סולו; מצד שני, הוא מסמר הרבה יותר חשוב במכונה שהיא פלד מאשר רק לצעוק "תגידו היייי". נאצ'ה (נווה לב-רן) סיים את קריירת הראפ הקצרה שלו בתחילת העשור הקודם כחבר בהרכב קצר המועד אך המאוד מוכשר שנקרא תכל'ס. "כשהתפרקנו הייתה לי אופציה אחת מבחינתי: לעשות את זה לבד", מספר נאצ'ה. "חשבתי על זה ואמרתי, 'לא בא לי להיחשף. לא בא לי להיות אומן סולו'". בערך באותה תקופה איבד פלד את ההייפ-מן שלו, כי נצ'י נצ' בדיוק טיפח ניצני קריירת סולו. נאצ'ה נקרא לדגל. "התייחסתי לזה כמו למילואים, כתחביב. באותו זמן הייתי חלק מעסק מאוד מצליח, אז מבחינה כלכלית יכולתי להרשות את זה לעצמי. היה כיף לבוא להופיע עם פלד, נהניתי לראות את זה גדל, נהניתי מהחבר'ה. רציתי שזה יצליח".
המילואים הפכו לקבע, ובמהלך התפרצות הקורונה נכנס נאצ'ה גם לתפקיד המנהל, ועכשיו הוא מחזיק בתפקיד הכי חשוב (למעט, כנראה, תפקיד הפלד): זה שמקדם את הקריירה של פלד בעוד כמה צעדים, מצרף לרקורד שיתופי פעולה עם ענקי פופ (מעברי לידר ועד נועה קירל), עוזר ליצור את האלבום הכי בוגר בקריירה של פלד (Tate We Made It, האחרון שלו) וממנף שנים של הצלחת להיטי שטח לעמדה יציבה על גבולות המיינסטרים הישראלי. והמנהל עדיין עולה עם האומן שלו כהייפ-מן בכל הופעה.
האנקדוטה הקטנה הזו על אחד מהאנשים שעושים את הדרך לצדו מספרת המון על פלד. 20 שנה עברו מאז שפרץ בשם "ילד פלד", ומאז הלך הילד ונשאר הפלד. בניגוד לחבריו לדור הראפרים הזה, רביד וטונה, לא היה לו להיט פריצה ממשי; היו הצלחות, היו כניסות לפלייליסט - והיו בעיקר להיטי שטח, המקום שבו פלד פורח. בהופעות, מול הקהל, במוזיקה לרכבים בפול ווליום ורמקולי JBL ברחוב. את דרכו הייחודית הוא סלל בעקשנות רבה, בונה לעצמו בדרך חבורה ייחודית לא פחות של נגנים ומפיקים נאמנים שהולכים איתו כבר חמישה אלבומי סולו ואלבום לייב אחד, קהל נאמן עד הרבאק ודמות של ראפר כמו שלא הכרנו בארץ: סטייל אמריקאי, לב פלורנטינאי, להט ישראלי. משקפי שמש סלין לבן, 3 קילו מיץ גת ונרגילה. אי אפשר בלי, זו הצידה לדרך שפלד מביא איתו לוואן שאוסף את הלהקה. את השאר יביא נאצ'ה.
צידה הגיונית, בקבוקי מיץ הגת. ערב ארוך במיוחד מצפה לפלד ולשאר חברי הלהקה: שתי הופעות, אחת מלאה ואחת קצרה בשעות הקטנטנות של הלילה. 14 שעות של נסיעות, המתנה, מתן בראש וחוזר חלילה. אבל להבין את פלד באמת זה רק דרך ההופעות. תאמינו לי, ניסיתי בכל דרך אחרת. גם היכרות ארוכת שנים וכמה ריאיונות לא הצליחו להסביר לי לגמרי את הדמות הייחודית הזו ואת האדם שמאחוריה. יש הבנה מסוימת, יש רמזים, אבל עם פלד אין פתרונות מוחלטים. אולי בגלל זה יש תמיד הפתעות.
את הראשונה אני מגלה עוד לפני שרוב חברי הלהקה עלו לוואן. בסך הכל שאלתי את פלד אם את מיץ הגת הוא הביא "מהזה בעלייה".
