מאז שפרצה הקורונה לחיינו, הנחיות רבות השתנו. בהתחלה הרשויות המליצו נגד מסיכות, ואחר כך חייבו לעטות אותן. כפפות היו מצרך הכרחי בתחילת הדרך, ובשלב מאוחר יותר היו מומחים שטענו שהן אפילו גורמות ליותר נזק מתועלת. ההוראה להישאר בבית התחלפה בהנחיה "תעשו חיים", שבעצמה התחלפה אחר כך לתבלו בזהירות. פרט להנחיה על שטיפת ידיים ושמירה על הגיינה (תמיד עצה טובה, בלי קשר למגיפה), ההנחיה היחידה ששרדה את החודשים האחרונים היא לשמור על ריחוק חברתי. לכאורה בקשה פשוטה, אבל למעשה, בראייה רחבה יותר, יש בה לא מעט מורכבות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לפי כללי ארגון הבריאות העולמי יש לשמור על מרחק של לפחות מטר אחד מאדם לאדם. ההיגיון מאחורי ההנחיה הוא שאם אדם, נשא קורונה, עומד קרוב מידי לאדם בריא, טיפות ורסיסים נגועים בקורונה יעברו מהאדם החולה אל האדם הבריא במקרה של התעטשות, שיעול או דיבור. ההנחיה לשמור על מרחק של מטר נולדה בשנות ה-30 של המאה הקודמת במחקר של ויליאם וולס, מומחה לבריאות הציבור מאוניברסיטת הרווארד. וולס חקר את מחלת השחפת ומצא שטיפות נגועות נוטות לנחות במרחק של מטר מהאדם שפלט אותן. מאז, מסקנות דומות נמצאו במחלות השפעת, סארס ומארס. כך חזר חוק "מטר מרחק" פעם אחר פעם בכל מחלה עם מאפיינים דומים, גם הפעם.
עניין של מרחב אישי
ריחוק חברתי הוא עניין של מרחב אישי: האיש שייסד את תחום המחקר של המרחב האישי הוא האנתרופולוג האמריקני אדוארד הול. הול טבע את המונח פרוקמוסים (Proxemics) ופיתח את תיאורית הקרבה הבין-אישית. ספרו "הממד הסמוי" (The Hidden Dimension) נחשב לקריאת חובה עבור כל מי שמתעניין באופן שבו המרחב שסביבנו משפיע על חיינו.
בספר, הול מפריד בין ארבעה סוגי מרחקים אישיים:
מרחב אינטימי - (סנטימטר אחד עד 46 סנטימטר). שמור לבני/בנות זוג, בני משפחה קרובים או חברים קרובים.
מרחב אישי - (46 סנטימטר עד 1.2 מטר). שמור לחברים ומאפשר מגע מינימלי.
מרחב חברתי - (1.2 מטר עד 3.7 מטר). שמור ליחסי עבודה, מפגשים חברתיים שבם לא נדרש מגע פיזי.
מרחב ציבורי - (3.7 מטר עד לפחות 7.6 מטר). שמור לאישי ציבורי, מופיעים בפני קהל.
המרחב האינטימי והמרחב האישי הקרוב יותר הם נקודות רגישות עבור רוב האנשים. אם אדם זר פולש למרחב הזה, אנו יכולים לחוש חרדה, מגננה, חוסר נוחות, ריגוש או פחד. לפי הנחיות ארגון הבריאות העולמי, שני אנשים שאינם מאותו בית, צריכים לשמור על מה שהול מכנה מרחב אישי רחוק או מרחב חברתי קצר. בספרו, הול כתב שהמרחק הזה מאפשר גם ראות טובה, האדם שמולך יכול לראות את תווי פנייך בבהירות, וגם לערוך שיחות ללא צורך לצעוק. נדמה אם כך שהמרחק הזה שומר באופן מושלם על האיזון שבין שמירה על פרטיות, הקפדה על תפקוד יעיל, ובמקביל שמירה על בריאות הציבור.
עניין של צורה
בעוד מרחק הוא נושא חשוב, הצורה של המרחב האישי שלנו משמעותי לא פחות: הול בנה את המודל שלו על ידי שרטוט עיגולים סביב האדם (שרטוט A). במרוצת השנים חוקרים אחרים פיתחו מודלים שונים למרחב אישי. בהתחשב בכך שרסיסים נגועים בקורונה יוצאים ממערכת הנשימה של אדם (פה ואף) ונכנסים אל מערכת הנשימה של אדם אחר, ברור שהמפגשים המסוכנים יותר הם אלו שמתנהלים פנים מול פנים. זה אומר שאולי עדיף מודל הביצה (שרטוט B) או מודל אליפטי (שרטוט C). 
(בתמונה: המודלים השונים של מרחב אישי)
במודלים האלה המרחק מהגב וצידי הגוף יחסית קצרים בעוד המרחב שנותר באזור הפנים גדול יותר. במילים אחרות, "כתרי הריחוק החברתי" שמחלקים רשת המזון המהיר ברגר-קינג בגרמניה יעבדו אולי טוב יותר אם יהיו בצורת ביצה ולא בצורת עיגול.
עניין של תפיסה
שאלה מעניינת אחת שצריכה להישאל היא: איך בעצם אנחנו יודעים לשמור על מרחק נכון זה מזה? - מחקרים הראו למשל שאנשים נוטים מרחק גדול יותר בינם לבין אנשים שהם לא אוהבים, אבל שומרים על מרחק קצר יותר מאנשים שיש להם דעות חיוביות לגביהם. מחקרים גם הראו שאנשים נוטים לחשוב שעצמים נחשקים, או מאיימים נמצאים קרוב יותר מאשר עצמים ניטרלים.
