בהקלטה של הפרק השני של פודקאסט ההחלטה הגיע דובי פרנסס עם שני שעונים. שחר סגל, המרואיין, הבחין בכך מיד ושאל אותו לסיבה. פרנסס לא הגיע עם השעון הנוסף סתם, הוא ידע שהמרואיין שלו, האיש מאחורי האימפריה של אייל שני והקמפיינר של רה"מ יצחק רבין ז"ל, יכיר אותו טוב.
את שעון הרולקס שענד על יד ימין קנה יצחק רבין ב-1972 כשהיה שגריר ישראל בארה"ב, חמש שנים אחרי שהוביל את צה"ל לניצחון במלחמת ששת הימים. קצת יותר משנה לפני ההקלטה דווח בכלי התקשורת שהשעון המדובר נמכר על ידי בנו יובל רבין במכירה פומבית בסכום של 95 אלף דולר לאיש עסקים ישראלי שחי בארה"ב שמעדיף להישאר אנונימי. פרנסס סיפר לסגל באיזה שעון מדובר, וחשף שהוא זה שרכש את השעון. הסיפור על השעון, שנחזור אליו בהמשך, הוא רק אנקדוטה לאופן שבו פרנסס חושב ועובד.
בתוך כמה שנים הוא הפך למשקיע ההון סיכון המפורסם בישראל, הוא מנהל לבדו קרן הון סיכון של יותר מ-1.6 מיליארד דולר. כבר שנים שהוא מככב בתוכנית "הכרישים" ולאחרונה מנחה גם את פודקאסט "ההחלטה" מבית N12 Business. בפרק סיום העונה פרנסס משנה מיקום ומתיישב דווקא על כיסא המרואיין. הוא מספר על הדרך שעשה ללב התודעה הישראלית, על הילדות בחולון, על ההורות ועל ההחלטה לעשות רוד טריפ בארה"ב רק כדי להגיע להגיד שלום לוועדת הקבלה לאוניברסיטה שאליה הוא רוצה להתקבל.
הוא גדל בדירת שלושה חדרים בחולון יחד עם שלושה אחים. "היו לי נעורים נפלאים", הוא משחזר. "חולון נקראה על שם 'חולות' ואז באמת היה שם רק חולות. אבא שלי היה עמיל מכס ולימים סבא שלי מצד אימא הציע לו לנהל מוסך קטן ברחוב תמנע באזור התעשייה. זה היה הרחוב של הזונות, לא אזור קל לנהל בו עסק. אבא שלי הקיז דם ועבד מאוד קשה. זה מה שלמדנו בבית, אבא איש עבודה ואנחנו עזרנו בכל צורה, בין אם לעבוד בירקות, או לחלק ברושורים של המוסך ולתלות אותם על מכוניות בחום של אוגוסט – כל מה שהיה צריך כדי לעזור".
אחרי הקזת הדם, העסק התייצב והופך להיות עסק מוצלח. יכולת להיות שם בעסק ולחיות חיים נוחים?
"העסק המשפחתי הפך לרשת של מוסכים עם 400 עובדים ועסק גדול ומוצלח", הוא מספר. "אבא שלי והשותפים שלו רפי כהן ומשה זיו הצליחו להרים את הדבר הזה ולבנות אותו – כנגד כל הסיכויים. בלי שום גרעין התחלתי, המוסך ברחוב תמנע היה עם 4 ליפטים שבורים, והייתי שם הרבה זמן שוטף רצפות ומנקה חלקי מנוע. זה נותן לך המון פרופרציה לחיים ובמבט לאחור זו תקופה שאני מתגעגע אליה. תקופה מקסימה".
