"העסק הראשון שתכננו לפתוח יחד בכלל היה מסעדת קבבים – אבל בסוף נאלצנו לרדת מהרעיון אחרי שזה לא הסתדר עם בעל המקום". כך מתארים מייק קורדה ושלומי קורקוס, הצמד שגדל יחדיו בירושלים ועבר לתל-אביב במהלך שנות ה-20 לחייהם, את אחד הרעיונות העסקיים הראשונים שניסו לממש יחדיו.
למזלם של השניים, כמו-גם של אלפי מתאמנים חרוצים, רעיון 'הקבבייה' מעולם לא יצא לפועל. במקומו, קורדה וקורקוס הקימו לפני כעשור את ה-"לוקר-רום" - רשת מכוני כושר אופנתיים שסניפיה הפכו ל-"מקדשים חילוניים", כדבריהם, הפרוסים ברחבי העיר הלבנה, כאשר "המתפללים", הלא-הם המתאמנים והמתאמנות, נוהרים אליהם מדי יום בבגדי הטקס המסורתיים – טייץ של לולו-למון וטופ של אלו-יוגה.
כדי להבין מהו סוד ההצלחה של אימפריית הכושר שמוערכת כיום בשווי 50 מיליון שקלים, ראוי להדגיש כי אף אחד מהשניים לא מגיע מעולמות הספורט, או כפי שהם מציינים זאת בעצמם: "אנחנו לא מאמני כושר, ואנחנו לא נראים כמו מאמני כושר. אנחנו רק שני 'ביזנסמנים' שזיהו כשל שוק והחליטו למצוא לו פיתרון".
ואכן, עוד לפני שפתחו את הסניף הראשון של הלוקר-רום, השניים צברו רזומה מרשים של ניהול עסקים ברחבי תל-אביב. קורדה פנה אל חיי הלילה בעיר, כאשר היה ממקימי ברים מוכרים כמו "טפל'ה" ו-"דלידה", בעוד קורקוס ניהל את בית הקפה "הבוטקה" בטשרניחובסקי. "היינו רק שני ילדים. כל אחד מאיתנו חשב שככל שיש לו יותר עסקים, כך הוא איש עסקים יותר מוצלח", נזכר שלומי באותם ימים. "תמיד חיפשנו הזדמנויות עסקיות, וכחלק מהמסע שלנו להתרחב זיהיתי ב-2014 שהנכס שליד בית הקפה שלי בטשרניחובסקי מתפנה. זה היה סניף עצום של רשת קפה-קפה, בגודל של 400 מטרים. ישבתי יחד עם מייק בבוטקה, ויחד החלטנו שניקח את המקום".
להוציא את המתאמנים מהמרתפים
באותה שנה בה השניים החליטו לאחד כוחות בזירה העסקית, קשה היה להתעלם מהטרנד שכבש את תושבי תל-אביב – והוא אימוני הקרוספיט. בזה אחר זה, החלו לצוץ בין הרחובות הסואנים של העיר מועדוני כושר קטנים שהציעו שיעורים לתושבים. אלא שמייק זיהה בהם מספר חסרונות בולטים. "באותה תקופה חווית האימון במועדונים בעיר הייתה מאוד לא נעימה", הוא מתאר. "מועדוני הכושר היו ממוקמים לרוב במרתפים חשוכים וחנוקים שנתנו אווירה מאוד לא אסתטית. פילאטיס מכשירים לרוב התבצע בחדרים קטנים עם לא יותר מ-4 מיטות, ואימוני TRX התבצעו לרוב בפארקים ציבוריים. לא הייתה חווית אימון והתנאים היו לא ראויים. אנחנו החלטנו לשנות את זה".
לדבריו, ההיכרות העמוקה שלהם עם עולמות האירוח והמסעדנות בעיר סיפקה להם היתרון בולט בתחום. "כבר מהיום הראשון קיבלנו החלטה שאנחנו לא מוכרים 'פיטנס' – אלא 'פאשן'", הוא מסביר. "החלטנו שאנחנו רוצים להוציא את הכושר מהמרתפים החנוקים למתחמים שנראים כמו חנות מפוארת או מסעדה. מקום שגורם למתאמנים להרגיש שהם נחתו במועדון אקסקלוסיבי בלונדון או בניו-יורק. מקום שהם מחכים כל היום להגיע אליו – ולא סופרים את הדקות עד שהם ייצאו ממנו".
חדר כושר חנות של הוגו בוס?
