בסמסטר האחרון של מתן בר באוניברסיטה, הציע לו חבר להקים חברה. כמה שנים לאחר מכן הוא עשה אקזיט של יותר מ-20 מיליון דולר לאיביי ופייפאל. אחרי כמה שנים שעבד כשכיר אצל ענקית התשלומים הוא החליט לעזוב ולהקים את מליו, ששווה היום כבר יותר מ-4 מיליארד דולר. בשיחה צפופה עם רקפת רוסק עמינח לפודקאסט ״ההחלטה״ הוא סיפר על תחילת הדרך, על המהלכים הקריטיים שעשה במהלכה, וגם חושף את המשפט האחד שהוא לוקח איתו עד היום. ״זה התחיל די במקרה״, הוא מודה. ״יש הרבה סיפורים של יזמים שחושבים שהכל מאוד מתוכנן מראש, אבל תכונה שיש לי ולהרבה יזמים זה שאנחנו לא חושבים יותר מדי, אלא פשוט עושים. להיות מתוחכם או חכם מדי לפעמים מונע ממך לפעול, ליזום ולעשות, ולמזלי פגשתי הרבה אנשים חכמים לאורך החיים שפשוט רציתי לעבוד איתם, לבלות איתם זמן ולעשות איתם משהו משמעותי, אז פשוט עשינו את זה. וזה היה גם בחברה הראשונה שלי, וגם במליו היום״.
ובכל זאת, ילד בן 23, בסוף התואר, פתאום קם והולך להקים חברה. זה לא שגרתי.
״למדתי מדעי המחשב וניהול באוניברסיטת תל אביב. אני חיפאי, ועברתי לתל אביב כי היה שם שילוב בין פיתוח תוכנה, שזה משהו שאני מאוד אוהב, ועסקים. יש לי חבר מאוד טוב, שאנחנו חברים מגיל 8 ועד היום, רון גורה, והוא אמר לי לקראת הסמסטר האחרון שיש לאח שלו איזה רעיון, לעשות מערכת של תשלומים באינטרנט. הוא אמר לי: ׳יש קבוצה של חברים שבאים לקנות כרטיסים להופעה או מתנה ביחד, ואפשר לבנות תוכנה שמאפשרת להם לקנות את זה ביחד. כל אחד שם את הסכום שלו, וקונים את הכרטיסים׳. אני לא יכול להגיד שעשיתי איזה מחקר מעמיק על גודל השוק, או אם הרעיון יכול להפוך לחברה. מה שידעתי זה שאני רוצה לעבוד עם רון, ושאנחנו נעבוד טוב ביחד, וככה התחלנו. ארז דיקמן, שהיום הוא בלמונייד, היה הסטודנט הכי חכם שהכרתי באוניברסיטה. הוא תמיד עקף אותי בציונים, שזה עצבן אותי, אבל הוא היה חבר מאוד קרוב שלי. באותו זמן הוא ניסה להתקבל לגוגל, ואמרתי לו ׳מה גוגל, עזוב אותך. בוא נעשה משהו ביחד יהיה כיף׳. הצלחתי לשכנע אותו, כי גם הוא עשה אופטימיזציה לעם מי הוא הוא עובד, ולא רק מה הוא עושה, והתחלנו את הדרך. בנינו תוכנה שמאפשרת לאנשים לקנות מוצרים באינטרנט ביחד, ולחלק בניהם את התשלום. אם קונים מתנה לחבר אפשר להזמין אחד את השני דרך פייסבוק, וכשאנחנו מדברים על 2008-2009, להזמין חברים בפייסבוק לקנות מתנה באתר קניות, היה מאוד חדשני״.
אני יכולה לספר לך שהמון שנים אחריך, בפיגור של המון שנים, המערכת הבנקאית התחילה לעשות את אותו הדבר.
״ביט ופפר, המוצרים שקיימים היום, זה השלב הבא של מה שעשינו אז. אנחנו פנינו יותר לשוק האמריקאי, שגם שם יש מוצרים אחרים, אבל זה לגמרי. כמו כל חברה מתחילה, הבנו שאנחנו צריכים כסף בשביל עובדים ומתכנתים. אז לא היה הרבה קרנות הון סיכון, האקו סיסטם בתעשיית ההייטק היה פחות, וה-משקיע של חברות בתקופה ההיא היה יוסי ורדי. אחרי הרבה מאמצים הצלחנו לקבוע פגישה איתו כדי לגייס כסף״.