ולמרות זאת, פרנסס מעיד כי בתקופה הזו הוא טרם גיבש מחשבה כלשהי על כיוון מקצועי. "אני לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בכלל, וגם לא הייתי סטודנט טוב", הוא אומר. "סיימתי לימודים בתיכון בלי תעודת בגרות, היו חסרים לי שני מקצועות: מתמטיקה וספורט. התגייסתי לצבא והפכתי גם להיות קצין ולאחר מכן מפקד פלוגה בבה"ד 1. אחרי 4.5 שנים נסעתי לדרום אמריקה, חזרתי, ואז שאלתי את עצמי 'מה עושים עכשיו?'".
התשובה לא איחרה לבוא. עם שובו, פרנסס נרשם ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון. "קמפוס יוצא דופן, חוויה לימודית מטורפת", הוא נזכר. "זו אחת מהאוניברסיטאות הטובות, אבל היחידה שנותנת לך תחושה של איך זה לחיות מחוץ לבית, בלי ההורים, בסביבה שמדמה את הקמפוס האמריקני".
ההשפעה של האח והרוד טריפ לארה"ב: "עשיתי את הצעד הנוסף שאף אחד לא לקח"
תוך כדי הלימודים בבן גוריון הוא המשיך לעבוד בעסק המשפחתי. "הרגשתי את הדינמיקה בין השותפים", הוא מסביר. "זה עסק משפחתי אבל לא עסק יחידני. ראיתי שזה לא ייקח אותי למקומות שאני רוצה להגיע. החלטתי לנסות את מזלי במקום אחר. זו הייתה החלטה לא פשוטה, כמו ההחלטה להמשיך ללימודי תואר שני בארצות הברית. אבא שלי מאוד התנגד. הוא אמר לי 'אתה לא ישי (האח הגדול) מה אתה הולך ללמוד תואר שני?'. הוא צדק, זה לא שעשיתי את זה למען האקדמיה, פשוט חשבתי לעצמי שמבחינה הסתברותית הסיכוי להצלחה שם עולה לאין ערוך על הסיכוי פה – פשוט בגלל החלקים שמשתתפים. פה יש 10 מיליון אנשים, ושם יש לך 360 מיליון איש. גם אם אתה בינוני אתה יכול מאוד להצליח. זה היה קו המחשבה שלי – מאוד תמים, מאוד נאיבי – מאוד פשוט".
ישי, האח הגדול של פרנסס השפיע עליו רבות וגם על קבלת ההחלטות. "הוא נרשם ל-UCLA ואני החלטתי להגיש לשם גם מועמדות", הוא אומר. "אבל ציוני ה-GMAT שלי לא היו טובים כמו שלו. החלטתי לעשות רוד טריפ, לנסוע לארה"ב להציע את מרכולתי בכל אחת מהאוניברסיטאות שהגשתי אליהן מועמדות ולהגיע לאנשים ופשוט להגיד להם שלום. הגעתי לחוף המזרחי והכול ברכב, בסוף הגעתי גם לחוף המערבי ל-UCLA. כולם מגישים את הבקשות, אבל את הצעד של להגיע לקמפוס מהמזרח התיכון, להגיד שלום ולספר אפילו לחצי שעה למה באת, הרבה לא עשו וזה מה שסלל את הדרך לזה שהתקבלתי לכמה אוניברסיטאות וגם ל-UCLA, שבה בחרתי".
פרנסס מדבר על מזל. "הוא לא חולק בצורה שווה לכולם", הוא מציין. "אני לא מזליסט בצורה יוצאת דופן, אני חושב שפשוט אני עובד קשה יותר מכולם. בניתי את הקריירה שלי סביב זה שתמיד עשיתי את הצעד הנוסף. אנחנו היום בגיוס הקרן השישית ואנחנו בשווי מצרפי של כ-1.6 מיליארד דולר – שגייסתי לבד. וגם היום כשאני צריך לדבר עם מישהו שצריך לשים חצי מיליון דולר בקרן אם צריך להיפגש אני אפגש. הכול אני מרוויח בזיעת אפי, יש אנשים שיש להם מזל, אבל בגלל זה אני אולי בעסק שבו אני משקיע באנשים שאני חושב שיהיה להם יותר מזל מלי".