מייק ושלומי שמו דגש על העיצוב האופנתי והיוקרתי של חלל הסטודיו – כזה שלא מזכיר בשום צורה חדר כושר סטנדרטי בישראל. "האנשים הראשונים שנכנסו אלינו לא הבינו אם הם בחדר כושר או בחנות מותג של הוגו בוס", מתאר מייק בגאווה. "זו בדיוק התחושה שרצינו לתת. תחושה שהם לא באים רק להזיע ולהתאמן – אלא שהם במקום אופנתי שהם ירגישו גאים להיראות בו".
אולם לצד הטאצ' האופנתי, השניים גם חוללו מהפכה של ממש בחוויית אימוני הפילאטיס בישראל, כאשר הם בחרו להציב עשר מיטות בסטודיו אחד – דבר שנחשב אז כמעט לבלתי אפשרי. "היום זה יכול להישמע טריוויאלי, כי אפילו יש מועדונים עם 20 מיטות פילאטיס בחדר אחד – אבל כשאנחנו התחלנו לא היה דבר כזה", הם מבהירים.
"באותה תקופה, פילאטיס היה נחשב כתחום שיקומי שיועד לאנשים עם פציעות מורכבות או למבוגרים שמתאמנים עם מדריך צמוד, אבל אנחנו זיהינו שיש עוד המון אנשים, בעיקר נשים צעירות, שרוצות להתאמן בפילאטיס מכשירים בשם הכושר והבריאות. כשהחלטנו לשים 10 מיטות בסטודיו, מאמנים וקולגות חשבו שאנחנו משוגעים, שזה המוני מדי. אבל מהר מאוד הוכחנו שהקהל הצעיר דווקא מתלהב מאוד מהרעיון".
"מוצר מסוג אחר"
לשמחתם של השניים – קהל המתאמנים אכן הצביע ברגליים. כבר ביום הראשון בו פתחו את הסניף הראשון של הלוקר-רום, נחטפו כל 700 המנויים שנפתחו למכירה. "היה טירוף מוחלט", משחזר שלומי. "היינו דבוקים לטלפונים ללא-הפסקה, עד שהכרזנו על סולד-אאוט. רק באותם רגעים הבנו שלא מדובר בעוד עסק ברשימה שלנו, אלא שיש לנו בידיים מוצר שרק הולך לצבור תאוצה".
אלא שבניגוד למתחרים בענף, קורדה וקורקוס בחרו באסטרטגיית צמיחה שונה: במקום לפתוח סניפים בערים נוספות, הם התמקדו בהרחבת הפעילות בתחומי העיר תל-אביב. "כל אחד יודע שתל-אביבי אמיתי לא הולך לשתות קפה בארומה, אלא מעדיף לשבת במקום אופנתי", מדגיש מייק. "לכן בנינו מוצר שהתל-אביבים גאים להיות חלק ממנו, ועבדנו קשה מאוד כדי ללמוד את האופי של הלקוחות שלנו, כדי להתאים את העסק שלנו לוייבים בעיר וכדי ליצור לו זהות של מותג תל-אביבי מצליח".
"כדי לשמר את המוצר", הוא מוסיף, "החלטנו לדגול באסטרטגיה שדומה מאוד למשחק מונופול – לבנות רצף ולהגדיל את הערך של הנכס. כלומר, לפתוח כמה שיותר סניפים אחד ליד השני, כדי להקשות על המתחרים להיכנס לתחום שלי, וכך לשמר ולהגדיל את קהל הלקוחות שלי בתל-אביב".
כחלק מאסטרטגיה זו, השניים פתחו לאורך השנים כ-7 מתחמים מרכזיים בתל-אביב, המונים כ-100 מאמנים המספקים מדי-יום 120 שיעורים לכ-4,000 מתאמנים. "לכל אחד מהסניפים שלנו יש דגשים שונים ברמת העיצוב ותוכן האימונים על-מנת לספק גיוון לקהל הלקוחות, כאשר המנויים שלנו לא מוגבלים למתחם אחד, אלא יכולים לגשת ולהנות מכל הסניפים שלנו בכל זמן ביום".
"אנחנו פרובוקטיביים - ואוהבים את זה"
אך לצד ההצלחה של הרשת בהווה – למייק ושלומי חשוב להזכיר שהיו לא מעט משברים בדרך. "נכנסו לקורונה עם ארבעה סניפים – ומהר מאוד המגפה אכלה לנו את כל הכסף שהרווחנו. אפילו נכנסו לחובות", הם נזכרים. אולם בעוד שחלק מעסקיו הפרטיים של מייק נסגרו לצמיתות במהלך הסגר, השניים החליטו לעשות הכל כדי להציל את הלוקר-רום. "העברנו את האימונים לזום, לגגות בעיר ולגנים ציבוריים, הכל בחינם – כדי לנסות ולשמור על הלקוחות שלנו ולהעביר יחד איתם את התקופה הקשה. הייתה אי-וודאות כל התקופה הזו, היינו צריכים לשלם שכירות ובקושי קיבלנו פיצויים מהמדינה. אבל התרכזנו ביום שאחרי – ולשמחתנו החזרה באמת הייתה טובה".
