ב-22 בינואר עלה על האוטובוס במחוז הונאן נוסע שבהמשך יכונה "חולה A". הוא כבר הרגיש לא טוב, אבל בשלב הזה התפרצות הקורונה לא הוכרזה בסין כמצב חירום לאומי ועל כן חולה A לא חבש מסכה, וכמוהו יתר הנוסעים באוטובוס. החלונות היו סגורים, המיזוג עבד ובאוטובוס, כמחויב בסין, הותקנו מצלמות אבטחה. ארבע שעות ארכה הנסיעה, ובמהלכה חולה A לא בא במגע עם איש מיתר נוסעי האוטובוס.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

הנסיעה הזו הפכה לנושא מחקר של קבוצת חוקרים סיניים שגילו שבסיומה נדבקו תשעה בני אדם בנגיף, בהם גם מי שישבו מרחק של ארבעה מטרים וחצי מחולה A. המחקר פורסם בחודש פברואר והתקבל ברגשות מעורבים. היו מי שתהו כיצד הנוסע שישב ליד חולה A לא נדבק, או אלו בשתי השורות שלפניו.

"המחקר מותיר הרבה שאלות פתוחות", אמר רופא אחד בסין בתגובה אבל צוות החוקרים התעקש. "המסקנה שלנו היא שיש לעטות מסכות מגן בעת נסיעה בתחבורה הציבורית", הם אמרו והזהירו שההמלצות הנוכחיות בדבר שמירת מרחק של בין מטר לשני מטר לא מספיקות. התיאוריה הזו הפכה היום לבסיס ויכוח סוער ומרתק בתוך הקהילה הרפואית וזו, שבין היתר, גורמת כעת למדינות רבות ברחבי העולם לשנות לחלוטין את המדיניות באשר לצורך במסכה. 


איך עוברת מחלה?

כדי להבין את הוויכוח סביב המסכות, צריך להבין איך עוברת מחלה ויראלית. כבר ב-1930, בעת שחקר את מחלת השחפת, עשה ויליאם וולס הבחנה בין שתי דרכים שבהן יכולה מחלה לעבור מאדם לאדם. הוא אבחן והפריד בין טיפות (droplets) לבין רסס (aerosols) - את שניהם פולט אדם בעת דיבור, עיטוש או שיעול וההבדל ביניהם הוא הגודל.

הטיפות הן גדולות "יחסית", אי אפשר לראות אותן בעין, אבל הגודל והמשקל שלהן גורם להן לשקוע מהר יותר מאשר הן מתאדות וכך הן נדבקות על משטחים או אנשים. הרסס הוא קטן וקל, נישא בקלות יותר באוויר אבל מתאדה במהירות. השאלה הבסיסית ביותר ששואל את עצמו כל חוקר מחלות זיהומיות שנתקל במחלה חדשה היא איך היא עוברת: דרך טיפות או דרך רסס?

המוסכמה באשר לקורונה הייתה שהיא מחלה שעוברת דרך טיפות. זה דבר טוב, מצוין אפילו. מחלה שעוברת דרך רסס היא סיוט, היא מה שנקראת airborne, מחלה שנישאת באוויר. חצבת היא כזו, גם שחפת ואבעבועות רוח. הן מדבקות בצורה מפחידה, מתפשטות במהירות וקשה מאוד להשתלט עליהן. הווירוס מטייל למרחק רב יחסית ויכול להישאר באוויר זמן רב יחסית, זה סיוט. למזלנו יש להן חיסון.

רוב המחלות, וזו המוסכמה גם לגבי קורונה, עוברות דרך טיפות. במקרה של קורונה יש לתפיסה הזו תימוכין בשטח. קצב ההדבקה נמוך, כל אדם אחד מדביק בין שניים לשלושה אנשים בדרך כלל והרוב המוחלט של מקרי ההדבקה הם של אנשים שהיו בקרבת חולים אחרים. זו דוגמא קלאסית להדבקה על ידי טיפות. הן, כאמור, כבדות יותר ולכן כשאדם חולה פולט אותן הן עפות מרחק קצר, נדבקות על אדם קרוב או שנופלות לקרקע ונדבקות למשטח סמוך.