"מה?".
מהחנות ברחוב העלייה.
"אה, כן. אתה יושב באוזן שאני לא שומע".
למה לא שומע?
"אני חירש באוזן הזאת".
מה?!
"כן, ברמה די אבסולוטית. זה מאז 'ביטים', אחרי שצילמנו את הקליפ הרגשתי צפצוף באוזן. אחרי הופעות יש הרבה פעמים צפצוף כזה, אבל זה רק נהיה יותר חזק, ועכשיו אני לא שומע כלום באוזן הזאת. רק סירנות, אזעקות. זה גם סוג צפצוף שאתה שם כפית בכיור, ושומע את זה כמו מצילה. זה שיבש אותי לגמרי, והרופאים לא כל כך יודעים מה לעשות. אם זה הולך, אז הולך".
חתיכת כאפה. איך אתה מתמודד עם זה?
"בהתחלה זה חרפן אותי, אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי בחיים. הגעתי למצב שאני לא יכול להירדם, זה כמו הצליל של המוות, טוווו. עשיתי דיקור, טיפול פסיכולוגי, הכל. הייתי חייב להבין איך אני מטפל בזה, איך אני חי בזה, וגם איך אני לא יוצר עוד נזק. עברתי הרבה גלגולים עד שלמדתי לחיות עם זה בשלום".
אם זה אירוע כל כך משמעותי בחיים שלך, למה זה לא מופיע במוזיקה?
"זה כן במוזיקה. צריך לחפור וזה שם, השיר 'סרטים' זה על זה".
נראה שבאופן כללי אתה לא מאוד נחשף מהבחינה הזאת.
"יש אנשים שיודעים לכתוב שירים מאוד יפים על דברים עמוקים. אני פשוט מתמודד איתם, חי את זה, כי הבנתי שאני זה מי שאני. ככה נולדתי. אם היית שם אותי במקום אחר, אני מרגיש שהייתי יוצא אותו הדבר. הטראומות שהיו לי רק הראו לי מי אני באמת, הן לא גרמו לי להיות מה שאני. אז לבוא ולשים את הזרקור על דברים שעשו לי? לא. הייתי צריך להרגיש שזו מדליה על הצוואר, לא צלקת על הגוף".
תעשו טעויות ושיהיה לנו כיף
פלד בן ה-36 גדל במושבה מנחמיה ולמד בבית ספר בקיבוץ אפיקים. הוא סיפר בעבר שכילד לא מצא את מקומו ("בקיבוץ ראו בי ערס ובמושבה קיבוצניק"), דיבר על הגזענות שאמו סבלה ממנה כאישה מזרחית בקיבוץ שבו חי אביו, אבל על טראומות אחרות הוא רק פיזר רמזים בין השורות של שיריו. כמה מהן מתנקזות לשיר הנושא של אלבומו האחרון, שבו הוא פונה לילד שהיה ומנסה להגיד לו שהכל יהיה בסדר. "שיזדיינו הלימודים", הוא מרמז להפרעות הקשב שסבל מהן; "שיפרקו כבר את הבית", הוא חולף ליד משבר משפחתי; "מחרטט ת'חברים שאח שלי עזב ת'ארץ שבתכלס הוא במחלקה סגורה" כבר מדבר בפני עצמו. עד היום הוא מעולם לא התייחס בישירות כזו לצלקות שלו – פֶּנְסִים הוא מכנה אותן בשיר – ובטח לא במוזיקה.
רק בשיר אחד שלו מופיע פֵּנְס של ממש. זו שארית מתקופה ניסיונית לגמרי, טראק סולו מהאלבום הראשון שלו ושל אורטגה כצמד, "ממשיכים לבעוט" מ-2007. השיר נקרא "משפחה", פירוק פסיכולוגי של כל אחד מבני המשפחה מנקודת מבטו של בן 21 זועם ומתוסכל, עד שלא נותר אף אחד. "יש לי משפחה שכל אחד עבר אללה יוסתור ובניו", אומר פלד היום, "אבל אני עברתי תהליך של לקבל ולא תהליך של להתבכיין. אני לא צריך שירחמו עלי, אני שורד. התמודדתי עם כל הדברים האלה, והמוזיקה זה מקום של אסקפיזם. מקום שלא מעניין כלום – אין פוליטיקה, אין עצב. יש פאקינג רוקנרול".