במחקר אחד הראו למשתתפים דמויות וירטואליות שונות. הדמויות שהביטו ישירות למשתתפים נתפסו כעומדים קרוב יותר ב-22 סנטימטר מאשר אלו שמבטם היה מופנה לכיוון אחר. החוקרים אמרו שבמרחקים קצרים היה למשתתפים יותר קשה להעריך במדויק את המרחק, לקח להם יותר זמן לגבש החלטה באשר למרחק שלדעתם יש ביניהם לבין הדמות הווירטואלית. במרחקים גדולים יותר המשתתפים העריכו מהר יותר.
(בתמונה: משתתפים העריכו 2 מטר כ-1.85 מטרים, בעוד העריכו מטר אחד כ-1.1 מטרים)
קבוצת מרחק התנהגותי בבריטניה רצתה לבדוק כמה אנשים טובים בלהעריך מרחקים של מטר ושל שני מטר. מתברר שאנשים נוטים לבצע הערכת חסר של שני מטרים והערכת יתר של מטר אחד. עושה רושם שלמרבית האנשים קל יותר להעריך מרחק של מטר אחד בצורה יחסית מדויקת, אם כי זה עלול לקחת מעט יותר זמן.
עניין של תרבות
בשוודיה הסתובבה לאחרונה בדיחה, כשהרשויות ביקשו מאנשים לשמור על מרחק של שני מטרים זה מזה האזרחים שאלו, "למה כל כך קרוב?". מרחב אישי וחברתי הם עניין סובייקטיבי ומושפע לא מעט מתרבות. אכן, במדינות שונות הוחלט להנהיג חובת ריחוק חברתי שונה. סין וצרפת קבעו למשל חובת מרחק של מטר אחד. גרמניה, איטליה וספרד קבעו מטר וחצי. בארצות הברית 3 רגל (1.8 מטר).
בקנדה, בבריטניה ובישראל החמירו וקבעו שני מטרים (בבריטניה לאחרונה שונתה ההנחיה למטר פלוס). מרחב אישי נתפס באופן שונה בין מדינות. כך למשל מחקר ענק עם 9,000 משתתפים ב-42 מדינות הראה שהמרחק שאנשים שומרים בינם לבין אנשים אחרים משתנה באופן משמעותי בין מדינה למדינה.
(בתמונה: ההבדל בשמירת מרחק אישי בין מדינות)
ישראל אומנם לא נבדקה במחקר הזה, אבל כל ישראלי יודע שאנחנו צפופים יותר, קרובים יותר, שומרים פחות על מרחב אישי. בנוסף, לא מן הנמנע שבישראל החליטו לקבוע חובת מרחק של שני מטר מתוך ציפייה שכך אנשים ישמרו על מטר אחד. זה לא מחקר, פשוט היכרות עם הד.נ.א של המדינה ויש לישראל עוד כמה מאפיינים ששווה לשים אליהם לב.
יש קשר ישיר בין מדינות שבהן הרגש האינדיבידואלי חזק לבין שמירת מרחק. כך למשל מחקר שוודי הראה שאנשים שמגדירים את עצמם יותר אינדיבידואלים הלכו בתקופת הקורונה יותר לפארקים ומקומות ציבוריים בזמן שאחרים הקפידו להישאר בבית. במדד הופסטדה אינדיבידואליזם - ישראל עם ציון 54, כלומר במידה מתונה.
מעבר לכך, אנשים שחיים במדינות שבהן יש פחות קבלה של אי-וודאות האזרחים יותר נשארים בבית ומקפידים של שמירת המרחק. במדד הופסטדה לעמידה בפני אי וודאות, ישראל עם ציון 81 - גבוה מאוד. זה אומר שבישראל מתמודדים פחות טוב עם חוסר וודאות ולכן, המחקר יכול להסביר נטייה יותר גבוהה של אנשים לשמור על ריחוק. גם לממד הפוליטי יש השפעה. בתקופת התפרצות האבולה בליבריה בשנים 2014-2015, מחקר הראה שאוכלוסיות שהעידו שהן אינן נותנות אמון בממשלה - פחות שומרות על ריחוק חברתי.
עניין של בריאות הנפש
לסיום, צריך לקחת בחשבון גם את עניין בריאות הנפש. באופן כזה או אחר מידה של ריחוק חברתי תידרש מאיתנו עוד זמן רב. ייתכן שעד שיימצא חיסון יעיל שישווק באופן רחב, ההשפעות הנפשיות יהיו משמעותיות. מבדידות, דיכאון, לחץ וחרדה - כולן נגרמות בין היתר כתוצאה מחוסר בקשר בין-אישי.
התופעות האלה מסוכנות אפילו יותר באוכלוסיות קשישות, שהן גם האוכלוסיות שנמצאות בסיכון גבוה ביותר לחלות בקורונה. זו הסיבה שחוקרים התנהגותיים המליצו לשנות את המונח "ריחוק חברתי" למונח "ריחוק פיזי". בכך, הם מקווים, להדגיש שלמרות הצורך להיות רחוקים זה מזה פיזית, דווקא בתקופה הזו, קירבה חברתית חשובה יותר מאי פעם.