אני קופץ בציר הזמן, הבאת ילדים בגיל מאוחר, זו הייתה החלטה או פשוט ככה זה קרה?
"לקח שנים עד שליאו בא כי היה קשה להביא אותו. אני בן 44 והייתי בן 41 כשהוא נולד ואשתי הייתה באמצע שנות ה-30 לחייה, יחסית מאוחר. אתה שואל אם אני מתחרט על זה שזה מאוחר יותר היה? אני חושב שאם הוא היה מגיע מוקדם יותר הקריירה שלי לא הייתה נראית כמו שהיא, כי היכולת שלי לקחת סיכונים הייתה נפגעת בצורה דרמטית מרגע היוולדו". עבדתי הרבה יותר קשה בעבר, כי היום אני צריך לחלק את הקשב שלי לילדים. יש להם 3 שנים קריטיות – זו הקרבה שאני יכול ורוצה לעשות, אם זה היה מגיע מוקדם יותר זה היה יוצר אצלי הרבה קונפליקטים".
"ציוני ה-GMAT שלי לא היו מספיק טובים, אז החלטתי לעשות רוד טריפ. לנסוע לארה"ב להציע את מרכולתי בכל אחת מהאוניברסיטאות שהגשתי אליהן מועמדות, להגיע לאנשים ופשוט להגיד להם שלום. כולם מגישים את הבקשות, אבל את הצעד של להגיע לקמפוס מהמזרח התיכון, להגיד שלום ולספר אפילו לחצי שעה למה באת, הרבה לא עשו וזה מה שסלל את הדרך".
דיברתי עם רוני לפני הריאיון, והבנתי שאתה קם ממש מוקדם, חוזר מוקדם ומאוד מסור, איך זה קרה כי אתה וורקהוליק לא קטן?
"זה כמו לדבר עם מכור על תהליך הגמילה", הוא אומר. "התהליך קשה, והוא נמשך. אני קם מוקדם, תמיד קמתי מוקדם, ב-5:30 ואני משתדל לשחות בבוקר. ב-6:30 אני כבר שותה את הקפה ליד המשרד ויש לי פור של שעתיים על העובדים שלי, כך אני יכול לבנות ולהוביל אג'נדה ברורה ליום. בימים שאני לא טס אני משתדל לחזור לילדים ב-16:30".
בוא נחזור לביזנס, תואר שני סיימת, מה נקודת המפנה שהשפיעה לך על הקריירה?
"אני רוצה לדבר רגע על ההחלטה", הוא מסביר. "אני חושב שהחלטה זה צירוף של נסיבות, מכלול של דברים שקרו בעבר ובהווה שיצרו הזדמנות. האגו שלנו גורם לנו להאמין שזו הייתה החלטה שלי. כל מה שהוביל אותי היו ההחלטות שלקחתי – לא לעבוד בעסק המשפחתי, תואר שני בארה"ב וגם ההחלטה ללכת לבנקאות פרטית".
עם סיום התואר השני פרנסס התחיל לעבוד בדויטשה בנק ואחרי כמה שנים החליט לעזוב ולעבור ל-Family Ofiice של האוליגרך סרגיי גרישין. "לוותר על משרה עם כסף לא רע, לעזוב את תיק הלקוחות וללכת לעבוד בתור יד ימינו של לקוח אחד – שלא היה איש קל הייתה החלטה מכוננת".
למה החלטת ללכת איתו?
פרנסס מספר על האופן המקרי שבו הכיר את גרישין. "ב-2008 הצטרפתי לבנק, תקופת המשבר הפיננסי", הוא משחזר. "באותו הזמן הייתי בהכשרה בניו יורק ובעצם דויטשה בנק החזיקה לי את הוויזה. אם מפטרים אותי אני לא יכול להישאר בארה"ב. באותה נקודת זמן, גרתי בדירת חדר קטנה, שכר הדירה היה 1,600 דולר בחודש והיה חסר לי כסף. החלטתי שאם אני ממשיך בדרך הזו לא אשרוד ואני חייב למצוא משהו שאני יכול לעשות אחרת כדי להביא עוד לקוחות".