"מה קורה יא בני זונות?", צועק המתופף דודו וזאנה איך שהוא נכנס לוואן, כאילו ממשיך את המחשבה של פלד. "איפה הבירות?".
דודו הוא חתיכת טיפוס צבעוני. שאר חברי הלהקה - הגיטריסט הדר "גאגי" לוי, הבסיסט עדי בנצור והדי-ג'יי אור הקטן – כבר רגילים לשטויות שלו, והם בכל זאת נקרעים מצחוק גם בפעם האלף שהוא מספר על הבובה שחילל בילדותו או על העז שאיבד. בכלל, הוואן של פלד הוא אחד המקומות המצחיקים, גם בזכות אחוות לוחמים מסוימת: די-ג'יי מושיק, שמחליף בהופעה הראשונה את אור הקטן שמתקלט בחתונה, אומר לי בשלב מסוים שזה "הגיג הכי טוב בהיפ הופ". אני יכול להבין אותו.
הנסיעה עוברת במהירות שיא. לא נפתח בקבוק גת אחד, אבל כולם באווירה טובה ופלד מרגיש בנוח, צועק כמו בבית, מבלה עם חברים שהם לא במקרה גם המוזיקאים שאיתו. וכשמתחילים להסתכל לעומק, אפשר לזהות את החיפוש אחר חבר'ה כמוטיב חוזר אצל פלד. סוג של משפחה נבחרת.
קריירת הראפ שלו התחילה כשהוא היה איתי פלד, ילד בן 10 שהקליט אצל חבר של אחיו שיר בשם "פרנציפים" (הוא עדיין זוכר את המילים). אחר כך מצא את מקומו כסולן בלהקת נערים בשם מחלקה סגורה, ובגיל 15 השתלב בסופר-גרופ האנדרגראונד PR Troopers, שכלל ראפרים כמו לוקץ', אורטגה, נועה פארן, אלפרבר וסאדייל. שם, עדיין בגיל נעורים, הוא שינה את איך שפלואו ראפ נשמע בעברית.
כשההרכב התפרק פתח פלד דרך חדשה כצמד עם אורטגה. ביחד הם הצליחו להחזיק את ההיפ-הופ הישראלי בעור שיניו בימים שראפ בעברית היה מוקצה, ושרדו שני אלבומים חשובים (השני נגנז ויצא רק מאוחר יותר). כשהתפרקו כל אחד לקריירת סולו, הפרידה השאירה צלקות משמעותיות אצל השניים.
הרצון של פלד לבנות להקה רק התעצם בשלב הזה. "מאוד לא רציתי להיות לבד", הוא אומר. "נצ'י כל הזמן הציע לי שנהיה צמד, אבל ידעתי שאני לא חוזר על אותו דבר. ידעתי שאני הולך לסולו, ומאוד קיוויתי שאנשים יבואו בשבילי".
ובסוף דווקא היציאה לסולו הביאה אותך לצוות הרבה יותר גדול.
"כי אני עושה מה שאני רוצה ולא מתפשר. עד אז התפשרתי, כל הזמן".
הלייב היפ-הופ היה תמיד בלב האג'נדה של פלד. "אני לא לוקח על זה קרדיט, כי לפניי היו שבק ס' והדג נחש, אבל מהדור שלנו אני נלחמתי לתרגם את הביטים ללייב. לפני כולם עשיתי את זה, ונלחמתי על זה".
מה באמת ההבדל בין החומר המוקלט שלך להופעות?
"זה פשוט חי, יוצאת לי אנרגיה אחרת. זה כמו ההבדל בין דו-ממד לתלת-ממד: עוד עוצמה, עוד תדר".
מעטים האומנים שהיו משקיעים בהפקת אלבום הופעה מצולם במלואו ("בא בלייב" מהשנה שעברה) עם 15 מצלמות ורחפן. זה השתלם בכלל?
