מילון אוקספורד מגדיר "מחטף" כ"השגת החלטה או חקיקה ע"י ניצול זריז של הזדמנות". בית המשפט העליון הקדים השבוע, באופן נדיר, את פרסום פסק הדין הנוגע לעילת הסבירות. זו הייתה הקדמה שניה של הפרסום לאחר שעוד-קודם נמסר שההחלטה תפורסם לפני מועד פרישת השופטות חיות וברון לקראת אמצע ינואר. התנהלות בית המשפט מעוררת תהייה עד כמה דרכי הפעולה של הכנסת ושל בית המשפט העליון – אינן שונות.
כבר בדיון בעתירות היה ברור שהנשיאה-בדימוס, אסתר חיות, וסגן הנשיא בפועל, עוזי פוגלמן – סבורים שיש לבטל את חוק עילת הסבירות. אין לאיש גם ספק שהם רצו, באופן טבעי, שדעתם תהיה דעת הרוב ושהם ידעו היטב שמאמצע חודש ינואר – הם יהפכו לדעת מיעוט. שניהם הכירו, מן הסתם, את הפתגם לפיו "הזמן מגלה את האמת" ולכן החליטו לשלוט בזמן.
מקרה זה ממחיש מדוע המאבק בין ימין ושמאל על בחירת נשיא העליון – חשוב, וכיצד החלטה טכנית-לכאורה של מ"מ הנשיא קובעת תוצאה של פסק דין חוקתי חשוב. בידי מ"מ הנשיא פוגלמן היה הכוח לקבוע את תוצאת פסק הדין ע"י קביעת זמן פרסומו לפני אמצע ינואר – והוא עשה זאת.
ואולם, עדיין יש לשאול האם פרסום תוך פחות מארבעה חודשים של פסק דין עקרוני כזה, שהינו, כנראה, הארוך שנכתב מקום המדינה – הינו דבר שבשגרה או אם מדובר בהתנהלות חריגה.
בחודש ינואר 2012 פרסם העליון פס"ד שדחה עתירה שהגישה חה"כ גלאון נגד חוק האזרחות. למרות שהדיון הסתיים בחודש מרץ 2010 לשופטים נדרשו עשרים חודשים לכתוב את פסק הדין. בשעת הדיון שישה שופטים, וביניהם איילה פרוקצ'יה, תמכו בביטול החוק וחמישה שופטים התנגדו. הזמן חלף, פרוקצ'יה פרשה, ובמקומה מונה ניל הנדל שהתנגד לפסילת החוק. כך, 20 חודשים לאחר הדיון התוצאה של 5:6 לטובת פוסלי החוק – התחלפה בתוצאה של 6:5 והחוק לא בוטל. באופן יוצא דופן, פסק הדין איפשר להציץ אל מאחורי הקלעים. השופט אדמונד לוי, שהיה בין שופטי המיעוט שסברו שיש לבטל את החוק, חתם כך: "בחודש יוני 2010 הפצתי את חוות דעתי בקרב שופטי המותב המקורי שנקבע לדון בעתירות שבפנינו. אותה שעה היה מועד פרישתי לגמלאות (11.10.2011), רחוק דיו כדי לאפשר לחברי לגבש את עמדותיהם בסוגיות שבמחלוקת...לדאבוני, שלוש מתוך חוות הדעת בהן חלקו חבריי על השקפתי הועברו אלי רק ביום 10.1.2012, שתיים מהן בשעות הערב, היינו כיממה ומחצה בלבד לפני תום המועד המאפשר לי לחתום על פסק הדין" .
מדבריו של לוי למדנו אחת משתיים: כתיבת פסקי דין יסודיים בקשר לביטול חוקים נמשכת זמן רב מאד, או שגם שופטים יודעים להתנהל כמו פוליטיקאים-ממולחים.
פסקי דין עקרוניים של ביהמ"ש העליון מפורסמים, פעמים רבות, חודשים ארוכים ולעיתים שנים לאחר שסיימו הצדדים לטעון. כך היה, ברוב העתירות שדנו בביטול חוקים: את פסה"ד שעסק בביטול החוק העוסק בפנסיות של עובדים זרים פרסם בית המשפט העליון כשמונה חודשים לאחר הדיון בעתירה, את פסה"ד בעניין ביטול התיקון לפקודת מס הכנסה שהפלה ישובים מסוימים (בג"צ גדבאן ) פרסם העליון שנתיים וחצי לאחר הדיון.
בין הדיון על ביטול החוק על הפרטת שב"ס לפרסום פסה"ד של העליון בסוגיה, חלפו 28 חודשים. באופן דומה, 14 חודשים חלפו גם בין הדיון בעתירות שעסקו בביטול חלקים מ"חוק החרם" ועד לפרסום פסה"ד ע"י העליון ושלוש שנים בין הדיון להכרעה בביטול החוק ששלל קצבאות מילדי מחבלים. את פסק הדין שעסק בביטול חוק הפונדקאות פרסמה השופטת חיות 13 חודשים לאחר הדיון, ואת פסק דינה בקשר לביטול החוק שנועד להכשיר, בדיעבד, בניה בלתי חוקית בהתיישבות ביהודה ושומרון כתבה חיות במשך לא פחות משנתיים. חלק מפסקי הדין מנו עשרות עמודים, בלבד.
הדיון בעתירה הנוכחית התקיים בחודש ספטמבר וטיעונים הושלמו עד אוקטובר. מאז ועד לפרסום 758 (!) עמודי ההחלטה, חלפו כשלושה חודשים, בלבד. טיפה בים לעומת החלטות דומות. לא יהיה זה מופרך להניח ששופטי העליון התבקשו ע"י השופטים חיות ופוגלמן לסיים את כתיבת חוות דעתם עד למועד הפרישה של השופטות ברון וחיות – באופן שיבטיח לנשיאה היוצאת ולממלא מקום הנשיא את הרוב בין השופטים – רוב שיהפוך למיעוט תוך ימים ספורים.
כשצלצל השעון בחצות – רצה סינדרלה מאולם-הנשף החוצה להיווכח שמרכבתה הפכה לדלעת והסוסים – לעכברים. בעוד כשבוע וחצי, כשהאורולוגין יקיש בחצות, יעזבו שתים אחרות את האולם. ואולם, הפעם, כלל לא ברור אם מה שהותירו, מאחור, הוא קסם-נוצץ או כישוף-אפל.
מאת אריאל עטרי, עורך דין פלילי
***
כתבה שיווקית בחסות אריאל עטרי, משרד עורכי דין. הכתבה נערכה ע"י מערכת Duns 100