אני מקווה בשבילו שהוא השקיע.
״הוא השקיע. הפגישה הייתה מוצלחת. לקח לנו לא מעט זמן לקבל את הפגישה, כי יוסי ארגן המון כנסים וכולם רצו לדבר איתו. איכשהו, דרך רון ואח שלו, הצלחנו להשיג פגישה של רבע שעה, לא שעה. התכוננו כמו שלא התכוננו בחיים. עשינו דמו של המוצר כדי שנוכל להראות לו, ותכננו לבלות 12-13 דקות מתוך ה-15 בלהציג את המוצר. התכוננו לזה בטירוף, ממש באינטנסיביות, אבל הפגישה הייתה ממש לא קשורה לתכנון שלנו. הוא בכלל לא הסתכל על המוצר, הוא לא עניין אותו. במקום הוא בחר לשאול שאלות ולהתעניין במשהו אחר לגמרי, שהוא לא המוצר. הוא התחיל לשאול אותנו שאלות על האם אנחנו מתנדבים. במקרה אז התנדבתי בבית ספר לילדים של עובדים זרים, ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב. הוא התעניין בהתנדבות שלי ושאל שאלות, אבל אנחנו מסתכלים על השעון ונגמר לנו הזמן. הוא שאל עלינו ומה עשינו בחיים, וסיימנו את הפגישה כשיוסי יודע לא מעט עלינו, אם אנחנו אנשים טובים או ערכיים, אבל אין לו מושג מה אנחנו עושים. הרגשנו כישלון מוחלט, כי הבנו שזהפשוט לא מעניין אותו. זה היה די באסה, אבל כמה ימים אחרי קיבלנו מייל בסגנון של יוסי. הוא כתב שהוא דיבר עם כמה אנשים שמכירים אותנו, המרצים שלנו וכאלה, וכתב: ׳אני אשקיע בכם׳. היינו בשוק. דיברנו איתו אחרי והוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום: ׳רעיונות משתנים, אנשים לא׳. הוא אמר, אותי מעניין מי האנשים שבונים את החברה, ופחות מעניין אותי מה הרעיון לכם. אתם חברה צעירה, אתם תשנו את הרעיון שלכם ימינה ושמאלה, אבל האנשים לא משתנים. אני לוקח את זה איתי קדימה עד היום״.
אין ספק שהוא צודק. ומה יצא? כדאי להיות אנשים טובים. אז היו לכם את יוסי ורדי ורון גורה, שזה להיות בקשר הנכון עם האנשים הנכונים.
״כן, אבל אני חייב להגיד שזה לא תוצאה של נטוורקינג. רון חבר שלי מגיל 8, למדנו יחד. אח שלו, אייל, ואשתו, מאיה, גם הם יזמים מצליחים, וזה התגלגל לזה. תמיד אפשר למצוא אנשים שיגידו לך למה רעיון לא יכול לעבוד. גם אלינו הגיעו המון אנשים שהסבירו מה הבעיות במה שאנחנו עושים. יכול להיות שהם צודקים ויכול להיות שלא, אבל יזמים הם אנשים שמאוד מאמינים במה שהם עושים, והם עושים. אחד הדברים שאני מרגיש שהם נכונים בכל תחום, ולא רק בטק, זה שיש אנשים יודעים לתאר בעיה בצורה מדויקת, ויש אנשים שיכולים לתאר פתרון בצורה מדויקת, אבל יש מעט אנשים שיודעים להוציא את זה לפועל. אלה שעושים - מנצחים. המעז מנצח, זה נכון גם בטק״.
אז בגיל 23, עם חלב על השפתיים, מתחילים את החברה, וקצת אחרי מוכרים אותה.