"לא יודע, השקעתי בזה יותר מדי. אבל זה היה משהו לנשמה".
מהצד השני של חדר האומנים בזאפה באר שבע מזדעק לפתע נאצ'ה בחיוך: "הכל אני עשיתי, הוא לא עשה שום דבר". פלד מגיב כמו חבר טוב שהוא גם הבוס שלך וגם האומן שלך: "נאצ'ה מתחיל לקחת יותר מדי קרדיט, נראה לי אני צריך לפטר אותו".
חדר האומנים נראה כמו לפני משחק גמר. כולם כבר יודעים את התפקידים ואת תוכנית המשחק, עכשיו פשוט עוברים על הפינישים לפני העלייה למגרש. המאמן הוא דווקא דודו, שמדריך את כולם על מהלך ההופעה. "מה שרציתי להגיד", הוא מסכם לבסוף את ישיבת הסט-ליסט, "זה שכל מה שאמרתי שטויות, אל תתייחסו לכלום. תעשו טעויות, תנגנו ושיהיה לנו כיף. על הזין שלי החיים האלה, כולם מתים בסוף".
זה הנשמה שלי
עם הרבאק הזה הם עולים להופיע. האחרונים הם פלד ונאצ'ה, שעומדים בשולי הבמה כשהלהקה מתחילה לנגן את השיר הפותח. כִיף אחד לשני, ואז חיבוק והשואו מתחיל. ההפקה של מיכאל כהן ואורי שוחט תמיד נשמעת נקייה באלבומים של פלד, לפחות ככל הניתן בהיפ-הופ מלוכלך, אבל על הבמה היא עוברת תהליך חירוע. דודו מחלל את התוף יותר חזק משחילל את הבובה, בנצור הוא קרקע יציבה של בס שאיכשהו גם זורם כמו מים וגאגי הוא פשוט רוקסטאר. גם מושיק, לא חבר להקה קבוע, נדבק ומקפץ כמו משוגע על הבמה. אין יותר מה לדווח, כי לתאר הופעה של פלד והלהקה זה כמו לתאר פגיעת מטאור: יש המון רעש ואור, האדמה רועדת, ומי ששורד זוכה לספר על כך לאחרים.
המטאור הזה הוא של פלד ונאצ'ה. מאוד ברור מי בפרונט, אבל נאצ'ה מגבה בכל שלב, מחפה על החלל בדיוק באזור שכרגע חסר, משלים מילים, מכסה את הפזמון - ואת השטח שנאצ'ה מפנה לו, פלד מנצל עד תום. יש אווירה מאוד כאוטית, ועם זאת מאוד מכוונת מטרה: להוציא רעש מאורגן בגלי סאונד מהבמה לקהל. הקהל, בתמורה, משתגע.
כשפלד יורד מהבמה הוא ממהר לשאול את חברי הלהקה איך היה להם. אחר כך הוא יוצא מחדר האומנים כדי לחלק כיפים ותמונות סלפי לקהל. נאצ'ה עומד לידו, משגיח שלא חוצים גבולות, נגנב לסלפי מזדמן. מאוחר יותר שאלתי את פלד מתי הוא הבין שנאצ'ה הולך להמשיך איתו לאורך זמן. "פעם הייתה לי תאונה, התהפכתי עם אופניים בתל אביב, ורק כשהשתעלתי והרגשתי שאני מתעלף מהכאבים קלטתי ששברתי צלע. הוא היה הראשון שחשבתי להתקשר אליו והראשון שהגיע לקחת אותי לבית חולים".
הוא עדיין הראשון שאתה מתקשר אליו?
"מאז שנולדה לו בת אני מרחם עליו. אני בא לבכות לו על משהו ואומר, 'עם מה הוא צריך להתמודד עכשיו'. אני פחות נופל עליו".
נאצ'ה: "יש פה הרבה מעורבות רגשית. אם יש לו קושי בחיים, זה לאו דווקא קורה בעבודה, אבל זה גם עניין שלי. גם ברמת האכפתיות שלי לבן אדם, וגם ברמה שזה משפיע על העסק".