"אני לא שונא את מי שלא נתן לי הזדמנות כי אני חושב שזה היה תפקידם ביקום. לפעמים זה טוב לקבל לא, אני ממשיך לקבל לא גם עכשיו. אלה שעשו את זה בנימוס אני מכבד, ואלה שעשו את זה בצורה לא נעימה אני בז להם. כשהייתי צעיר יותר היו לי תחושות נקם – ברמה שכל פעם שהשווי של החברה היה עולה הייתי שולח להם מייל. זה ילדותי ואני לא מרגיש צורך לעשות את זה יותר. אני מתמודד עם לא הרבה יותר טוב מבעבר".
פרנסס החליט לפעול בשיטה שבה פעל במפעל המשפחתי ולשלוח בדיוור ישיר מכתבים ללקוחות פוטנציאליים. "סרגיי ענה למכתב פשוט", הוא אומר. "למה הוא ענה? הוא קיבל את המכתב ורגע לפני שזרק אותו לפח הוא קלט את שם המשפחה – פרנסס, ואת החתימה שלי. הוצאתי 2,000 מכתבים ועל כל אחד מהם חתמתי בכתב ידי. יש אנשים שיגעו בך, ישנו את מסלול חייך אבל הם כבר לא חלק מהסיפור שלך. בשנת 2010 הוא נתן לי הזדמנות מדהימה, לקחתי בשתי ידיים שסללה לי את הדרך. לצערי ברמה החברית ולשמחתי ברמה העסקית נפרדו דרכנו במאי 2015. אנחנו עדיין שולחים טקסטים בחגים, יותר אני מאשר הוא".
ואז אתה מחליט לפנות לעולמות ההון סיכון?
לעולם ההון סיכון נכנס פרנסס בזכות דרור ברמן, שהיה השותף של פרנסס בדירה בזמן שלמד באוניברסיטת בן גוריון והיום שותף לקרן הון סיכון עם מנכ"ל ויו"ר גוגל לשעבר אריק שמידט. "אז חשבתי שזו הזדמנות נפלאה להשקיע גם", הוא משחזר. "חשבתי שזה תחום מעניין, ולא היו אז הרבה שחקנים. בסוף התמכרתי והתאהבתי בתחום. ב-2014 יצאתי לגייס לבד כ-50 מיליון דולר ולאחר מכן עזבתי לחלוטין את המשרד המשפחתי.
אתה אוהב את מה שאתה עושה?
"חד משמעית כן. אני חושב שזה תחום שהוא עדיין בחיתוליו, ועדיין אין הרבה שחקנים. יש בערך 4,000 קרנות בעולם, 1,400 מהן נפתחו ב-4 שנים האחרונות מחסומי הכניסה זה דופק והיכולת לגייס כסף. אז יש הרבה שחקנים לא טובים, אין רגולציה כמו בשוק הציבורי, עם ההבנה שזו תעשייה חדשה בלי עדיין חוקים מוגדרים יש פה שפה מאוד יצירתית שעדיין מתהווה. יש פה גם את החלק ההומני, אם אתה בן אדם לא טוב ולא נעים יזמים לא יעבדו איתך. המרכיב האנושי מאוד חשוב – קודם כל תהיה בן אדם. המשחק הוא לדעת להזיז את כל החלקים, לייצר נראטיב ולייצר סיפור. אין אף תפקיד אחר שמאפשר לעשות את כל הדברים ביחד, זה עולם שמאפשר לי להתפרע סביב ברנדינג והנדסת תודעה".
האם נושא המורשת שלך מעסיק אותך?