זו הסיבה שעד כה ביקשו מאיתנו לשמור על מרחק של שני מטר אחד מהשני, לשטוף היטב ידיים ולשים כפפות. ב-28 במרץ פרסם ארגון הבריאות העולמי את המסר הזה באופן בולט וחד משמעי. "הווירוס לא נישא באוויר", כתבו והזכירו לכולם את ההנחיות בדבר שמירת מרחק ושטיפת ידיים. בתוך הקהילה המדעית היו מי שראו ולא האמינו. נכון, הווירוס לא נישא באוויר באופן המסורתי של המונח, הם טענו, אבל הוא כן מטייל באוויר. חלקם החלו למתוח ביקורת על ארגון הבריאות העולמי. הם אספו נתונים, ערכו מחקרים והחליטו לערער את הגישה.

 
לעטות מסכה או לא? 

במשך חודשים, המוסכמה הרווחת הייתה שלא צריך לדרוש מאנשים לעטות מסכות. יותר מזה, היו מי שטענו שאסור לעשות זאת. יש לזה כמה סיבות: הראשונה היא כמובן התפיסה שהקורונה עוברת דרך טיפות ולא רסס, מספיק להישמע לכללי המרחק וההיגיינה, בשילוב עם העוצר והבידוד החברתי - וכך נמנע את התפשטות המחלה. שנית - בשלבים הראשונים של המחלה הורגש מחסור אדיר בציוד מגן, הוא עדיין מורגש אבל התמתן מעט. סין עצרה את הייצור לחלוטין, לא בוצעו משלוחים, וכל מסכה שקנה אזרח פרטי באה על חשבון מסכה שתלך לצוות רפואי או סיעודי. ראש מערך הבריאות בארצות הברית צייץ בתקיפות בסוף מרץ: "תפסיקו לקנות מסכות! הן לא יעילות וצוותים רפואיים לא יכולים להשיג אותן". 

 

שלישית - היה חשש שהמסכות יעניקו לציבור תחושת ביטחון מזויפת. יגרמו לאנשים להפר את הכללים שהוכחו כיעילים. סיבה רביעית ואחרונה - מומחים רפואיים אמרו שמסכה בידיים לא מיומנות יכולה לגרום לנזק. לציבור הרחב אין ידע בשמירת היגיינה נכונה תוך שימוש במסכות, היה חשש שאנשים ייגעו יותר בפנים בגללן, לא יחליפו אותן בתדירות נכונה, לא ישמרו על ניקיונן כנדרש - וכך רק יפיצו יותר מחלות.

היו מדינות שנהגו אחרת, בתחילה בעיקר במזרח מוכה טראומת הסארס - שם ממילא השימוש במסכות מגן היה נפוץ יותר מאשר במדינות המערב. החוקרים עקבו וגילו שבמדינות האלה הקורונה התפרצה באופן מתון יותר, הייתה תחת שליטה. זו כמובן לא הוכחה חד משמעית של סיבה ותוצאה. ייתכן מאוד שיש עוד נסיבות שהובילו לנתונים. היגיינה, תרבות או דמוגרפיה כולם יכולים לתרום לאופן שבו מתנהגת המחלה. אי אפשר אם כך להסיק רק מהנתונים האלה שהמסכות עוזרות אבל זה גרם ללא מעט אנשים לתהות. 

המצב השתנה מעט כאשר צ'כיה הנהיגה חובה לעטות מסכה. צ'כיה, מדינה אירופית, מערבית, לא כזו שאפשר לומר עליה שמתנהגת אחרת מיתר המדינות השכנות שלה, דיווחה על שינוי מגמה בהתפרצות המחלה קצת אחרי שהחלה לחייב אנשים לעטות מסכות מחוץ לבית. שוב, זה יכול להיות קשר נסיבתי בלבד, אבל בשלב הזה יותר אנשים החלו לחקור את הסוגייה ולשים לב.

ואז הגיעו מחקרים על האופן שבו מועברת הקורונה ונשאלה שוב השאלה הבסיסית האם הווירוס מועבר רק באמצעות טיפות גדולות בטווח קצר או שמא גם ברסיסים קלים שיכולים לנוע במרחק רב יותר? היה מחקר אחד שבו עקבו החוקרים אחרי רסיסים של קורונה במשך שלוש שעות. כמות הפטוגן אמנם ירדה משמעותית בכל שעה שחלפה אבל גם אחרי שלוש שעות ניתן היה לדביק תאי חיות בווירוס.