עם כל האחריות הניהולית, למה לא להחליף הייפ-מן?
פלד: "יותר פשוט להביא מישהו שינהל כשהוא על הבמה. אנחנו עושים שמח, וצריך את הממד הזה בהופעה. זו בכלל לא שאלה".
נאצ'ה: "כשסגרתי את העסק והם ביקשו שאצטרף בצורה יותר מלאה, הייתה שיחה בבית של פלד. אמרתי סבבה, אני נכנס, אבל בתנאי אחד: אני ממשיך להופיע. זה הנשמה שלי".
פלד: "היו תקופות שהוא היה עסוק והופעתי לבד, אז חשבתי להביא מחליף להופעות כאלה. אבל זה חיבור שאי אפשר להחליף. אם אין את נאצ'ה, אז לא צריך".
כל החבורה עולה בחזרה לוואן לפני חצות, למרות שאין לחץ: להופעה הבאה, בפסטיבל "גלגלייב" בלייב פארק ראשון לציון, צריך להגיע רק בשלוש וחצי לפנות בוקר. כרגע הלהקה במצבים שונים שבין עייפות להתפרקות; האווירה בוואן טובה, אולי טובה מדי. רק עכשיו הם מרשים לעצמם לחשוב על ההופעה בראשון שבמסגרתה יעלו איתם ארבעה אורחים – אקו, טדי נגוסה, סימה נון וג'ימבו ג'יי – כך שהלהקה למדה ארבעה שירים של אחרים, ועכשיו צריך לזכור אותם בשעת לילה לא הגיונית. אני מריח קצת לחץ באוויר, או שאולי זה מעט קיא שדודו השאיר באיזו שקית. "היוונים היו מקיאים כדי לשתות עוד", אומר תומר התאורן, האחראי לג'וינט הקשוח שהכה במתופף.
מזל שההמתנה בין ההופעות היא בביתו של דודו. הייתם מאמינים שלאיש ההיסטרי הזה יש בית נאה עם גינה, אישה וילדים חמודים בגדרה? בזמן שהוא הולך להתקלח ולנמנם בזריזות את הסאטלה, שאר חברי הצוות מתמקמים בחצר. בקבוקי מיץ הגת נשלפים (למרות שהם עדיין קפואים למדי), פלד ננעל על נרגילה בקודקוד חצי העיגול, בנצור וגאגי מנגנים מרמקול עייף את הקלטת החזרות לגלגלייב. יש חשש אמיתי מפאשלות על הבמה, אבל אין באמת פאניקה. בסוף גם דודו מתעורר, מצטרף לחבורה ומשרה את היד שלו בקערת קרח. אל תשאלו, משהו שקשור לנשיכת כלב.
כולם רוצים ראפר מחמד
כולם נאספים בחזרה לתוך הוואן לקראת שלוש לפנות בוקר. האווירה קצת מעורפלת, שלא לומר מפוזרת. דודו בכלל רק מתחיל להתאושש. "שני מיץ גת ואיזו הקאה קטנה, ואני בחזרה בעניינים", הוא אומר. ירידת המתח שבין ההופעות הכתה גם בפלד, שמגיע לגלגלייב קצת מנומנם. מיץ הגת, לפחות מה שהצליחו לחלץ ממנו, לא ממש עשה את העבודה.
העניינים נכנסים להילוך מהיר כשמגיעים למתחם המתוקתק של גלגלצ. שלום-שלום לאורחים הנכבדים, ישיבת סט-ליסט מזורזת, והלהקה כבר נזעקת לבמה כדי לארגן ציוד לקראת סיום ההופעה של מרגי. בינתיים גונב חייל את פלד לעבר האולפן השקוף הנוגע, לראיון טרום-הופעה זריז.
גלגלצ מעולם לא באמת הבינה את פלד. אם אל חבריו טונה ורביד עוד אפשר להגיד שהתחנה הגיעה באיחור קל בלבד, ובהחלט עזרה בדחיפת הקריירה בזמן הנכון, פלד חמק לה שנים מתחת לרדאר - לפחות עד שהגיע הלהיט הבלתי ניתן להכחשה "מה אני נראה לך?" (2018). כיום המצב קצת הפוך: גלגלצ מזמינה את פלד להופיע בפסטיבל שלה, אבל ההזמנה מוכתמת מעט מעצם העובדה שהוא האומן היחיד שנאלץ לחלוק את הספוט שלו עם עוד ארבעה אומנים אחרים, שכל אחד מהם ראוי לספוט משל עצמו.
