באמריקה, להיעזר בכותב נאומים זה כמעט סמל מעמד, כי ברור לחלוטין שמי שמנהל את העולם לא צריך להשחית את זמנו היקר על פרוזה; בשביל זה יש בעלי מקצוע. אצלנו לעומת זאת מתביישים בכותבי הצללים. הקליינטורה אוהבת שתחשבו שהמנהיג היקר חצב את הנאום מדם ליבו, כי הוא הרי מושלם: ידו האחת אוחזת בשלח והשנייה מושכת בקולמוס המשורר, כולם פה ברל כצנלסון.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"לאובמה יש את כותבי הנאומים שלו, יש אנשים שאחראים רק על ציטוטים, יש אנשים שאחראים רק על טרגדיות, יש אנשים שאחראים רק על ההומור. אובמה הבין את החשיבות של צוות מסביב של רטוריקנים, של אנשים שמבינים שהמילים שיוצאות לו מהפה הן כלי הנשק שלו להשפיע באמת על הציבור", אומרת יעל וויסנר-לוי, כותבת נאומים ויועצת תקשורת.
העיתונאי איתן הבר, שבימי רבין היה ראש הלשכה, כתב לו גם את רוב הנאומים. הוא כתב אותם כמו שרבין אהב: בלי טקסטים רגשניים, בלי ציטוטים ממשוררים ומחזאים, ולמגינת ליבו של הבר, רבין גם התעקש לשמר את שיבושי העברית שלו. "יום אחד כתבתי ליצחק רבין נאום תשובה להצעה לסדר יום בכנסת, לא משהו מיוחד במינו, הנושא היה סוריה, נתתי את הנאום להדפסה, והנאום לא הגיע עד הרגע האחרון", נזכר הבר.
"רבין לא הספיק לעבור על הטקסט לפני שהתחיל לנאום. הוא קרא את הנאום בזעם נורא עליי, תקיף וקשה וכמעט רצה להרוג אותי. כשהוא ירד למטה הוא אמר לי בלחש ששמעו בכל הבניין, 'מה אתה מכריז לי מלחמה על סוריה?' למחרת באחד העיתונים כתבו על אחד הנאומים היותר טובים, יותר תקיפים", מספר הבר. "כשהמזכירה נכנסה לרה"מ כדי להניח את דעתו שבכל זאת האיחור היה איחור אבל תראה איזו ביקורת טובה רבין הסתכל עליה ואמר, 'תעזבי, גם את הביקורת איתן כתב'".
חלק ניכר מהנאומים שנכתבים על ידי הכותבים המקצועיים, אינם נישאים לעולם. הם מתויקים במחשבי משכן הנשיא או לשכת השר, מחכים לרגע. כמעט לכל תרחיש, סביר או מופרך, יש קובץ מוכן, ולפעמים יותר מגרסה אחת. רק להוסיף את הריבוזום שבעטיו ניתן פרס נובל השנה, והנה הטקסט מוגש לנואם הבכיר. "יש נאום מוכן לפיגוע גדול, ולפיגוע קטן, רק צריך להגיד את מספר ההרוגים ובאיזה מקום זה היה. אבל הנאום מוכן כבר במחשבים של משרד ראש הממשלה. אותו דבר לגבי משבר פוליטי גדול, או אם נחשפה מעילה כספית או מעשה שחיתות אחר, או אפילו הטרדה מינית", מספר יעקב מאור, עיתונאי וכותב נאומים. "לכל אחד מהאירועים האלה מוכן כבר נאום לבוס. אין אצלנו הפתעות".
מהו נאום מוצלח מבחינתו של הכותב? האם גם נאום שלא השיג את מטרתו - נגיד, לגייס את העולם נגד תוכנית הגרעין האיראנית - אבל הביא כותרות וצוטט ושודר בכל העולם, יכול להיחשב למוצלח? לפעמים הטקטיקה להגיע לזה היא לכתוב נאום רע. "יש הרבה כותבי נאומים ולא רק כותבי נאומים, גם ראשי ממשלות, שמחליטים מה יהיה המשפט האחד והיחיד שהם רוצים מחר בכותרת הראשית", מסביר הבר. "סביב המשפט הזה בונים את השאר. השאר בדרך כלל הוא בינוני ומטה".
