פעם היו נוהגים לומר על ההסתדרות שהיא "ארגון שיש לו מדינה". במחאות האחרונות של האחיות והעובדים (בעיקר העובדות) הסוציאליים ראינו שלהתארגנות עובדים עדיין יש כוח בישראל, אבל אם למישהו היה ספק - הקורונה הוכיחה שהארגון הישראלי שיש לו מדינה הוא ממש לא ההסתדרות, אלא צה"ל.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מול חוסר האונים של מערכת הבריאות והעומס של המשטרה, הצבא נכנס באופן טבעי לוואקום: סגר בבני ברק? אוגדה 98 מתגייסת לנהל. דו"ח התפשטות ארצי? אמ"ן הוא המקור שממנו הממשלה שואבת מידע. מחסור בחוקרים אפידמיולוגיים? צה"ל מודיע שהוא מקצה 300 חיילים לנושא. כבר מהשבועות הראשונים היה ברור לכולם שהארגון החזק, הגדול והעשיר במדינה הוא זה שיכול לספק פתרונות: שם אין עיצומי עובדים ומלחמות על שעות נוספות - שם יש פקודות, ואולי גם ניסיון בהפעלת מערכות גדולות ומורכבות.
וחוץ מזה, יש כמובן את ההילה הביטחונית, שעדיין משפיעה עלינו. זוכרים איך הגיעו לכאן (לפחות על פי הדיווחים) מכונות הנשמה, מסכות ותרופות? לא בהסכמים בינלאומיים עתירי בירוקרטיה, אלא במבצעים עלומים של המוסד, לא פחות.
באמת, זה נראה לנו כל כך טבעי שבמשבר כזה שר הביטחון חשוב יותר משר הבריאות, והמשימה של הרמטכ"ל קריטית יותר מזו של כל רופא, חוקר או מנהל במערכות השלטון. וכך, כשהתחילו לדבר כאן על האפשרות של מינוי פרויקטור לאומי שירכז את ההתמודדות עם הקורונה, באופן טבעי השמות הראשונים שעלו היו של אלופי צה"ל - אנשים שאני סומך עליהם כמעט בעיניים עצומות שיובילו חיילים וכוחות בכל משימה ביטחונית, אנשים בעלי יכולות ארגוניות מרשימות שמסוגלים להפעיל גייסות, לאגם משאבים ולתכלל מצבים – אבל אולי לא ממש ידעו עד לפני כמה חודשים את ההבדל בין נגיפים לחיידקים.
הפעלת צבא? לא במדינות המערב
וכאן מתחילה (או בעצם ממשיכה) הבעיה. צה"ל שלנו אמור לנצח מלחמות ולהתמודד עם איומים ביטחוניים. בשביל זה הוא הוקם, בגלל זה הוא מתוקצב בנדיבות, ובזכות זה המדינה לא רק מפנה אליו משאבים אלא גם מפקיעה שנתיים או שלוש מהחיים של אזרחיה הצעירים. זה בסדר כמובן להיעזר במנגנון הזה, אבל צה"ל לא יכול ולא צריך להיות הפתרון, בטח לא כשאנחנו כבר כמעט חצי שנה לאחר התפרצות המגיפה.
דיברתי לאחרונה עם הרבה עיתונאים שנמצאים בחו"ל או שמסקרים את חדשות החוץ, וניסיתי להבין מהם איך פעלו מדינות שהצליחו להתמודד היטב עם הקורונה, ואילו מערכים הן הפעילו לשם כך. במגוון התשובות שקיבלתי לגבי מדינות כמו גרמניה, ניו זילנד, דרום קוריאה, קנדה ואיסלנד - הוזכרו מערכי תמיכה כלכלית רחבים, התגייסות של המערכת הרפואית, מדיניות הסברה אינטנסיבית ושקופה ויצירת תחושה, מעוגנת במציאות, שיש על מי לסמוך. הפעלת צבא? לא שמעתי על דבר כזה, בטח לא ברמה שבה זה קורה אצלנו.
אם יש משהו שכל העולם, ללא יוצא מן הכלל, למד בחודשים האחרונים מהצרה הנוראית הזו שנקראת קורונה, זה החשיבות של המערכות האזרחיות. החל מבתי הספר והגנים, דרך המערך הסוציאלי, תפקוד השוטרים וכמובן בתי החולים וצוותי הרפואה – במדינות שבהן המערכות האלו חזקות קל יותר להתמודד עם המשבר. אלו מדינות שלא התעלמו מהאזהרות מצד אחד, וגם לא הודיעו שהן "ניצחו את הקורונה", אלא מצאו שיטה סבירה ועד כמה שאפשר יעילה, לנהל חיים תחת המגפה הזו. מי שהוביל את המדינות האלו היו רופאים ורופאות, חוקרים וחוקרות, וגם ראשי מדינה - במקרים רבים דווקא נשים, שראו מול עיניהם בעיה אזרחית והחליטו להתמודד איתה בכלים אזרחיים.
הלוואי שבקרוב גם אצלנו.