כמעט לכל אחד יש את רגע יום הכיפורים שלו, את התמונה הקבועה שמסמלת עבורו את הייחודיות של היום הזה. רבים יספרו על "כל נדרי" בבית הכנסת, על מראה העיר העתיקה בירושלים, על התפילות ועל שעות הצום האחרונות, אבל בשבילי אחד הרגעים המרגשים של היום הזה מגיע דווקא מול חוף הים של הרצליה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אל דאגה, אני חלילה לא הולך לים ביום כיפור (ולמעשה גם לא בימים אחרים...), אבל בשנים האחרונות אני מבלה לא פעם את חגי תשרי במלון בהרצליה (כן, הייתה לנו פעם אופציה כזו...), ושם אני נוהג לטייל ולהגיע למרפסת הרחבה שמשקיפה על החוף היפה. בראש השנה, בין התפילות ותקיעות השופר לארוחות החג המיוחדות, אני רואה שהחוף מלא לגמרי (מה לעשות, גם זה נעלם השנה).
אלפי מתרחצים לא משאירים פיסת חול אחת פנויה - אבל ביום כיפור, עם אותו מזג אוויר ואותו שבתון, אין אף אחד בים. ריק לגמרי. זה נכון לא רק לחוף של הרצליה אלא גם לפארקים העירוניים וליערות המוצלים, לחופי הכינרת ולנחלי הגליל העליון, וכמובן גם למרכזי הערים הגדולות.
במונחים של מציאות הקורונה, יום כיפור הוא יום של סגר מלא (בלי עבודה, תחבורה, מסעדות) שבו אין הגבלת תנועה. בניגוד למה שחווינו בראש השנה, הסגר הזה הוא סגר מרצון: החוף של הרצליה לא בדיוק ידוע כמקום שמקפיד על חוקי ההלכה, אבל כמו בקיבוצים ובמושבים ובמצפים ובערים, גם שם ביום כיפור הכול נרגע ועוצר. גם במקומות החילוניים ביותר אפשר לחוש את הקדושה.
זוהי שעתו היפה של עם ישראל, ויותר מכך – של הציבוריות הישראלית. המרחב המשותף שלנו, שכל כך הרבה דברים רעים נאמרים עליו, זוכה ליום של שקט, של סולידריות ושל ניקוי רעשים כללי – וכל זאת בלי צורך בחוקי מדינה רשמיים. פשוט כי כך אנחנו רגילים לנהוג. אפילו החילונים המיליטנטיים ביותר, אלו שראשונים לכל קרב בענייני דת ומסורת, נוצרים את הנשק.
מסורת היא לא הדתה
השנה, כאשר עצרנו מלכת הרבה יותר מדי פעמים, כשמערכת חוקי חירום דרקונית שוללת מאיתנו (אומנם בצדק) כמעט לחלוטין את חופש התנועה, האפקט הזה ייעלם: הרחובות אמנם יהיו שקטים, הכבישים יהיו שוממים ולחופי הים לא יגיעו אנשים, אבל המראות האלו לא יוצאי דופן בשנה הזו.
אז זה בדיוק הזמן להזכיר את הנס הזה שנקרא יום כיפור בישראל, את היום שבו מכוניות לא נוסעות, ורמקולים לא מרעישים, ומנגלים לא נדלקים למרות שאין שום חוק שאוסר זאת, היום שבו התחשבות היא לא כניעה, ומסורת היא לא הדתה.
זה לא שפתאום יש כאן אידיליה: הייתי שמח לראות יותר חילונים מגיעים לבתי הכנסת (או לפחות למניינים שמתקיימים בחוץ), ובכל פעם שאני שומע בני נוער שבשבילם יום כיפור הוא "חג האופניים" הלב שלי קצת נחמץ, אבל בכל זאת יש כאן משהו יוצא דופן, שאי אפשר למצוא בשום יום אחר.
יחסי דתיים וחילוניים (וכל הספקטרום הרחב שביניהם) בישראל מוכרעים בשנים האחרונות בבתי משפט, בדפי הנחיות, בהוראות של עורכי דין ותקנות שבאות ממאבקים פוליטיים, אבל איכשהו יום כיפור נשאר נקי מכל אלו. אני יכול להתחייב לכם שגם אם יוסרו כל מגבלות הקורונה לקראת יום כיפור, וגם אם תותר נסיעה ופתיחת מסעדות, גם אם המשטרה תודיע שלא יהיו שוטרים ברחובות ובכבישים – גם אז יישמר כאן האופי המיוחד של היום הזה.
אז בשנה הזו, כשאתפלל בקריית שמונה, ובין מוסף לנעילה אביט ברכס הירוק והשלו של הרי נפתלי, איזכר דווקא בחוף של הרצליה, ובשקט המפתיע שלו שכל שנה גורם לי להרגיש שאמנם מציינים את יום כיפור בכל העולם, אבל יום כזה - יש רק בישראל.