ולפעמים הכותב נדרש לעשות ההיפך. כך היה כאשר נדרש יעקב מאור לכתוב נאום בן עשר דקות לנשיא לשעבר משה קצב, נאום ארוך ומייגע שבו לא נאמר שום דבר. "הוא אמר לי על אחד האירועים, 'תכתוב לי נאום של עשר דקות, שאני אדבר עשר דקות ולא אגיד כלום. שלא יהיה לעיתונאים שום משפט לקחת משם ולצטט אותי'. ואני רוצה להגיד לך שנאום כזה משעמם, לכתוב כזה נאום, קשה הרבה יותר מאשר לכתוב נאום רגיל", מספר היועץ הבכיר.
אבל יש משהו יותר קשה - לנאום באנגלית. יותר מדי נאומים באנגלית תורגמו ישירות מעברית ולא הביאו הרבה כבוד לאף אחד, אם נגיד את זה בעדינות. אצל המאזינים בעולם המערבי, עילגות לא נחשבת למשהו חמוד. יעל וויסנר-לוי, שהתחנכה בארצות הברית וכתבה שם נאומים לחבר קונגרס, מתמחה בדיוק בזה. היא כותבת נאומים לאנשים שהאנגלית שלהם דומה יותר ליידיש. "זה ברור שלישראלים שמתקשים באנגלית אני לא אכניס את המילים הקשות", היא מספרת. "לא צריך את השפה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר, אבל צריך כן לגעת, צריך כן לדעת פאוזות מסוימות, מתי להכניס ציטוט ממישהו אחר, מתי להתחיל עם סיפור ולא לדבר רק על מדיניות מסוימת".
"לומדים לכתוב בשפה רמטכ"לית"
טל מילר היה מגויס למען המסר פשוט כי הוא היה מגויס. את השירות הסדיר שלו הוא העביר בתפקיד כותב הנאומים של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. "למדתי שפה בעצם. שנה וחצי זה היה להבין מה זה בכלל הדבר הזה, איך כותבים נאום, איך מדברים רמטכ"לית מדוברת", מספר מילר. "רמטכ"לית מדוברת זה החל מלהכניס 'אמונה בצדקת הדרך' ולדבר על 'מאבקנו ארוך השנים' ועל כך שזוהי 'תקופה מורכבת ועתירת אתגרים', כאילו שיש תקופות שהן לא מורכבות ועתירות אתגרים, אבל תמיד שווה להזכיר את זה".
העם ככלל לא משתגע על נאומים נמלצים, זה נתפס כאן כמתנשא. וגבי אשכנזי, כמו רבין, אהב נאומים פשוטים, בשפה לא גבוהה מדי. ההוראה לכותב הנאומים הייתה ברורה - בלי נאומי שמאלץ, דבר לעניין. טל מילר זוכר איך כתב את נאום הרמטכ"ל ליום הזיכרון לחללי צה"ל. מילר התבקש לבנות את פתיחת הנאום כאנלוגיה לכביש שבין הקריה להר הרצל. למחנה הקריה קוראים רשמית מחנה רבין, אבל מילר חשב שאף אחד לא יבין ושינה ל"מחנה הקריה", דבר שגרם לכמה אנשים, בהם גם דובר צה"ל דאז אבי בניהו להרים גבה.
בסוף, אתה חייב להישאר שקוף. הנואם יכחיש את קיומך, וההצלחה שלך היא כשהקהל משוכנע שהנאום אותנטי לגמרי. איתן הבר כתב את "חייל בצבא השלום", אבל רבין התכוון לזה. וטד סורנסן כתב את "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למענה", אבל קנדי הבריק בהגשה. ומי יודע מי היה טוני בלינקן, שאף אחד לא ישכח את שתי המילים שהוא כתב למישהו אחר, ועוד בשפה שלא הכיר - "שלום, חבר".