מחקר מעניין נוסף נעשה ב-MIT ועקב אחרי מעבר של רסיסים במרחק. החוקרים ניתחו את הרסיסים שפלט אדם בעת שיעול או התעטשות, בסרטון שפרסמו ניתן לראות את מה שהם הגדירו כענן גז שפולט אדם ונע במרחב. הענן הזה הצליח, לטענתם, לשמור על הרסיסים בחיים זמן ארוך יותר עד פי אלף מאשר הם שורדים בלעדיו. הרסיסים הנגועים הצליחו כך לרחף באוויר למשך דקות במקום שברירי שניות, ולא פחות חשוב מזה, נעו למרחק של עד שמונה מטרים מהאדם שפלט אותם. המחקר הזה מתכתב עם תגלית נוספת שנמצאה בסין, לפיה רסיסים נגועים בקורונה נמצאו בתעלות אוורור בחדר בית חולים שבו שהו חולים בווירוס.

שינוי הגישה

המחקרים האלה עדיין בוסריים, יש עליהם ויכוח, אבל הם לכל הפחות מעלים את האפשרות שאנחנו עדיין לא יודעים ברמת ודאות מוחלטת איך עובר הווירוס הזה מאדם לאדם. התוצאות שהושגו נמדדו בתנאי מעבדה, אין כרגע הוכחה חד משמעית לגבי הנתונים בסביבה אמיתית. עם זאת, ברגע שעלה הספק, החלה להשתנות הגישה. מומחים רפואיים שעד היום חששו מהחובה לעטות מסכות בגלל שעבורם מסכת מגן כרוכה בצורך לנהוג בה במקצועיות וידע, החלו להתגמש ולומר שזה לא רעיון כל כך רע לבקש מאנשים להסתובב בחוץ כשהאף והפה מכוסים. 

סין חזרה לייצר מיליוני מסכות ביום במלוא הכוח. המחסור אמנם עדיין מורגש בקרב צוותים רפואיים, אבל במקרה שלהם מדובר בעיקר על מסיכות מתקדמות, N95, ולא המסיכות הפשוטות יותר שעכשיו אפשר למצוא בקלות רבה הרבה יותר בשוק. בארצות הברית שוקלים כעת לחייב לעטות מסכות, גם במקומות נוספים באירופה - וכך נהגו גם בישראל.

הנזק האפשרי הוא זניח והתועלות יכולה להיות משמעותית, אומר לי מומחה למחלות זיהומיות שמודה שגם הוא שינה לאחרונה גישה באשר למסכות. אין מחקרים שמראים שמסכה היא כלי יעיל במיוחד כדי למנוע מאדם להידבק אבל בהחלט יש שרשרת מחקרים שמראה שמסכות יכולות להיות משמעותיות בלמנוע מאדם להדביק. זו לא חייבת להיות מסכה מקצועית, אפילו כיסוי מאולתר עושה את העבודה, כפי שאפשר לראות בסרטון הזה. 

ברגע שהמסכה מונעת הדבקה ולא הידבקות - היא חייבת להיות בשימוש רחב ככל האפשר. הרי מספיק אדם חולה אחד ללא מסכה שידביק את הסביבה, גם אם כולם מסביב עם מסכות. כשלוקחים בחשבון שיש שיעור גבוה מאוד של נשאים ללא תסמינים זה דבר משמעותי. גם אדם ללא תסמינים יכול מדי פעם להשתעל או להתעטש, אנחנו בכל זאת בני אדם, ולכן כדי למנוע מכמה שיותר אנשים להדביק את הסביבה - יש לדאוג שכמה שיותר אנשים יעטו מסכה. הגישה השתנתה.

השורה התחתונה

המחקרים בתחום עדיין ראשוניים, הוויכוח סביב יעילות המסכות סוער, ואיתו ויכוח גדול יותר על האופן שבו מועברות מחלות ויראליות והדרך לשמור על עצמנו ועל אחרים. אין ספק שגם מסכה היא לא פתרון מושלם, היא חייבת לבוא בשילוב עם שמירה על כללי היגיינה וכרגע, לפחות, עם המשך הבידוד והמרחק החברתי, אבל בניגוד למה שחשבו והמליצו בהתחלה בקהילה הרפואית מבינים שמסכות יכולות להיות תוספת משמעותית במאבק בקורונה.

ובנימה אישית, אוסיף נקודה משלי: מסכות הן גם כלי פסיכולוגי אבל לא פחות חשוב, כלי חברתי. זהו אביזר ויזואלי, קל לראות אותו והוא משדר מסר חשוב לסביבה. "אני שומר עליך - ואתה שומר עליי", אומרת המסכה לאלו שנמצאים בסביבתנו ולטעמי, עם כל הכבוד למחקרים והנתונים, זו אולי הסיבה היפה והטובה ביותר לעטות אותה על הפנים.