מהרגע שהגבלות הקורונה הוסרו ומועדוני הכושר הורשו לחזור לפעילות, שלומי ומייק החלו בקמפיין שיווק נרחב ברחבי תל-אביב במטרה להחזיר אליהם את קהל המתאמנים. "אחרי כל-כך הרבה חודשים של בדידות וריחוק חברתי, החלטנו לשבור את הדיסטנס בקמפיין שאף אחד לא יכול לעבור לידו ולהתעלם ממנו", הם מספרים.
במסגרת הקמפיין, ששווק תחת הסלוגן "End The Distancing", נראו זוגות של גברים ונשים מתנשקים בחושניות לעיניי כל. "תלינו בכל העיר את הפוסטרים כדי להעביר את המסר שאנחנו, התל-אביבים, לא מפחדים מאף אחד, אנחנו מקבלים את כולם ללא יוצא מן-הכלל ואנחנו צמאים למגע", מספר קורדה. "קיבלנו על זה צרחות. אנשים תלשו שלטים והיו לא מעט ביקורות, אבל זה לא הפתיע אותנו. אנחנו פרובוקטיביים, ואנחנו אוהבים את זה. במבחן התוצאה – התל-אביבים הסתערו על המתחמים שלנו כמו אצנים שמחכים ליריית הפתיחה באולימפיאדה. זה הגיע לרמה שמיד עם החזרה לפעילות – חיפשנו אתרים חדשים כדי להתרחב ואחרי חצי שנה פתחנו סניף ענק בארלוזורוב בעלות של 3 מיליון שקלים".
"אנשים באים להתפלל אצלנו"
אלא שבמדינה כמו ישראל, סיומו של משבר אחד הוא תחילתו של משבר שני. "במובנים מסויימים, המלחמה הייתה אפילו יותר קשה מהקורונה", טוען שלומי. "אתה כביכול פתוח, אבל אנשים מפחדים לצאת מהבית. פתאום שוב הקפאות מנויים. פתאום המאמנים שלנו מגוייסים למילואים. והכי גרוע זה לגלות שחלק מהלקוחות שלנו הצטרפו בעל-כורחם למעגל השכול. נכון, זה עסק, אבל הלקוחות שלנו הם לא מספרים – אלה אנשים שאנחנו אוהבים וחושבים עליהם כל הזמן".
"עד עכשיו לא באמת חזרנו לאנרגיות של לפני המלחמה", מוסיף מייק, "אבל אנחנו גם מחוייבים לנסות לתת ללקוחות שלנו קצת אסקפיזם, ולספק להם את הכלים והשירות הכי טוב גם בתקופה הזו". בדומה ליציאה ממשבר הקורונה, השניים החליטו ליזום גם כעת קמפיין נוסף שמככב היום ברחבי תל אביב, תחת הכותרת "Come to Temple".
"בתל-אביב, מועדון כושר זה כמו בית כנסת לחילונים", מצהיר מייק. "המתאמנים שלנו הם דתיים מאוד, מתפללים כל יום, והמאמנים הם כמו רבנים בשבילם. מדובר בדור שמאוד מקדש את הנראות והבריאות שלו, ושעבורו הגוף שלו זה בית מקדש. לכן יצאנו בקמפיין שקורא להם לחזור למקדש – אל המקום אליו הם מגיעים לא רק כדי להתאמן, אלא כדי לממש את עצמם".
נכון לימים אלו, מייק ושלומי עוד לא חשים כי הם מיצו את מלוא הפוטנציאל של תל-אביב ומצהירים כי בשנים הקרובות הם ימשיכו לפתוח מתחמים בתחומיה. עם-זאת, השניים לא נותרים אדישים לקריאות הקהל ומתחילים ללטוש עיניים גם מעבר לגבולות העיר.
"בעשר השנים האחרונות – עזבו אותנו אלפי לקוחות שהקימו משפחות ועברו לגור במקומות נוחים יותר בערים השכנות", הם מגלים. "הלקוחות הללו צמאים ללוקר-רום ופונים אלינו כל הזמן כדי שנשקול אולי לפתוח סניפים חדשים בערים הסמוכות לתל-אביב. אנחנו עוד לא יודעים להתחייב על מתי זה יקרה, אבל כשנגיע לשם, אנחנו מבטיחים שנהיה הכי טובים".