לדוד לוי, אביה של אורלי, עומדת, בעיני לפחות, זכות היסטורית גדולה, זכות היסטורית לא פחות: במלחמת לבנון הראשונה, ב- 1982, הוא התנגד להרחבת המבצע. הוא הזהיר מפני הכנסת הפלנגות לסברה ושתילה, אזהרתו רשומה באותיות קידוש לבנה בפרוטוקול הממשלה וכך גם בספרי תולדות הימים. אחר כך, בממשלת האחדות הלאומית ב- 1985, גילה אומץ ועצמאות והצטרף לעמדת מפלגת העבודה, לפרס ולרבין, בתמיכה בהסגת כוחות צה"ל אל רצועת הביטחון בלבנון.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לוי היה מתון ושקול. הוא גילה אחריות לאומית ורגישות לחיי אדם. ברבות השנים זיגזג וסחרר את דרכו ועצר אף לזמן מה גם בתחנה של מפלגת העבודה, שנקראה תחת אהוד ברק "ישראל אחת". בצד תבונתו המדינית, רגישותו וראייתו הצופה פני עתיד, סבל לוי מאז ומתמיד מבעיה קלה של חשיבות עצמית יתרה, פאתוס רועם ופומפוזיות.
איש ציבור בכיר, שהיה בעבר ממקורביו, מגדולי תומכיו ומראשי מחנהו, אמר באחרונה: "אחרי שהכרתי את אורלי - אני מתחיל לחשוב שדוד היה אדם צנוע". אורלי לוי, שהוכנסה לכנסת על ידי אביגדור ליברמן, התבלבלה לחשוב שליברמן נבחר בזכותה ולא להיפך. כאשר העדיף על פניה את סופה לנדבר לשרה, פרשה בזעם מסיעת ישראל ביתנו. כחברת כנסת לא הותירה חותם מיוחד במליאה ובוועדות. איפה היא ואיפה, למשל, רוויטל סויד, שהייתה חרוצה ומחויבת ומוערכת על ידי חברי הבית.
הצהרתה אמש לפיה תתנגד להקמת ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, אף שרק לפני שבועות אחדים הביעה את תמיכתה בכך, היא החלק המשני בחומרתו. דבריה, לפיהם ההליכה עם מרצ הייתה בניגוד לרצונה ונכפתה עליה - בעייתיים יותר. עכשיו את נזכרת, פתאום עכשיו פתאום היום, רצונך החופשי היה בחופשה?
בבחירות באפריל בשנה שעברה רצה לוי לכנסת בראש רשימה עצמאית וזכתה בערך בשמונים אלף קולות. זה לא מעט. אני מכיר אנשי שמאל וימין שהצביעו לה. זו הייתה הצבעה שנקראה "מגניבה". בכל מערכת בחירות רצה מפלגה הקוסמת לאנשים המצביעים בכל פעם לרשימה אחרת בתחושה שהצבעתם היא מקורית, אחרת, שונה, "מגניבה". הימנים משכנעים את עצמם שהרשימה ימנית והשמאליים שהרשימה שמאלית. בסוף היום "המגניבות" הזו מתבררת כגניבת דעת.
לוי ידעה שאם תרוץ לבד בשנית, היא תביא מצביעים בודדים. היא נספחה לעמיר פרץ ולעבודה ולאחר מכן לפרץ ולמרצ. הודעתה אמש היא בגידה גם בפרץ. ח"כים רבים מימין ומשמאל אומרים שמגיע לו כי הזהירו אותו מפניה. פרץ סימן את משכן הנשיא כבית חלומותיו. שני יריבים הוא רואה בדרכו אל המשכן: יצחק הרצוג ויולי אדלשטיין. הוא מאמין שבהצבעה חשאית ביכולתו לגבור עליהם והוא נסמך גם על תמיכה עדתית. אם אכן המהלך של אורלי לוי כרוך בהצבת אביה כמועמד לנשיא – יוצב סימן שאלה על חוקיות המהלך. בגידתה בפרץ תהפוך למחפירה, ואם לא תחזיר את המנדט ותפנה את הכסא, היא תגלה מהר שגם אלה שאוהבים את הבגידה ונהנים ממנה, לא אוהבים את הבוגד.