הסכם השלום עם איחוד האמירויות הוא "הסכם ברנז'אי". הוא מרגש את הברנז'ה הפוליטית והתקשורתית, כולל כמובן את הח"מ - אך לא את הציבור. לעשות שלום עם מדינה שמעולם לא הייתה לנו איתה מלחמה - זה כמו לדווח שאלמוני מת לציבור שלא ידע שהוא היה חי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הציבור הישראלי יודע שהסכנות האמיתיות הן פנימיות: טיפול חובבני בקורונה, חדלון אישים של השלטון המרכזי, החורבן הכלכלי, המאמץ לסרס את שומרי הסף, ההתנהלות הארגונית כאילו אין מחר.
יבורך ברכה כנה כל מי שעסק במלאכת ההסכם עם האמירויות ובראשם נתניהו. אך הניסיון למסגר את ההסכם הזה באותה מסגרת שלום עם מצרים וירדן - הוא מלאכותי. היומרה להציב את נתניהו בשורה אחת עם מנחם בגין ויצחק רבין - היא מעליבה. הטיעון לפיו מדובר בניפוץ הנוסחה "שלום תמורת שטחים" הוא גניבת דעת.
מדובר כאן על נורמליזציה ולא על שלום. שלום הוא היפוכה של מלחמה. עם איחוד האמירויות יש לנו שלום מעשי מאז 1994, כעת הוא נעשה רשמי. מדובר במדינה שאף לא חייל אחד מחיילי צה"ל נהרג או נפצע בעימות שמעולם לא היה עמה. היא רחוקה מגבולותינו ואף פעם לא טענה שכבשנו מטר מרובע אחד מאדמותיה.
ההסכם הזה מנסח נוסחה חדשה ונדיבה: נורמליזציה תמורת פגיעה ביתרון הביטחוני האיכותי של ישראל, מטוסי F-35 ואמצעי לחימה נוספים. כה אמר קושנר: עם מדינת ישראל יש לנו הבנה על היתרון האיכותי, אך עם איחוד האמירויות יש לנו שיתוף פעולה צבאי כבר שלושים שנה.
הציבור הימני חש נבגד. הסיפוח שהובטח לו נמוג, התנדף. הנשיא טראמפ שפך מלח, או אקונומיקה, על פצעי הימין כשאמר שההסכם כולל גם הקפאת התנחלויות בגדה המערבית, שזהו הרכיב החשוב ביותר בהסכם. הציבור המרכזי והשמאלי יודע ששלום עושים עם אויבים, שאיחוד האמירויות איננה אויב.
דבריו של נתניהו נגעו ללב אך לא לעניין, שלא לומר סתרו סתירה מביכה את העובדות. חוץ מאשר לחזור על העלילה השקרית נגד שר המשפטים אבי ניסנקורן, הוא חזר על הרפרטואר המוכר והטעה את שומעיו שתי וערב. הוא זכר לצטט דברים שכתב לפני רבע מאה, אך שכח דברים שאמר לפני כעשור על קיום שני עמים בארץ הזו, פתרון שתי המדינות, לכל עם השלטון, ההמנון והדגל שלו.
הוא התגאה בהישגו מול האיום האירני, אך בעת שנבחר, בראשית 2009, לאירן לא היה מערך טילים בליסטי, לא טילים מותנעי דלק מוצק, כמות אורניום מועשר קטנה בהרבה מאשר היום, שלוחותיה לא היו פרושות בהיקף ובעוצמה סביב גבולותינו כהיום. הוא השתבח בקידום הכלכלה, אותה בתוך חודשים אחדים החזיר אחורה כ-35 שנים. הוא שב וחזר על הבלוף לפיו הפך את ישראל למדינת סטארט-אפ כאשר הספר על ישראל אומת הסטארט-אפ נכתב טרם בחירתו בשנת 2009.
ההסכם עם איחוד האמירויות בהחלט משמח. התזמורת המלווה אותו היא במידה רבה תזמורת בצורת. מילות שיר השלום של התזמורת הזו הן פלגיאט, גניבה ספרותית.