״הגרסה הקצרה היא שהחברה הייתה ברוטו שלוש שנים. בנינו את המוצר ועשינו שותפויות עם ענקיות די מהר. עשינו אינטגרציה לתוך איביי, שזה אומר שלקחנו את התוכנה, והכנסנו אותה לתוך הפלטרופמה, כדי שכל הלקוחות יוכלו לקנות ביחד, וזה הצליח בצורה מפתיעה. למה מפתיעה? אני זוכר שה-CTO של איביי, האדם שאחראי על הטכנולוגיה, עשה איתנו פגישה, ובחן אם לעבוד איתנו או לא. הוא שאל אם אנחנו יודעים להתמודד עם 20 מיליון משתמשים ביום, ואנחנו התמודדנו בזמנו עם 50, רק לשים דברים בפרספקטיבה. אני מסתכל על ארז, שהוא הבן אדם הכי חכם באוניברסיטת ת״א, ארז מסתכל עליי, ואנחנו אומרים לו ׳ברור! מה השאלה בכלל׳. זה לא בא מתוך יוהרה חסרת אחריות. אני חושב שאחד הדברים שיפה אצל ישראלים זה שהביטחון העצמי ביכולת האישית הוא גם גבוה, אבל הוא גם אמיתי. אנחנו לא רק שחצנים, אנחנו מאמינים לעצמנו. ארז, הבן אדם הכי חכם במדמ״ח, לא יצליח להתמודד עם 20 מיליון משתמשים? ברור שהוא יצליח! זה גרם לנו לביטחון, ובמבחן התוצאה באמת שירתנו 20 מיליון משתמשים ביום. מהר מאוד התחלנו לעבוד עם עוד ועוד חברות, ואיביי הגיעה ואמרה שהיא לא רוצה שנעבוד עם אחרים, אלא שנהיה בכל הזמינות איתם. הם הציעו לנו להצטרף אליהם ולהקים מרכז חדשנות, שנוכל להמשיך את המוצר ופי עשר. לנו זו הייתה הצעה מאוד קוסמת. יש מקרים שיזמים לא יודעים אם הם רוצים למכור או לא, אבל בכנות, לנו זו הייתה החלטה קלה. אני הייתי בן 26, זה היה סכום כסף מאוד משמעותי, וזה לא היה ללכת הביתה, זה היה להקים מרכז חדשנות לאיביי ופייפל ברוטשילד ולהעסיק עוד עובדים. היינו צעירים, והחלק הפיננסי ואורח החיים שדמיינו אחרי מאוד קסמו לנו, אז החלטנו למכור״.
בוא נדבר על האומץ, להקים חברה ולמכור אותה בגיל כל כך צעיר, דורש אומץ. לשירות הצבאי שלך יש חלק בזה?
״חד משמעית. במקרה שלי ושל רבים אחרים לצבא יש חלק ענק. אני לא ידעתי בכלל מה זה לפתח תוכנה לפני הצבא. גרתי בחיפה, רוב זמני שיחקתי כדורגל. הייתי חנון, אבל לא חנוך מתכנת. זה לא שמגיל 12 אני כותב קודים. תמיד הייתה לי זיקה לטכנולוגיה, אבל זה לא היה הפאשן שלי, והצבא היה המקום הראשון שגם למדתי וגם בניתי מוצרים שהשפיעו על חיים של אנשים. ההרגשה הזו, זה אדרנלין מטורף. כשאתה בונה מוצר שמשפיע על חיי אדם, או שמשתמשים בו 20 מיליון אנשים, זה מטורף, ואני התמכרתי לזה. חוץ מזה, החברה מורכבת מהרבה אנשים, לא רק מייסדים, והחברה הייתה מורכבת מאנשים ששירתו איתי בצבא. זה לא מקום שרק מאפשר לך לצבור ניסיון אמיתי, אלא זה מקום שמאפשר לך לפגוש הרבה אנשים מאוד מוכשרים. כל הקלישאות על מודיעין והחברויות שנוצרות שם נכונות. זה לא היה 8200, שירתתי ביחידה המרכזית לחקירות מיוחדות שהפוקוס שלה היה אחר מ-8200, אלא יותר עניינים של בגידה במדינה שהם מאוד מענייניםף אבל דורשים טכנולוגיה וקשורים למצ״ח ולמשטרה. אז כן, זה היה משמעותי גם באנשים, וגם באומץ - אפשר להגיע לתחום שלא מבינים בו כלום ולהפוך למומחה בו מהר מאוד. זה אומץ שיש לי ולהרבה אחרים בישראל שבא משם״.
גם לא רק טכנולוגיה, גם לוחמים שפיקדו על הרבה אנשים. מין תחושת מסוגלות.
״תחושת מסוגלות, לא יכולת להגיד את זה טוב יותר. אני בגיל 19 ניהלתי צוות פיתוח של 20 אנשים. למה? כי הם היו בני 18, אז אני הייתי ילד גדול. בצבא אנחנו מקבלים הרבה ניסיון מהר מאוד, ויוצאים בגיל 21 - גם מקרבי וגם ממודיעין - אחרי שהובלנו צוותים בגיל הרבה יותר מוקדם מבמקומות אחרים בעולם״.
