נמשכת חקירת התאונה הקטלנית בצפון שגבתה את חייהם של 5 בני אדם: עדיה גוטמן בת ה-10 ונועם מנסבך בן ה-11, היו בין הנערים והנערות שנסעו באוטובוס שהתהפך בכביש 89, בין חורפיש למירון. בריאיון היום (חמישי) למהדורה הראשונה הם שחזרו את הרגעים המפחידים שבו האוטובוס עף באוויר והתגלגל מספר פעמים על הכביש, וכיצד יום שהתחיל בטיול מהנה בצפון הסתיים בבית החולים.
"היינו באוטובוס, חצי עשו 'מורלים' וחצי היו בטלפונים", משחזרת עדיה את הרגע שבו קרתה התאונה. "ואז אני זוכרת ששמעתי 'בום' ופשוט עפתי. הייתי בטוחה שאני חולמת או שהלכתי לישון. כשקמתי בעצם הבנתי, פשוט הרגשתי משהו לא טוב בבטן, ואז כאילו אני מתחילה לראות אנשים רצים ומדממים. חלק כאילו פשוט כמו בסרטים".
עדיה המשיכה לתאר את שאירע: "ואז אני מחפשת את חברות שלי, שאני לא מוצאת אותן כי עפתי מהאוטובוס - הייתי חצי בכביש וחצי על האבנים. קמתי מהרצפה ואז התחלתי לחפש את החברות שלי, וראיתי שהן מתחילות לצאת מהאוטובוס שהתהפך. קודם כל שאלתי אותן 'מה שלומן', ואז אני מרגישה שיורד לי דם בפנים. בהתחלה חשבתי שזה בכלל מהשפה, ואז כשהגעתי לבית החולים פתחתי את המצלמה בטלפון והבנתי שזה כנראה אחד מהפצעים שקיבלתי בפנים".
לדבריה, היא ניסתה שלא לאבד את עשתונותיה לאחר התאונה ולנסות לעזור לחברותיה ככל האפשר. "בהתחלה הייתי בהלם", היא נזכרת. "ואז הבנתי שקרתה תאונה, הבנתי שקודם כל אני צריכה לראות שכולם בסדר ולדאוג שהחברות שלי בסדר ואז לטפל בעצמי. נתתי לחברה שלי לשים עלי ראש כשהיא בכתה, אני ניסיתי כמה שפחות לבכות".
עדיה ציינה כי לא הבחינה במשהו חריג בנהיגה של הנהג לפני התאונה למרות שישבה קרוב מאוד לנהג. "הייתי עסוקה בטלפון", היא אומרת. "מי שנפגעו הכי קשה זה אלו שישבו בכיסאות שלפניי. בהמשך הוסיפה: "לא חשבתי שככה היום שלי ייגמר. זה קצת היה מלחיץ כי זאת הייתה הפעם השנייה שלי בבית חולים, ובדרך כלל יש לי סיוטים מזה. הדבר האחרון שרציתי זה לנסוע באמבולנס לבית חולים".
נועם מנסבך, בן ה-11, נזכר ברגע שבו הנהג איבד את השליטה על האוטובוס: "דיברתי עם כמה חברים, בדיוק הנהג ירד מאיזה הר, ואז פתאום שמעתי חריקה מאיזה גלגל ואז הרגשתי שאנחנו עפים ממש גבוה ונופלים, כאילו נופלים ממקום גבוה. ואז האוטובוס פשוט עשה הרבה סיבובים באוויר ונחת על הרצפה ועוד פעם הוא קפץ ועשה עוד סיבובים".
נועם המשיך לתאר את שעבר עליו באותם רגעים דרמטיים: "הרגשתי שעפתי לתקרה של האוטובוס ואז למטה ולמעלה, ועוד פעם למטה, ואז נפלנו כשהאוטובוס הפוך. ואז מהר יצאתי מהאוטובוס, עוד הרבה ילדים יצאו, והיה כמה ילדים שהיו כבר מחוץ לאוטובוס, כאילו עפו בזמן שהאוטובוס התהפך. היו הרבה ילדים עם דם מהזכוכיות וכל החלונות היו מנופצים".
"לא כל כך ראיתי ילדים כי הרבה פעמים עצמתי עיניים כי כל שניה התרסקנו", הוא ציין. "אחרי שיצאתי שמעתי את כולם. ביקשתי את הטלפון של המדריך, ששבר את עצם הזנב, והתקשרתי לאבא". לדבריו, ברגעים שלאחר התאונה הילדים סביבו צעקו ובכו וניסו גם הם למצוא את הטלפון כדי לדבר עם הוריהם.
גלית מנסבך, אימו של נועם, סיפרה כיצד קיבלה את הידיעה על התאונה: "הוא התקשר לאבא שלו ולא אליי כי הוא אמר ש'אימא בטוח תתעלף אם אני אדבר איתה קודם'. אז האבא התקשר אליי ואומר לי 'האוטובוס של נועם התהפך' - וכמעט התעלפתי".
"עכשיו אנחנו מתחילים לעכל, רק עכשיו מתחילים לעכל את הערב הקשה שעברנו", היא ציינה. "עדיין לא פשוט לשמוע את הדברים שנועם סיפר לנו גם אתמול, מה שהוא ראה, מה שהוא עבר. לא פשוט לשמוע שהילד שלך חווה כזה דבר. אבל אנחנו מתמודדים עם זה ביחד".