"הוא מעסיק אותי כי אני יודע שהתעשייה שלי מאוד מוכוונת ל'ביצוע העסקה'. ואני תוהה מה המורשת של הדבר הזה? לעשות עסקה, כסף, כותרות בעיתונים. נורא קשה להסתכל ממעוף הציפור, אני רוצה להגיד שיש לנו השפעה. אם אני צריך לחשוב האם זה מספיק לי או האם אני רוצה לעשות עוד אימפקט בעתיד? אני חושב שכן. זה לא יראה רק דרך הקריירה אלא גם על ידי עשייה חברתית. קרבים הימים שבהם ארצה לעשות עשייה חברתית. התחלתי כבר להשתעשע עם זה בראש.
אמרת שאתה זוכר את מי שנתן לך הזדמנות ושומר טינה שקטה למי שלא נתן לך את ההזדמנות, ספר לי על רגע שלא נתנו לך הזדמנות?
"אני לא שונא את מי שלא נתן לי הזדמנות כי אני חושב שזה היה תפקידם ביקום. לפעמים זה טוב לקבל לא, אני ממשיך לקבל לא גם עכשיו. אלה שעשו את זה בנימוס אני מכבד, ואלה שעשו את זה בצורה לא נעימה אני בז להם. כשהייתי צעיר יותר היו לי תחושות נקם – ברמה שכל פעם שהשווי של החברה היה עולה הייתי שולח להם מייל. זה ילדותי ואני לא מרגיש צורך לעשות את זה יותר. אני מתמודד עם לא הרבה יותר טוב מבעבר".
מה מניע אותך?
"שאלה מאוד מורכבת. יש לא מעט משתנים – משקל הילדות ומה ראית בבית ויש את החלק שהולך אחורה לסבא וסבתא ששרדו את השואה ויש את החלק שהולך קדימה – הסקרנות הטבעית שלי לגבי העולם ולגבי אנשים והרצון שלי לראות מה יביא יום. וגם אגו שהוא גם כוח מניע – היום הרבה פחות מבעבר. אני רואה את הכרישים, בעונה הראשונה עיקר המניע שלי שם היה אגו, בעונה השלישית זה כבר היה יותר הפצת המסרים שלי לקהל רחב. אני רואה איך זה משפיע, אני מדבר עם חבר'ה צעירים בבתי ספר והם ממש עוקבים אחרי התוכנית. אני חושב שהשפעתי באופן ישיר על אלפי אנשים ואולי אפילו הצלחתי לשנות את מסלול חייהם.
השעון של רבין והרצון להשפיע: "מקווה בעתיד הלא רחוק להוביל לשינוי"
ובחזרה לשעון של רבין. פרנסס סיפר לשחר סגל ששעון אחד זה לראות מה הזמן כעת והשעון השני הוא לראות כמה זמן חלף, כששאלנו אותו למה קנה את השעון, הוא לא הסתיר את דעתו על המצב בישראל, ואף רמז על רצונו להיכנס לפוליטיקה. "אני לא יכול לחשוב על מנהיג ישראלי יותר משפיע מרבין", אמר לנו פרנסס כששאלנו אותו על השעון. "28 שנים עברו מאז שנרצח והשלום נראה רחוק יותר מתמיד. התומכים בשלום נתפסים כחלשים, כחברים בשמאל הקיצוני וחברי הכנסת איבדו כל כבוד למשכן. רכשתי את השעון שיהיה כסוג של תזכורת לזמן שעבר מאז שנתנו צ'אנס לשלום בביתנו ומחוצה לו. אני מקווה שנלמד להתייחס אחד לשני בכבוד בלי קשר לדעות הפוליטיות ואני מקווה שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, יהיה לי את הכבוד להוביל שינוי משמעותי במדינה, שרבין אולי היה משיג אם הזמן לא היה נלקח ממנו בצורה כל כך טראגית".
מה עצת הזהב שלך?
"קח כל עצה עם גרגר מלח כי כל אחד מדבר מפוזיציה. תמיד תקשיב ליותר מעצה אחת, תקשיב לכמה עצות ותמיד תקבל את ההחלטה לבד, אתם תמיד יודעים את התשובה – רק צריך להכיר בזה".