ההחלטה - העונה השנייה
שורד השואה שהתברג בין עשירי העולם: הסיפור של פרנק לואי
"החברים בברידג' האמינו בי": מאחורי הקמת אלטשולר שחם
להיות מסוגל למכור
״מבחינת הכסף לא ניהלנו עמותה. ברור שהייתה מטרה, אבל אי אפשר להגיד שהמניע שלנו היה אך ורק כסף. להגיד שזה לא מניע זה לא כנה, אבל זה לא מה שקמים איתו בבוקר והולכים לישון איתו בלילה. התחרותיות של להשיג, לבנות, זה מה שחושבים עליו ביום יום. גם כשמכרנו את החברה, זה היה אירוע משמעותי כלכלית, בטח בגיל הזה כשאין יותר מדי הוצאות חוץ משכ״ד, אבל פשוט המשכנו כרגיל. החיים לא השתנו בשום צורה. אנחנו לא קונים ומבזבזים, פשוט המשכנו לעבוד. אולי במסעדה אפשר להיות פחות זהירים, אבל אורח החיים נשאר אותו הדבר. כל כך התרגשנו לעבוד באיביי ובפייפאל, ולבנות דברים בסקייל גדול, שזה מה שהניע אותנו״.
ואהבת את פייפאל.
״מאוד. יש המון יזמים ששונאים לעבוד בתאגידים, אבל אני נהנתי מכל שנייה. הייתי שם 6 שנים, תקופה-תקופה״.
אז איך עזבת?
״אחרי 6 שנים הגשתי שעשיתי את שלי, והיה לי הרבה מזל להיות בזמן הנכון, במקום הנכון עם האנשים הנכונים. בנינו עסק ענק מאפס: מוצר תשלומים שעוברים בו יותר מ-50 מיליארד דולר בשנה, ומכניס יותר ממיליארד דולר הכנסות בשנה. מעולם לא חוויתי משהו בסדר גודל כזה, וכמו כל סיפור טוב - זה שילוב של יכולות של הצוות ושלי, אבל גם להיות בזמן הנכון במקום הנכון, וזה חשוב. זה לקח טריוויאלי, אבל חשוב. זה הנחה אותי בבחירת הרעיון של מליו, החברה שאני מוביל היום. אז עזבתי גם כי די, אבל גם כי עוד חברי ילדות שלי, זיו ואילן, השותפים שלי במליו, אמרו לי ׳מה אתה עושה בפייפאל כל כך הרבה זמן? בוא נקים משהו׳, וכמו בסיפור הראשון - זרמתי. רציתי לעבוד איתם, והרגשתי שעשיתי את שלי בפייפאל. היה לי קשה לעזוב, מאוד אהבתי את האנשים שם, זו לא הייתה החלטה קלה, אבל כמו בסיפור הראשון בא אליי חבר ואמר ,בוא נקים משהו׳״.
לחברים יש השפעה גדולה אני רואה.
״הדבר הכי חשוב בחיים זה להיות מוקף באנשים הנכונים. לא ברמה מלאכותית. אני מרגיש בר מזל - בתור חיפאי אגב, כי החברים באו מחיפה ועתלית - שיש לי חברים שהם אנשים מאוד מוכשרים. זיו ואילן שיכנעו אותי לעזוב, והתחלנו את החברה, אבל הפעם לא היה רעיון. ידענו שאנחנו רוצים לעבוד על משהו, אבל לא ידענו על מה. זה היה חצי שנה שחשבנו על רעיונות, וזו הייתה כנראה התקופה הכי קשה שהייתה לי מבחינת יזמות. זה כל כך קשה לחשוב או לדייק על מה רוצים לעבוד, כי אפשר לחשוב על כל רעיון שהוא. היו לנו ריעונות כל כך גרועים, שאי אפשר לתאר. חשבנו על חכירות של מטוסים, אני באמת, מעדיף לא לשתף כי זה רק יוריד מהאמינות שלי. אבל זה קטע, כי את אומרת איך זה יכול להיות שאנשים מנוסים חושבים על רעיונות כל כך גרועים? אז האמת היא שקל לחשוב על רעיון גרוע, והיינו יותר מודעים להחלטה שחשבנו עליה לעומק. בסוף אמרנו שאנחנו רוצים לבחור תחום שגם יש לו מודל עסקי ברור, וגם יש לו השפעה חיובית על העולם. פינטק, שזה התחום שהייתי בו בפייפאל, ענה להגדרות האלה. לעזור לאנשים או לעסקים עם כסף זה חשוב, ולעזור להם בזה זו עזרה אמיתית. זה לא ׳נייס טו הב׳, זה חמצן עבור הרבה אנשים בעולם. כשעוזרים בזה, העזרה היא אמיתית״.
דמים וכסף זו אותה מילה בעברית. זה נורא נכון. אבל איך דווקא עסקים קטנים? איך נולד מליו?
״היה רגע אחד שתפס אותנו. אנחנו גילינו שבאמריקה, שזה השוק יעד שלנו, תשלומים בין עסקים עדיין נעשה בצ׳קים. בלתי יאמן, אבל נכון. זה היה 2018, לא מזמן, וזה עדיין נכון גם היום. אנחנו מצליחים להפוך את זה לדיגיטלי יותר בעולם, אבל אנחנו מדברים על 14 טריליון דולר שעוברים בין עסקים באמריקה בצ׳קים. כשקראנו את המספרים בהתחלה לא האמנו שזה נכון. גם אנשים שעושים העברות, אין להם ביט או פפר לעסקים. ביט זה לשלם לחבר על פיצה, אבל כשעסק בא לשלם לספק זה שונה: יש תהליך חשבונאי מורכב יותר, יש מס, יש לא מעט דברים שהופכים את זה לאחר מתשלום לחבר. ראינו, לתדהמתנו, שאין חברת תוכנה שמובילה את התחום הזה, וחשבנו שאפשר לבנות מזה עסק גדול. אז חשבנו על b2b של תשלומים. גייסנו 4 מיליון דולר מאדם פישר ומייקל אייזנברג, והתחלנו לעבוד״.
שוב, אתם מאוד צעירים, ולא מכירים את שוק העסקים הקטנים בארה״ב. איך אתם מבינים מה עסק קטן צריך, מה הבעיות שלו, כשלא ניהלתם עסק קטן בחיים?
״באמת לא היה לנו מושג. התחלנו לראיין לקוחות, ותוך 10-20 ראיונות הבנו שאין לנו מושג מה אנחנו צריכים לשאול. השאלות שלנו היו כל כך שטחיות. אז אוקיי, קיבלנו תשובות, אבל השאלות הו לא טובות. אז חשבנו להקים משרד ניהול חשבונות. שאנחנו נהיה גוף שמשרת עסקים ונותן להם את כל שירותי החשבונאות שהם צריכים, אבל לא היו לנו מתכנתים. איך עשינו את זה? לקחנו ווצאפ, עברנו מדלת לדלת בניו יורק, ומצאנו 10 עסקים שהיו מוכנים להגיד לנו מה לעשות. אם הם רוצים לשלם לספק הם יכתבו לנו בווצאפ, ואנחנו ידנית נשלח את הצ׳קים לספקים. היינו שקופים אתם, אמרנו להם את כל האמת: אמרנו שאנחנו רוצים לבנות יום אחד מוצר תוכנה, אבל שנעשה הכל ידנית ונעבוד קשה בשבילכם. אנחנו מדברים על חנות מיץ בניו ג'רזי ומסעדה איטלקית במנהטן, שפשוט אמרנו להם במקום שאתם תקלידו הכל - אנחנו נעשה את זה בשבילכם. זה היה מדהים. למעשה, מלא לדעת איזה שאלות לשאול, הפכנו להיות חלק מהתהליך. במקום לשאול שאלות על התהליך, הפכנו להיות התהליך. למדנו איך עסקים מנהלים את החשבונות, את הכספים, איך משלמים, וכך זה דרך הווצאפ״.
אתה בן לשני רואי חשבון. זה קשור?
״שני הוריי רואי חשבון, אבל אם לומר את האמת כנראה שבתת מודע זה השפיע עליי, כי לא דיברנו על ראיית חשבון בבית. אבא שלי רצה להיות עיתונאי, והסיבה היחידה שהוא למד ראיית חשבון זה כי הוא עבד במוסך ביום, ואפשר היה ללמוד רק ראיית חשבון בלילה. לא יודע אם היה לו פאשן לזה. ראיית חשבון לא היה הנושא מסביב לשולחן בארוחות ערב״.