"ההיפ-הופ הישראל הפך ממשהו יותר נישתי ללב המיינסטרים. מה אתה אומר על זה?", שואלת באולפן השקוף השדרנית דריה רוזן את פלד העייף. "כל אחד מקבל את מה שמגיע לו בחיים", הוא עונה. "מגיע לנו, די. כמה אפשר?".
רוזן מסכימה: "אתה צודק, זה הזמן של ההיפ הופ".
נראה שהיא התכוונה לארבע וחצי בבוקר. זה בסדר, מדובר באירוע עם אוריינטציית פופ מובהקת ובטח יש מגוון סיבות הפקתיות - אבל עם כל התירוצים והסיבות, התוצאה היא שההיפ-הופ שוב נדחק לגטו בקצה הלילה, חמישה אומנים על 45 דקות. זה למרות שכל אחד מאומני הפופ שעלו לפניו התחנן כנראה לשתף פעולה עם פלד, ועם חלקם הוא גם עבד. בשנתיים האחרונות השתתף פלד בשירים של כוכבי פופ כמו האחיות כרקוקלי ואליעד, וגם עם אומני מיינסטרים מובהקים כמו עברי לידר ואלה לי, וכמובן מלכת הפופ הנוכחית נועה קירל. לי זה נראה כמו פנייה לקהל המיינסטרים, אבל הוא טוען שזה לא מכוון. "כל שיר והסיפור שלו", הוא אומר. "אם אני אוהב את השיר, מה אכפת לי?".
ההצעות לשיתופי פעולה לא מגיעות מהצד שלך?
"בחיים לא יזמתי דבר כזה. נגיד, לא הייתי אמור להיות בשיר עם נועה קירל. הייתי חלק מהכתיבה, לא הייתי אמור לראפרפ, אבל הם פשוט נפלו לי על הראש שאיכנס לשיר. זו התחיל מסוג של בדיחה, ש'פילה' ו'נועה קילה' מתחרז, ומהבדיחה נוצר שת"פ. כולם רוצים את ראפר המחמד הזה. ראפ זה מגניב, אז בואו נעשה רווח באיזה שיר ונדפוק ראפ. אין לי שום בעיה להשתתף בלהיט, אני פשוט צריך לאהוב את זה".
הייתה לי תחושה עם האלבום האחרון שאתה אומר, "תודה להיפ-הופ, היה כיף. אני רוצה להתקדם לדבר הגדול הבא".
"זה יהיה היפ-הופ, תמיד. רק היפ-הופ".
וכיום, כמו שציינה השדרנית של גלגלצ, זה בלב המיינסטרים.
"לא באמת. בשביל זה צריך להוציא את זה מהז'אנר, לעשות את זה יותר מחנה-משותף-ישראלי, יותר פופי. זו אחת הבעיות שלי, אני לא אוהב להוציא את זה מהז'אנר".
במשך המון שנים היית התרחשות בשטח, דפקת בדלת של גלגלצ, והם לא ענו.
"לא ענו ולא שמו עליי, וזה בסדר. זה עשה אותי יותר עקשן ויותר מפוקס. אני לא צריך שייתנו לי שום דבר, אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד 'גיליתי אותו'. מה אני צריך את זה? גילה אותי הקהל שקנה כרטיס להופעה, זאת הדרך שלי. אי אפשר להפסיד כשאתה עושה את מה שאתה אוהב".
לא מאמינים שיש בן אדם כזה מגניב במציאות
בחזרה באולפן השקוף, רוזן עושה טעות ושואלת את פלד מה הולך להיות בהופעה. "אני הולך לשבור להם את הפנים פה", הוא אומר. "בבקשה שזה מטאפורה", היא עונה לו בחשש גלגלצי. "לא", הוא עונה, "פיזית".
