כשרותי ברודו פתחה את המסעדה הראשונה שלה היא הייתה רק בת 34, ללא רקע וללא ניסיון מקצועי. היום היא עומדת בראשה של אימפריית מסעדנות ואירוח מקומית, שמעסיקה כ-1,200 עובדים.

השיחה הצפופה של ברודו עם רקפת רוסק עמינח התחילה בשאלת השאלות: האם באמת עושים כסף מעולם המסעדנות? ״כן, מרוויחים, אבל הרבה פחות ממה שחושבים״, אומרת ברודו. ״מסעדנות ואירוח, בטח כשאתה מנסה לעשות אותם כמו שאנחנו עושים אותם, משאירים שורת רווח מאוד צנועה. אני, בניגוד לבנקים בישראל, חושבת שצריך להרוויח צנוע. עניין הרווח זו חוויה אמריקאית נוראה, שהפכה את העולם למקום מכוער שאני לא סובלת. אני לא חושבת שצריך להרוויח המון, אני חושבת שצריך להרוויח מכובד, ואני גם שונאת פערים.

״יש איתי הרבה בעיות, אבל אני יכולה לנפץ לכולם את כל מה שהם חושבים עליי. כאילו נורא מרשים אנשים שאני אשת עסקים ויזמית, אבל בכל מה שקשור לרווח אני חושבת שהוא צריך להיות מוגבל, אחרת יש בו משהו לא בריא״.

אבל את באחד התחומים הכי קשים שיש. ראיתי וליוויתי הרבה מאוד גופים כאלה. יש המון "לא צפוי", שקשה לתמחר, ורוב המלונות והמסעדות נסגרים כי הם מפסידים כסף.
״נכון, וכל מה שאת יודעת - תעלי בריבוע. אנחנו לא מפסידים כסף, אני מאוד גאה בעסק הזה ובמערכת שנבנתה סביב מסעדה קטנה ביד חרוצים. 1,200 עובדים, 19 יחידות רווח, מפעל, הכל מנוהל וידוע״.

ולמרות שאתם בתחום מאוד קשה אתם שורדים, ולא רק שורדים, אלא גם גדלים. זה לא טריוויאלי.

״אחד הדברים הכי חשובים להצלחה בעיניי, זה להסתכל במראה, ולזהות את הדברים הטובים יותר - והטובים פחות. אני יודעת איפה אני חלשה, ואני מאוד חלשה בניהול משימות וביצירת תהליכים. אני רוצה שהדברים יקרו עכשיו, ואם הם לא קורים עכשיו זה לא מסתדר לי. כשהחברה הייתה קטנה והכל היה בשליטתי יכולתי לרכב על כולם, אבל לפני שפתחנו את מונטפיורי ידעתי שאני אאבד שליטה. ידעתי שזה לא יכול להיות רק אני, שזה גדול מדי, אז לקחנו את היועצת שעשתה ייעוץ לבנק מזרחי לפי שהם התאגדו עם בנק טפחות. נפגשנו, היא נכנסה לפרויקט ויצאה עם המלצות. אני לא למדתי כלום אף פעם. סיימתי תיכון, וזהו. אני לא יודעת ללמוד, אז היא עשתה את העבודה. הידיעה שאני צריכה לשלוט בדברים בצורה אחרת ממה שהייתי רגילה, עד היום אני נאבקת בזה. זה קשה לי נורא. קשה לי שמישהו אחר הוא המנכ״ל, וגם קשה לו איתי. המנכ״ל שלנו היום הוא איש שגדל איתי, אני מבחינתי ילדתי אותו. הוא היה מלצר יומיים, ואז הפך למנהל היום הוא המנכ״ל, ואנחנו בהתנגחויות כל הזמן. אין לי כוח לתהליכים, דברים צריכים לזוז מהר״.

אז איך זה מסתדר?

״בשבילי הוא שותף, הוא חלק מהחברה. יש הבדל בין מתווכים לבין אנשים שיש להם יכולות ניהול טובות יותר. לעופר יש יכולות ניהול טובות יותר, לי פחות. הוא מקיים את המהלכים כי אני מבינה שאם אתה עושה פרויקטים אתה ניגש למכרזים ואני לא יודעת לעשות את זה. אם אני צריכה לבחור אני אלך ואני אגיד ׳או-קיי, זו אני, תאמינו לי, ואם אתם לא מאמינים לי - ביי׳״.

״חזרתי לארץ כדי לעשות הפריה, ואז פתחנו מסעדה״

ברודו, שהיום כאמור עומדת בראשה של אימפריה קולינרית מקומית, לא תמיד ידעה שהיא תתעסק דווקא באוכל. ״אני לא יכולה להגיד אני שפית״, היא אומרת. ״אני אוהבת אנשים, ואני אוהבת לגרום להם לתחושה טובה. אני אוהבת להראות לאנשים עולם טוב יותר, זה מה שאני אוהבת. לפני שנכנסתי לתחום המסעדנות הייתי מנהלת חשבונות, והייתי נורא טובה בזה. אני חולה על דוחות ומספרים, אני אוהבת להתעסק בזה, ויכולתי להמשיך עם זה גם. אבל איך זה התגלגל? בסוף, בתחושה, זה הרצון לעשות טוב לאנשים. הרגשתי שאלוהים בירך אותי במשהו. יש לי משהו שמשך אותי לשם, ואני באמת מוכשרת בזה. אני יודעת לעשות את זה מאוד טוב, וכשאני מארחת אני מרגישה שאני עפה, אני אוהבת את זה״.

רותי ברודו  (צילום: instagram)
רותי ברודו|צילום: instagram

ואיך את מצליחה לחדש כל הזמן?

״הדברים קורים במקרה. את נכנסת לפרויקט ואת חייבת להיות שונה וחדשה. אם תעשי מה שכולם עושים אין לזה הצדקה, אין לזה סיבה לחיות. הצורך של הרחוב, את רוצה כל הזמן לגרות אותו. אני גם צריכה גירויים, ואני גם אוהבת דברים יפים״.

את משתעממת בקלות?

״לא, אני לא זוכרת את עצמי משועממת. מה שמניע אותנו זה לעשות משהו שלא יראה כמו קודמו. מבחינתי הדברים צריכים להיות מושלמים, וצריך לראות אותם מכל הכיוונים. כל דבר שאת עושה הוא לא חד ממדי, הוא עגול, כשאת מסתכלת על משהו שאנחנו פותחים את רואה כדור, ויש בו כל כך הרבה דברים: הוא חייב להיות מלא כל טוב, וזה מה שאני אוהבת לעשות במקומות שלנו - למלא אותם בדברים שיגרמו לך אושר, שתיקח אותם הביתה ותעשה את החיים שלך טובים יותר״.

את נהנית?

״כן, אבל אני חושבת שבסוף אני סובלת. 1,200 עובדים זו אחריות כבדה. את רואה את הדברים שלמים ומדויקים והם לא כאלה באמת, דברים נופלים באמצע כל הזמן, ואני סובלת. אני מתחילה את היום שלי, נגיד אתמול. נסענו לאפקה, יש לנו מקום חדש מאוד מוצלח הכל סבבה שעה וחצי אני שם אני רואה את הדברים ואומרת לשירי, שהיא יד ימיני, ׳אני צריכה ללכת לישון עכשיו׳, אבל היינו רק במקום אחד. זה כל כך אינטנסיבי, יש ככ הרבה דברים, ואני מתעייפת. אני כבר לא ילדה, אני בת 63 עוד שניה, ואין לי כוח, אבל מצד שני אין לי דקה משעממת בחיים. הכל כל כך מלא תשוקה ועשייה שאין לזה תחליף. אני לא חושבת שיש מקצוע או תחום שהוא כל כך מלא מכל הכיוונים״. 

את אוהבת את מה שאת עושה.

״תראי, לאהוב את מה שאת עושה לא קשור למה שאת עושה, זה משהו שאת נולדת איתו. הייתי מנהלת חשבונות זוטרה ונהניתי מכל רגע, כי הייתי בתחרות עם עצמי. אני לא זוכרת שעשיתי משהו בחיים שלא נהניתי ממנו, וזה לא משנה מה. אני תמיד אומרת שם היו לי ילדים, הייתי אומרת להם ׳לכו לעבוד בבנק ותגיעו לעמדות בכירות׳. לי נורא קשה לתגמל את העובדים שלי בגלל שאנחנו צנועים ברווח, אבל אנחנו צריכים את העובדים כמו אוויר לנשימה. אנחנו תלויים בכוח אדם, ואין אותו, ואני מבין למה אין אותו, אני איתם. הורים טועים טעות חמורה כשהם לא מסבירים לילדים שלהם שזה קשה. שכדי להצליח צריך לעבוד קשה״. 

אפרופו ילדים. איך מקבלים החלטה להתמקד בקריירה ולהשאיר את הילדים בצד?

״החיים קורים לי. זה לא שאני עכשיו חושבת על זה. לא אמרתי ׳או-קיי, יהיה לי ילדים או לא׳. הגעתי לארץ בת 33 וחצי אחרי שלא הצלחתי להיכנס להיריון ורציתי לעשות הפריית מבחנה בארץ. הרופא שלנו מארה״ב שלח אותנו לפה, ובשביל זה חזרנו. אני מהר מאוד מבינה שזה הולך להיות הליך ארוך כמו שעברתי בניו יורק ולא לי כוח. תוך כדי פתחנו את הקופי בר, וזהו, זה כבר לא היה הרצון שלי. פתאום יש משהו אחר שמוציא לי את כל המאוויים שיש לאמא שהיא יולדת. ביום שאני נכנסתי לקופי בר, אחד הדברים שקרו לי ויקרו לכל מי שימצא את ה-דבר שלו, זה שאני קיבלתי משמעות ברורה. נולדתי מחדש. הרגשתי שזה המקום שלי, שפה יש לי משמעות, שאני חשובה, שאני יודעת כל דבר, שאני חכמה ושאני וואו. פתאום הרגשתי עם עצמי שמותר לי להגיד שאני סבבה, ומשם את כבר לא צריכה כלום. הרגשתי כל כך שלמה שלא חשבתי על ילדים, זה התמסמס״.

ואז מתחילים לבוא מהתקשרות, שזה מפתיע שהלכת על זה בסוף.

״מפתיע? הייתי ילדה מנתניה עם המון רגשי נחיתות. לא למדתי, אני לא יודעת ללמוד, ותמיד אני מרגישה שלא עשיתי את מה שהייתי אמורה. כשפנו אליי בפעם הראשונה לטלוויזיה אמרתי לא, כי אני עובדת. אם אתה עסוק במשהו אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר חוץ מהדבר שהוא כל החיים. עברו השנים, החברה גדלה, צריך פחות את האמא הנודניקית שיושבת על כל פינה, וזה קרה. זה התחיל ב-MKR וזה עשה לי מאוד טוב״.

״צריך להביא עובדים מעזה ומלבנון, ושתהיה פה פריחה״

מאורעות 7 באוקטובר הכניסו את מדינת ישראל כולה לטלטלה, ובתוכה גם את ברודו. אחרי שרק השבוע זעקה בכנסת "נשבר, לא נישאר בארץ יותר", שוחחו ברודו ורוסק עמינח על מצבה מאז אותו יום שחור, וגם על התוכניות לעתיד.

״7 באוקטובר היה שוק טוטלי. ישבתי מול הטלוויזיה והרגשתי שסוף העולם הגיע. יש לנו את 'מלון 48' ואמרתי לשותפה הקנדית שלנו, ׳תקשיבי, את חייבת למצוא לנו אדמה חדשה, אנחנו צריכים לבנות מדינה חדשה׳״.

מדינה חדשה?

״אני אוהבת ישראלים, ואני לא רוצה לחיות עם אף אחד חוץ מישראלים, אבל זה לא חייב להיות בארץ״, היא אמרה. ״אנחנו באזור כל כך נוראי, שאת אומרת מה הסיכוי, מה הסיכוי שיתנו לנו מנוחה? אני רוצה להיות עם אנשים כמוני, אבל יש תקלה טכנית באזור שנפלנו לתוכו, שכונה שלא אוהבת אותנו, ואולי צריך להחליף שכונה. לעשות רילוקיישן - לא לבד. אני לא אחזור לגור בארה״ב. אני רוצה אנשים שמדברים בעברית, השפה חשובה לי, ואני אוהבת את האנשים. יש בנו, בישראלים, גם בעיה, כי אנחנו כאלה וטוב לנו אחד עם השני בגלל המצב הקיומי שלנו. ואז את אומרת אם נחיה במקום אחר יהיה נורא נעים אהפוך לנורווגית, ואני לא רוצה להיות נורווגית״.

וברוח הדברים, את רואה את עצמך הולכת לפוליטיקה?

״לא. העסק שלנו הוא על הקצה. כמו שאף הורה לא אומר לילד שלו ׳לך תהיה ברמן או שוטף כלים׳. אין מי שעושה את זה בארץ, וזה כל כך חמור שזה מעמיד אותנו כמעט על סף שבירה. אני מתעסקת בזה יחד עם עוד מישהו מאיגוד המסעדות, לנסות להסביר שאנחנו חייבים עובדים זרים. או לעשות שלום עם לבנון ועזה, להביא אותם, ושתהיה כאן פריחה. אבל בלי עובדים זה לא יקרה, וזה האתגר הכי גדול שלי היום. אם היה מספיק כוח אדם תחת כל פינה היה עסק שהיינו פותחים, אבל אין עם מי לעבוד. זה לא התחום שאנשים בוחרים להיות בו, ולפעמים אני מבינה אותם״.

***
ההחלטה - בשיתוף d&b