ואמרת שגילית להם שאתם לא יודעים מה אתם עושים. הייתה לך התלבטות אם להיות שקוף או לא?
״היה לגמרי אלמנטים של ׳פייק איט טיל יו מייק איט׳. היינו שקופים לגבי המטרה, אבל שיחקנו אותה שאנחנו בוק-קיפרס יותר מקצועיים ממה שהיינו. קראנו בגוגל ועשינו איזה קורס אונליין, אבל למדנו מהר. זה היה נורא נחמד. בעלי עסקים מרגישים אמפתיה לבעלי עסקים אחרים וליזמות״.
ומהסיפור הזה צומחת מליו, עם 600 עובדים, ו-4 מיליארד דולר בסבב אחרון. ספר טיפה על מליו.
״הסיפור של מליו של שילוב בין תחום ענק, אינסופי, שמי שמצליח בו הולכת להיות לו חברה מאוד גדולה. בלי קשר אם זה מליו או מישהו אחר. זה תחום עם פוטנציאל עסקי ענק. יש 34 מיליון עסקים קטנים באמריקה, ובכל שנה נפתחים חצי מיליון חדשים. זה שוק אינסופי, והמוצר שלנו, היופי בו, זה שהוא יכול לשרת גם בעל מסעדה, גם עו״ד, גם חברת בנייה, וגם הייטק. שילוב של שוק ענק, שרובו עדיין ממלא מעטפות בצ׳קים ומלקק בולים, ומעט תחרות. אין המון תחרות היום, והדבר המרכזי והחשוב ביותר זה להמשיך להיות יעיל, ולזוז כמה שיותר מהר. התחרות עולה ויש לנו הזדמנות לתפוס הרבה מהשוק, שהוא אינסופי. ואני מדבר רק על אמריקה, לפני התרחבות גלובלית״.
אנחנו יושבים פה בפברואר 2024, אחרי אוקטובר 2023. איך שרדתם את התקופה המורכבת הזו בתור חברה ישראלית, שידועה בתור ישראלית?
״התשובה הקצרה זה שזה היה נוראי לנו כמו לכולם. התשובה היותר ארוכה זה שהמלחמה השפיעה עלינו בהמון מובנים. יש לנו עובד שנרצח ב-7 באוקטובר, גל נבון ז״ל, שאנחנו מלווים את המשפחה מאז שזה קרה. המלחמה הזו נגעה בהמון עובדים: מאחוז גבוה שהצטרפו למילואים וקרובי משפחה במילואים. לצערי אגיד שזה בדומה להמון חברות אחרון במקומות אחרים בארץ. ברמה העסקית זו באמת הייתה סיטואציה. אנחנו חברה שמתעסקת בכסף, שזה דבר מאוד חשוב ומאוד רגיש. אנחנו מפיצים את המוצר בבנקים אמריקאים, כמו קאפיטל וואן, שזה אחד הבנקים הגדולים באמריקה, או שופיפיי. הם לא אוהבים סיכון, בעיקר כשזה נוגע לחברה שמזיזה את הכסף הקשור לפעילות שלהם. אלו גופים ששונאים סיכון, במיוחד בנקים. הייתה לנו סיטואציה שברמה העסקית, מעבר לקושי וליגון שעטף את החברה, היינו בלחץ שהגופים האלה ירגישו לא בנוח לעבוד איתנו, כחברה ישראלי. לשמחתי בסוף זה ביזנס, ואם אתה עומד בהבטחות וממשיך להשיק פיצ׳רים ומוצרים, ועושה את מה שאמרת שתעשה - הכל בסדר. אם מליו הייתה מפשלת ולא עונה מספיק מהר, זה ביזנס - הולכים לעבוד עם חברה אחרת. לשמחתי ולגאוותי הגדולה, העובדים שלנו היו פשוט מדהימים, ואני שומע סיפורים כאלה מהרבה חברות אחרות. אחרי המלחמה אנשים התמודדו עם קושי בהמון רבדים, אבל הבינו את החשיבות של הכלכלה הישראלית - ועשו את זה. אז לשמחתי לא הייתה שום השפעה עסקית. הבנקים שהכי מפחדים מסיכון המשיכו לעבוד איתנו, כי עשינו את העבודה חבל על הזמן. אני לא אגיד שיש סוף טוב, אבל זו התחלה או אמצע טוב ברמה העסקית. ישראלים הם עם חזק, ועשינו את זה״.
***
ההחלטה - בשיתוף d&b