לא, גלגלצ מעולם לא באמת הבינה את פלד. לעומת זאת, הקהל הצעיר – או לפחות שליש הלייב פארק ששרד עד השעה הזו – דווקא כן מבין. למרות כל החששות, אבל באופן די צפוי, הכל עובר חלק מרגע שדודו נותן את מכת התוף הראשונה. פלד ונאצ'ה עומדים בצד הבמה, שוב כִיף אחד לשני, שוב חיבוק והשואו מתחיל. גם מבעד לגת שלא עלה, העייפות שריחפה קודם התפוגגה. פלד והלהקה נותנים את כל האנרגיה שאין בהם. מי שנשאר מקבל הופעה רבאקיסטית בדיוק כמו מי שהגיע בתחילת הערב לבאר שבע, וגם ארבעת האורחים ניזונים מהאנרגיה המזוקקת.
כשדודו יורד מהבמה הוא עוצר ליד פלד ואומר לי: "הוא לא יודע כמה אני אוהב אותו, זאת האמת". פלד עונה, בהתאם לפינג-פונג התמידי בין השניים: "גם הוא לא יודע כמה אני אוהב אותו. ושונא אותו בו-זמנית".
בערך חצי יממה קודם לכן יצאתי לסיבוב הזה עם רצון להבין יותר את הדמות ואת האדם שמאחוריה. ככל שהערב התקדם, כך נעשה ברור יותר שאין מר איתי וד"ר פלד. אחד הם. לא פעם שמעתי בהקשר של פלד – לרוב מצד אנשים שלא באמת מעמיקים במוזיקה שלו – את המילה "פוזה". חושבים שהאיש עם משקפי השמש, הראסטות ונעלי הספורט חוזר הביתה, מסיר את האביזרים והפאה ומתיישב לקרוא ספר או משהו. אבל האדם על הבמה הוא בסך הכל הארכה של האדם שהסתובבתי איתו כל הערב. בהחלט סוג של איד, אבל רחוק מאוד ממה שאנשים תופסים כפוזה.
"זה אישיו שיש לנו", מסביר נאצ'ה איך הם מתייחסים למה שנתפס כשני איתי פלד. "אנחנו ומי שסביב פלד יודע שזה אותו הדבר, אבל לקהל זה לא עובר ככה. אנחנו שואלים את עצמנו למה, איך אפשר שלא יהיה הפער הזה. אנחנו ערים למה שקורה בשטח, אבל בסוף זה הוא. אנחנו לא נשתנה כדי שהקהל ירגיש יותר בנוח".
אבל למה תופסים אופי כפוזה?
פלד: "זה הזוי, אבל תמיד הייתי ככה. זה היה בעוכריי הרבה שנים. אני משקפופר מכיתה ב', תמיד הייתי מתלבש כמו שאני מתלבש. אני אלך עם חולצות נימי עד יומי האחרון, זו דרך חיים. לא תמיד חיבקתי את המוזרות הזאת, היו רגעים ששמתי ג'ל ועשיתי קוצים. אבל אתה לא יכול לברוח ממי שאתה וממה שמגניב אותך. אני חושב שהיפ-הופ, במשמעות שלו, זה להיות מגניב. אתה יכול להיות מרגש, יכול להיות מוכשר, אבל בסוף המשמעות של השם זה מגניב. 'היפ'. זה צריך להיות קול".
נאצ'ה: "עם התקשורת קורה שאנחנו מגיעים למקומות, למראיין יש איזו דעה על פלד, וכשסוגרים את המצלמות הוא כזה, 'יו פלד, אתה אחלה גבר'. אחי, ברור שהוא אחלה גבר. זה הוא, לא שמעת את השירים? זה הבן אדם. לא יודע, אולי אנשים לא מאמינים שיש בן אדם כזה מגניב במציאות".
בסוף מיץ הגת לא נפתח, אה?
"אם היה עובד היינו טיל".
ההופעה הקרובה של פלד תתקיים במוצ"ש 24.6, בזאפה בפארק גני יהושע. אורחים: נונו, צ'יל פיל
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: יורה בורמטנוב (five.four) | שיער ואיפור: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי